בס"ד
"בת קול יצאה אלי" / הידברות
______________________
"בת קול יצאה אלי" / הידברות
______________________
גב' שיינה כץ התגוררה בלנינגרד בשנת 1964, בתקופת רוסיה הקומוניסטית.היא הייתה אשת חסד שהקדישה את כל חייה למעשים טובים, גם ברוסיה וגם לאחר עלייתה לישראל.
סיפורה מתחיל בלנינגרד, שם התגוררה בדירה קטנה וצפופה, עם מטבח משותף עוד לחמש משפחות. היא מספרת את סיפורה המדהים בחוברת קטנה הנקראת "בת קול יצאה אלי" - (את החוברת עם הסיפור המלא אפשר להשיג אצל בתה לאה גורלין, בירושלים) וכך היא כותבת:
היה זה בוקר רגיל, בתי הלכה למכון, ובעלי היה בבית. שמעתי צלצול בדלת. יצאתי לפרוזדור, ובלי להדליק את החשמל פתחתי את הדלת. שמעתי קול אישה השואל: 'מדוע פתחת לי את הדלת?'
- 'פתחתי משום שאת צלצלת' - עניתי.
- 'פתחתי משום שאת צלצלת' - עניתי.
- 'אני רק חשבתי שאת הדלת תפתח לי זו שאליה אני הולכת' - היא אמרה.
- 'ואל מי את הולכת?'
- 'את פתחת לי את הדלת, ובכן, אלייך אני באה'.
- 'ומה רצונך ממני?"
- 'נחוץ לי כסף'.
- 'כסף אין לי' - עניתי.
- 'יש לך!' היא ענתה נחרצת, 'את רוצה שאומר לך היכן מונח כספך?'
- 'נו, אמרי' - אמרתי בצחוק.
- 'בחדרכם, מצד ימין נמצא ארון, ובו מתחת ללבנים מונח כסף. אני יודעת שזהו כסף, אם כי לספור אותו אינני יכולה. אצלנו היה כסף מסוג אחר'.
- 'נכון', אמרתי. 'בעלי הביא את משכורתו היום, אולם אחרי שאשלם את חובותינו לא יישאר לי לקיום עד המשכורת הבאה'.
- 'אני יודעת זאת' - אמרה האורחת.
- 'ומה קרה אצלך?' שאלתי. 'אינני מסרבת להגיש עזרה, אם רק הדבר ביכולתי. בואי, היכנסי לחדר, בעלי עתה בבית, נשוחח ואולי נמצא דרך לעזור לך'.
פניתי כדי להדליק את החשמל, אך היא בכעין חרדה בקולה אמרה: 'אל תדליקי את האור, את תיבהלי'.
- 'ממה אבהל?' שאלתי.
- 'מזה שלא תראי אותי. אני בלי גוף. רק נשמה. נשמה שהורדתי משמים ואינך יכולה לראות אותי'.
- 'מה זאת אומרת נשמה?' אמרתי. 'הרי את מדברת!'
-'כן', ענתה. 'האדם רואה שומע ומדבר, ועושה הכול בנשמה, ולא בגופו. הגוף עשוי עפר, ואל עפר יוחזר. הזוכרת את כאשר ילדת את ילדתך, נתנו לה מכה, והיא צעקה אאאה... אז נכנסה בה הנשמה והחייתה את הגוף. כאשר הנשמה עוזבת את הגוף, הגוף מת והנשמה ממשיכה לחיות גם בלי הגוף, רק לא על פני האדמה'.
- 'אינני מבינה דבר', אמרתי בשקט. 'מה את רוצה ממני?'
- 'את לא תביני בנקל', ענתה. 'הקשיבי היטב. אני נשלחתי משמים כדי להציל את חייך. אבקש ממך רק דבר אחד - עזרי לי להציל לך את החיים! אמרי לי, מה היה שמו של אביך'.
- 'ברל', עניתי.
- 'לא, לא יכול להיות!'
- 'האם את רוצה לומר לי שאיני יודעת את שמו של אבי?'
- 'אבל אם שמו היה ברל, לא באתי לכתובת הנכונה... '
- 'אם תאמרי לי את מי את מחפשת, אעזור לך למצוא אותה אני מכירה הרבה אנשים כאן בסביבה'.
- 'כן', אמרה. 'אבל את היית זו ששמעת את הצלצול ופתחת את הדלת, אחרת לא היית יכולה לשמוע אותו... '
- 'מדוע את מפחידה אותי?' טענתי. 'אינני מבינה מה את רוצה ממני. אם דרוש לך כסף אתן לך אותו'.
- 'לא, לא נחוץ לי כספך, שאלתי זאת רק כדי לנסות אותך'.
- 'לשם מה?' שאלתי.
- 'את היא בתו של אברהם כהן?'
- 'נכון, אני בתו של אברהם כהן. שמו של אבי היה אברום-בער אבל כולם קראו לו ר' בערל'.
- 'ובכן, את היא ואלייך אני באה'.
(הערת העורך: יש לבאר כאן, כי בעולם העליון - נקרא האדם בשם שניתן לו בברית המילה, ולא בכינויים שכינו אותו בחייו, וזו הייתה הסיבה של חוסר ההבנה ביניהן.)
ואז חל מפנה, והיא שאלה: 'מה את חושבת, לשם מה ניתנו כספים לבני אדם?'
- 'מה זאת אומרת, בלי כסף אי אפשר לקנות שום דבר' עניתי.
- 'ואם יש לאדם יותר מהדרוש לו לקיומו?'
- 'אה, אז צריך לחלקו לזקוקים יותר. צריך לתת... '
- 'מהיכן את יודעת את זה?'
- 'אינני יודעת, אבל כך אני חושבת'.
- 'אהה... לו רק הייתי יודעת את זאת כאשר חייתי על פני האדמה', אמרה בעצב.
- 'אינני מבינה, על מה את מדברת?'
- 'חייתי על פני האדמה לפני 300 שנה, כאן, ברוסיה. נלקחתי לגן עדן בגלל אמונתי באלוקים, לא בגלל טוב לבי. עתה, כאשר ראיתי את האדמה לא הכרתי אותה כלל. לא ייאמן מה שבניתם כאן! אצלכם יש אפילו מים חמים זורמים בצינורות, ואתם יכולים לשמוע שיחות מערים אחרות'.
- 'את מתכוונת לטלפון?' שאלתי.
- 'כן, אנחנו אפילו לא היינו יכולים לחלום על דבר כזה, אבל אין זה חשוב, אלוקים שומע אותנו עכשיו ו...
- 'מה ?!' תמהתי. 'אלוקים עצמו שומע אותנו?'
- 'בוודאי. אני נשלחתי על ידו להציל את חייך, ואני מבקשת ממך, עזרי לי לעשות זאת'.
- 'ומה עלי לעשות?'
- 'רק זאת - שמרי על מצוות התורה. רק שמירה מוחלטת על כל מצוות התורה תציל אותך ממוות'.
- 'אבל אינני יודעת דבר מהתורה. אינני יכולה לקרוא דבר בשפת התורה. כשחייתי בבית אבא עשיתי מה שאבא אמר לעשות, אבל אחר כך לא שמרתי גם על זאת'.
- 'התחילי, חפשי, בקשי, ואלוקים יעזור לך למצוא כל מה שדרוש לך. זכרי - אין מקומות ריקים על פני האדמה. במקום שלא שולטת בו רוח אלוקים ומצוותו, שולט השטן. רוח הטומאה (אני זוכרת שהיא אמרה מילה שלא הבנתי אז - מאוחר יותר שמעתי את המילה " אשמדאי" ונזכרתי שממנה שמעתי את המילה הזו). את תעזבי את עבודתך', היא המשיכה.
- 'לא, לא אעזוב. אני אוהבת את עבודתי!'
- 'את לא תרצי, ולמרות רצונך תעזבי ותיסעי לישראל'.
- 'אני? לישראל? וכי מה אעשה שם?'
- 'את תמצאי שם עבודה' - ענתה בבטחה.
- 'לא אסע לשום מקום. טוב לנו לחיות כאן, וישראל היא ארץ קפיטליסטית. אינני יודעת איך הם יכולים לחיות בתנאים כאלה'.
- 'הארץ האיומה ביותר היא כאן. זו שאת חיה בה כעת' - אמרה האורחת - 'כאן, הם פנו עורף לאלוקים ולכן שולט פה הרע. אבל הרע, רגליו קצרות, והוא ייפול בקרוב. רק לנעשה בעזרת השם יש המשכיות ותקווה. רוסיה תתמוטט, ואת תהיי עדה לנפילתה. ואת תיסעי לישראל לבדך, ביום הולדתה של בתך'.
- 'לא ייתכן!' - אמרתי - 'איך אשאיר את כל האורחים ואסע לישראל? יום הולדת בתי הוא חג גדול בשבילי, ואני חוגגת אותו בחברת משפחה וידידים'.
- 'באותו יום לא יהיו לך אורחים. בתך תהיה כבר נשואה ותחיה בעיר אחרת. את תיסעי לבדך, ולא תינשאי שוב לאיש אם כי רבים יבקשו את ידך'.
- 'את אומרת שאת באה מן השמים, אמרי לי אם כך, מדוע רודפים והורגים את היהודים? האם אנחנו רעים יותר מהאחרים?'
- 'לא, אין אנו רעים מאחרים. אלוקים הגלה את עמו מארצו ופיזר אותם ברחבי העולם - בעד חטאיהם. והחטא הגדול מכולם - שנאה וריב אחים. אך הסיבה העיקרית היא רצונו של אלוקים לנסות את כל עמי העולם באמצעות היהודים. אין חיי נצח על פני האדמה. כל אדם, בבוא יומו ימשיך בחיים הנצחיים רק בהתאם ליחסו ליהודים, אל העם הנבחר שקיבל את התורה. בעד כל מעשה שאדם מבצע על פני האדמה הוא יענה בעצמו לפני האלוקים. החיים ניתנו לאדם רק כדי לנסותו, וכדי שהוא ירבה את המין האנושי. כל מה שאדם עושה בשביל גופו נשאר על פני האדמה ביחד עם גופו. את מה שהוא עושה בשביל הזולת הוא עושה בשביל נשמתו, ולוקח עמו את מצוותיו לחיי הנצח. כל מה שאדם עושה מוחזר לו. טוב בעד טוב, ורע בעד הרע. מתי תבוא שעת הפירעון - רק אלוקים יודע'.
- 'איך אתם חיים שם?' שאלתי.
- 'אנחנו חיים כמו שחיינו על פני האדמה - במשפחות. אבל טוב ונעים יותר, בלי הרע. החגים באופן מיוחד יפים אצלנו'.
- 'אמרי לי בבקשה, היכן נמצאים הוריי ואחיותי?'
- אחרי שתיקה של רגעים, אמרה 'ברקיע החמישי. לאביך היו חטאים'.
- 'אני חושבת שלכל בני האדם יש חטאים', אמרתי.
- 'אם תרצי, אומר לך את חטאייך את, כדי שיהיה לך אמון בדברי. את אכלת דייסה שנועדה לאדם אחר. וסירבת לתת לילד חולה תרופות שהיו לך'.
- 'דייסה? איזו דייסה? מה את שחה?' - ועודי מדברת נזכרתי באותה קערת דייסה שבזמן המלחמה לקחתי בהיחבא על חשבונו של חייל אוזבקי, ואשר לתרופות - נזכרתי בבהירות שיום אחד נתנה לי חברה לעבודה תרופה חדשה לחיזוק הגוף עבור ילדתי שהיתה מצטננת בקלות. כעבור כמה ימים קיבלנו מכתב מאחיו של בעלי ממינק שביקש להשיג עבור בנו החולה את התרופה הזו, ואני סירבתי לשלוח לו אותה בטענה שהתרופה דרושה לבתי. והנה, הנשמה, השליחה משמים שהגיעה אלי אחרי כמה שנים הזכירה לי את התקרית הזו, שעליה איש לאט ידע חוץ ממני ומבעלי. שאלתי אותה מדוע היה עלי לתת את התרופה שהייתה דרושה לילדתי. היא ענתה שתרופה יש לתת תמיד במקרה של צורך.
- 'לו הייתי זקוקה לתרופה הזו עבור בתי, מהיכן הייתי משיגה אותה?'
- 'לו היית מוסרת את התרופה, לא היתה בתך נזקקת לה. הבריאות וכל החיים הם בידי אלוקים', היא ענתה בבטחה, והוסיפה 'אל תיכנסי אף פעם לים או לנהר. ואם תיכנסי - אל תתנתקי מהקרקע. כי אם תתנתקי מהקרקע יטביעו אותך כוחות הטומאה. אני יודעת שאת לא תשעי להוראה זו ויטביעו אותך. אך אנחנו נספיק לחטוף ולהציל את נשמתך. את גופך יסחפו רחוק מהחוף וירביצו בו מכות חזקות, אבל אנחנו ניאבק אתם ונחזיר את גופך לנשמתך... הנה, בעלך יצא מן החדר לחפש אותך, אך אני אעשה כך שהוא לא יראה אותך'.
האזנתי לדבריה ולא חשתי כל פחד. נכון יותר לומר שרוב תוכן דבריה לא היה מובן לי, ואני פשוט לא האמנתי לה.
'אמרי, מי הם ידידייך', שאלה - 'עם מי את נפגשת?'
נקבתי בשם שכנתי לבניין, אישה רוסיה שהכרתי שנים רבות וראיתי בה ידידה טובה.
'תארי אותה לעצמך במחשבה' - ביקשה השליחה.
עשיתי כדבריה, ושמעתי את קריאתה - 'כן, זו היא! הנשמה הרעה בגוף האישה. ב'טוב לבה' היא מביאה נזק רב לאנשים היזהרי ממנה, סבל רב ייפול בגורלך בגללה'.
- 'אם את יודעת הכול, אמרי לי מדוע חיי אנשים טובים קשים כל כך, ולעתים הם נפטרים בדמי ימיהם?'
- 'המוות לאדם הוא טוב. הוא מתנה ולא עונש. המוות משחרר את האדם מסבלו. אין מוות בכלל - החיים הם נצחיים. חיי הנשמה, ולא הגוף. את תיווכחי בזאת. את לא תמותי'.
- 'מה זאת אומרת לא אמות?' תמהתי. 'הרי כולם מתים'.
-'כן, תמותי, אבל מיד תקומי לתחייה עם האחרים'.
- 'כל המתים יקומו לתחיה?' - שאלתי.
- 'לא! יקומו רק אלה הראויים, אשר זכו לכך בחייהם על פני האדמה'.
- 'וכמה שנים אחיה על פני האדמה?' שאלתי.
- 'נועדו לך 120 שנות חיים, אבל על עשר שנים מחייך את ויתרת'.
- 'מה זאת אומרת ויתרתי?'
- תזכרי איך הרמת ידיך לשמים וביקשת שהדגים הממולאים שבישלת בשביל האורחים עבור זו שאת קוראת לה חברתך - יצליחו'.
נכון. נזכרתי שידידתי ביקשה ממני לבשל דגים ממולאים עבור אורחיה היהודים הנכבדים. הדגים היו קפואים, ומאוד רציתי להשביע את רצונה של ידידתי. הרמתי ידי לשמים וביקשתי 'אלוקים, עשר שנים מחיי הייתי נותנת, ובלבד שהדגים יצאו טעימים'.
- 'והנה, אלוקים הוריד לך עשר שנים מחייך. אל תאמרי אף פעם טוב מותי מחיי. גם ברגעים הקשים ביותר. אלוקים אינו אוהב ריטון. צריך למצוא בתוכך כוחות לעמוד בסבל... כל יהודי עומד עתה במבחן. כל בני האדם עומדים במבחן' אמרה השליחה והוסיפה, 'היהודים נבחרו כדי להביא את מצוות ה' לכל האנושות. אין דבר חשוב יותר מאשר מפנה האנושות למצוות אלוקים'.
- 'כן', אמרתי. 'אבל הרי אנו איננו יודעים דבר על מצוות אלו'.
- 'כאשר האדם בנשמתו מבקש את אלוקים ורוצה ללכת בדרכיו, אלוקים עוזר לו למצוא את הדרוש לכך'.
- 'הייתי רוצה מאוד לראותך' - אמרתי.
- 'מחר, כאשר תלכי לשוק, אני אהיה שם ואגש אלייך'.
- 'מניין לך שהתכוונתי להיות מחר בשוק?' תמהתי.
- 'אני יודעת הכול, אני קוראת את מחשבותייך, ורואה את פנימיותך'.
- 'כן, אני שמה לב שאת עונה על מחשבותיי. ומה יהיה אחר כך?'
- 'הכול יהיה כפי שכתוב בתורה. כאשר תהיי מסוגלת לקרוא בה, תביני את מה שאת לא מסוגלת להבין עכשיו. יבוא יום וכל היהודים יתקבצו בארץ ישראל, אשר תיהפך למדינה החזקה ביותר בעולם. הדבר תלוי ביהודים. הזמן הזה יבוא כאשר הם ימלאו את כל מצוות התורה. אל תרשי שיצלמו אותך'.
- 'איך אפשר?' אמרתי בחרדה, 'יש לי צילומים כה רבים'.
- 'אל תתני אותם לאיש' - על צילום אפשר לעשות כשפים'.
- 'איך אוכל לעמוד בדרישות כה רבות?'
- 'אל תפחדי, אני אהיה תמיד אתך בלי שתראיני. אמצא על ידך מצד ימין'.
- 'לא ברור לי, והיכן את נמצאת עכשיו?'
- 'הנשמות הן כמו צללים. הצל שאת רואה - זו אני', אמרה האורחת. 'אל תספרי אודותיי לאיש, לעת עתה. בבוא העת, עוד תהיה לך הזדמנות לכך. את תצאי מנצחת מעימות עם מישהו שהיה קודם מאוד חשוב בעינייך, אם כי קשיים רבים נכונו לך. דבריי תמיד רק אמת. אני הולכת'. היא אמרה. 'אני רואה. את תעשי הכול לא כמו שצריך, ויהיה רע'.
- 'קחי את הכסף'.
- 'אין לי צורך בכסף', אמרה ונעלמה. ואני, בחזרתי מהפרוזדור לחדר, ראיתי שבעלי מתכונן כבר ללכת לעבודתו למשמרת הלילה. הייתכן שכל כך מאוחר? חשבתי. הסתכלתי בשעון ונדהמתי לגלות שחלפו שעתיים וחצי.
"היכן היית?" שאל בעלי.
- "בפרוזדור".
- "אל תשתטי. יצאתי פעמיים לפרוזדור ולא ראיתי אותך. אבל מוזר, הרי ברור שבחלוק ונעלי בית לא יצאת לרחוב. בוודאי היית אצל אחת השכנות, דיברתן ודיברתן. אבל מדוע את כל כך נרגשת?"
- "אל תשאל, בבקשה תן לי להירגע" - שמחתי שהוא הלך. רציתי להישאר לבד, ולנסות להבין את מה שקרה. קשה היה לי להאמין שנשמה חיה יכולה לרדת מן השמים, אם כי בעמקי נשמתי ידעתי תמיד שאין מוות בעולם, ושבני משפחתי לא עזבוני לתמיד, וכי נשוב להיפגש עוד באחד הימים.
בכל זאת לא היה לי מובן מה רצתה האורחת ממני. אולי זו מתיחה כלשהי? אבל הרי איש לא ידע מעולם על עניין הדייסה. מעולם לא סיפרתי זאת, וזה היה כל כך מזמן... וגם על עניין התרופה - רק בעלי ידע.
למחרת, הלכתי לשוק, והנה חצתה את דרכי אישה בעלת קומה בינונית, פניה בהירים ונעימים, ועיניה כחולות. לבושה היה צנוע מאוד, מעיל פשוט ומטפחת רכה על ראשה. היא נגשה אלי ואמרה: 'אתמול הייתי אצלך, לא אבוא עוד. שמרי על מצוות ה'''.
הבטתי אחריה עד שנעלמה. נשארתי עומדת על מקומי המומה. אחרי כמה דקות התאוששתי והלכתי הביתה. היה עלי למצוא את הכוח להתמודד ולהבין את כל זה לבדי, בתוכי.
כיצד התגשמו ה'נבואות' של ה'נשמה האורחת'?
(הדברים מובאים כאן בקיצור רב מתוך ספרה של שיינה כץ)
שלוש שנים חלפו מאז הביקור המופלא. בתה של שיינה התחתנה. סכסוכים שנבעו כנראה מקנאה בהצלחתה התגלו במקום עבודתה, ולמרות רצונה נאלצה בסופו של דבר לעזוב את מקום עבודתה, בדיוק כפי שניבאה לה האורחת.
שכנתה הרוסייה, ששיינה ראתה בה ידידה טובה התגלתה כלומדת כישוף, והחלה 'להתאמן' על שיינה בתרגילי כישוף מאיימים ומבהילים. שיינה פנתה לבית הכנסת כי שמעה מדודה זקנה שמזוזה עשויה לשמור על יהודי מכל רע. לאחר שקנתה מזוזה מגבאי בית הכנסת ותלתה אותה על הדלת לפי הוראותיו, הייתה אמורה ללכת לרופא. כשהשכנה דפקה בדלת, ושאלה אותה אם היא הולכת לקופת חולים, כי היא, השכנה, רוצה להתלוות אליה. שיינה נדהמה, כי לא אמרה לאיש שהיא הולכת לשם. השכנה ניסתה להכנס לבית כהרגלה, אך נעצרה בפתח בלי לזוז, ואמרה בתרעומת:
'איזו רוח משונה יש כאן, אינני יכולה לעבור'.
'היכנסי', אמרה שיינה כשהיא מנסה להתגבר על תדהמתה 'הרי שנים רבות את נכנסת כאן ללא הפרעה'.
השכנה הניעה את כתפיה ואמרה: 'ראי איזה כוח משונה... אינני יכולה לעבור'.
מסתבר שהשפעת המזוזה הייתה כה חזקה, שעצרה את האישה הרעה הזו מלעבור דרך הדלת, אך היא יצאה והלכה עם שיינה לקופת החולים, תוך כדי שהיא לוחשת וממלמלת דברים בלתי מובנים. הן ישבו בתור במרפאה, והיא המשיכה ללחוש, ולפתע כבה האור. 'מה את מכשפת שם?' שאלה שיינה, והיא ענתה:
"ששש... שבי בשקט!" אחרי רבע שעה נדלק האור, והאישה אמרה במתיקות מעושה: "התור מאוד ארוך, אולי כדאי שאלך. בעלי צריך לחזור הביתה, אבל לפני כן אמרי לי שאת סולחת לי".
- "על מה לסלוח?" - שאלה שיינה.
- "סתם כך", ענתה. "אמרי בפה שאת מוחלת לי". שיינה עשתה כרצונה, כי רצתה מאוד שתלך כבר, וחזרה למקומה בתור.
בתור ישב אדם זקן לחלוש, ושיינה ראתה שאין בכוחו לחכות את הזמן הרב הדרוש עד הכניסה לרופא, והיא שכנעה את היושבים בתור לתת לו להיכנס לפני כולם.
לפתע נכנסה בתה למרפאה באופן בלתי צפוי, ושאלה: "אמא, איפה את, אבא ואני כל כך דאגנו לך... "
היא חיכתה עם שיינה עד אחרי התור, וביחד יצאו מהמרפאה לרחוב. כאשר חצו את הכביש, שיינה לא השגיחה במכונית מתקרבת, ואלמלי בתה שתפשה בזרועה הייתה נפגעת ללא ספק.
כאשר הגיעו הביתה, נשמע צלצול טלפון, ובקצה החוט קולה התמוה של השכנה: " שיינה, הגעת הביתה? מה עשית כדי שתוכלי לחזור הביתה?... "
לאחר שצירפה שיינה את כל פרטי היום הבינה שגם המזוזה וגם המעשה הטוב שעשתה במרפאה, הצילו את חייה מדריסה על ידי מכונית, בהשפעת הכשפים של שכנתה. בדיוק כפי שניבאה הנשמה האורחת לפני שלוש שנים.
שיינה המשיכה לעסוק בחסדים, ואת מעט הכסף שהיה לה הייתה מחלקת לכל נזקק ברוחב לב. היא התחילה לאכול אוכל כשר למרות הקשיים הגדולים שהיו כרוכים בדבר ברוסיה באותה תקופה, ובמטבח משותף לשכנים נוספים.
בקיץ אחד שכרה חדר ליד הים לכמה ימים. היא זכרה את דברי של הנשמה האורחת שהזהירה אותה לא להיכנס למים, והייתה יושבת על החוף מביטה בקנאה בנשים שנכנסו למים. לבסוף לא עמדה בפיתוי והחליטה להיכנס למים, קרוב לחוף, במקום שבו המים רדודים. ברגע שהתחילה לשחות מעט, הרגישה משיכה חזקה ברגליה למטה. אבל היא לא שקעה ואמרה בלבה: 'אני מודה לך ה' שהצלת אותי מטביעה!' והמשיכה לשחות.
היא מתארת: "הרגשה נפלאה של אושר ושלווה הציפו אותי. כל דאגותיי נעלמו. היה לי כל כך טוב ונעים שלא הבנתי מה קורה לי. בני אדם לא המציאו מילים שיוכלו לתאר את ההרגשה הנפלאה שהייתה לי, כאילו לא מהעולם הזה... אין רגשות כאלה על פני האדמה. אוכל לתאר זאת במילים 'נפשי מלאה שירה'. לא רק נשמתי אלא גם האוויר סביבי וגם הדגים במים הכחולים - כולם שרו אתי. חום השמש היה כה רך ומלטף, המים כה צלולים וכחולים, והרגשתי הייתה כה נפלאה, שגם עכשיו, לאחר שנים רבות אינני יכולה למצוא את המילים כדי לבטא את האושר העילאי שהרגשתי ואת ההרגשה השמימית. התפלאתי מדוע במים כה צלולים אני לא רואה את ידי. אך ההרגשה המדהימה הרחיקה ממני את המחשבה על כך.
בצאתי מן המים עמדו שם קבוצת הנשים שישבו בסמוך אלי על החוף, והחלו לצעוק עלי מדוע לא סיפרתי להן כי אני צוללת מתחת למים לעומק רב. אמרתי להן שמעולם לא צללתי מתחת למים, שחיתי כאן, ליד החוף, והן לא יכלו שלא לראות אותי.
"הביטי על עצמך, הן את כולך כחולה, ועשבי ים בשערותייך" - אמרה אחת מהן. מיששתי את שערותי וראיתי כי אמנם עשבי ים רבים נשזרו בהן. ראיתי את תרמילי פתוח, והדרכון שלי מונח למעלה. "מדוע פתחתן את תרמילי?" שאלתי.
"כי היה עלינו לדעת את שם הטובעת" - ענו לי.
- "מדוע החלטתן שטבעתי, הרי אני חוזרת ואומרת לכן ששחיתי כאן ליד החוף במשך כעשר-חמש עשרה דקות. על מה כל המהומה הזו?"
"את נעדרת ארבע שעות תמימות", הן ענו בזעף. חיפשו אחרייך זמן רב מאוד, ולא מצאו אותך. מדוע לא סיפרת לנו שאת יהודייה?"
"לא הסתרתי את יהדותי", עניתי. "איש לא שאל אותי ולכן לא סיפרתי".
אחת מהן ניגשה אלי קרוב, הציצה לתוך עיניי ואמרה: "תסתכלו לתוך עיניה, מיד רואים שאין היא יצור אנושי כלל. כדאי לנו להסתלק מכאן".
כששיינה שבה לחדר שבו התארחה נדהמה לראות שאכן, השמש נטתה לשקוע, ובאמת עברו שעות ארוכות מאז יצאה לחוף. היא איבדה את תחושת הזמן בתוך המים. ואז הבינה שמה שקרה אתה בים היה בדיוק כפי שניבאה הנשמה האורחת. המשיכה שחשה ברגלה כנראה, אכן הטביעה אותה, והתחושה הנפלאה שהייתה לה במים הייתה באמת תחושה של נשמה שעזבה את הגוף. אישרו את זה הסימנים הכחולים שהיו על רגליה. היא הבינה - אכן, היא חוותה חיים שלאחר מוות, ודברי הנשמה האורחת אכן התקיימו.
גם שאר ה'נבואות' התקיימו. שיינה עזבה את רוסיה ביום הולדתה של בתה, ועלתה לישראל, שם הפכה ל'מוסד שלם של עזרה סוציאלית' (כפי שהגדיר זאת הרב זאב חיים ליפשיץ בהקדמה לספרה). מאות משפחות שעלו לישראל מרוסיה חייבות לה את הצלחת קליטתן בישראל במובנים הגשמיים והרוחניים. היא הפכה למשענת של חסד לרבים, עד שנפטרה בשיבה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: