בס"ד
טור שנכתב בעקבות התוכנית "בכיוון אחר"
_____________________________
ידי נשלחה לחולצה השחורה שנמצאת במדף העליון ביותר בארון. הבטחתי לצוות ההפקה שאגיע בצבעים סולידיים, צבעים שמצטלמים טוב. יכולתי לשמוע את תומר בחדר השני מגהץ את החולצה הלבנה של שבת, החולצה שאני כל כך אוהבת שהוא לובש.
"מתי אנחנו אמורים להיות שם?", תומר הבין שאנחנו קצת באיחור, "בסביבות 9 וחצי" ניסיתי לשוות טון מרגיע לקולי. "נגיע בדיוק בזמן, אל תדאג", לרגעים פורח לי מהראש שבעלי קיבל חינוך קפדני בבית. חינוך שלא משאיר הרבה מקום לעיכובים כלשהם.
נגשתי למדף המטפחות שבחדר השינה, בוחרת בזהירות את המטפחת האהובה עלי, ותוך כדי דילוג קליל מעל הבקשה להיות סולידית, קושרת במיומנות את כיסוי הראש הסגול, מיומנות שנרכשה אחרי אימונים רבים מול המראה.
"את מוכנה, רונה?" הרמתי זוג עיניים לבעלי, שכולו אומר הוד והדר, כולו מחוייך. "צריך לזוז, יש תנועה כבדה בכבישים".
מאותו יום שדודו כהן, העורך, פנה אלינו להתראיין לתוכניתו "בכיוון אחר", לא הפסקתי להרהר ולשאול את עצמי אם הוא לא טעה בכתובת. מה כבר יש לנו לומר, או לחדש, לערוץ שעשיר כל כך בתוכן רוחני וחיזוקים אינסופיים?
לרגע לא חשבתי שיש צופה בהידברות שייתן משים לשתי נשמות שעושות הכל להחזיק באורח חיים של תורה ומצוות. לא היה נשמע לי הגיוני שיש לנו משהו למכור למישהו מהצופים.
כמדומני שהייתי פזיזה למדי כשעניתי "נגיע בשמחה". לא היה קורה כלום אם הייתי לוקחת זמן להתלבט, להתייעץ. לא היה קורה שום אסון אם הייתי מנסה לבדוק אפשרות לסרב.
לאחר שמצאנו את הרחוב, התנוסס למולנו שלט ענק "הידברות", רק מלהביט על האותיות המרכיבות אותו הרגשתי רעד קל. רעד שאומר לי "כאן הכל התחיל", רעד שמראה לי באותיות ברורות וגדולות "עשית דרך ארוכה".
דרך ארוכה מאותו יום שבו זפזפתי בשלט של הטלוויזיה וראיתי את הרב זמיר כהן, את הרב פנגר ועוד רבים וטובים כמותם. דרך ארוכה ומפותלת מאותו הזמן שהבנתי שמעתה הידברות עבורי היא הבית.
כשעמדתי בכניסה לבנין יחד עם בעלי, עטרת ראשי, הודיתי לבורא יתברך על הזכות המדהימה והמרגשת להיות חלק מהמהפכה בעם ישראל. מהפכה שבה היהדות קיבלה הרשאה להיכנס כמעט לכל בית ישראל, וכל זה קורה בדרכי נועם ובנתיבות שלום.
לאחר קבלת פנים חמה במיוחד הוליכו אותנו לחדרי איפור נפרדים, להכין אותנו לרגע שבו המצלמות יחלו לפעול. "כמה שפחות - יותר טוב", בקשתי מהמאפרת, והתחלתי להרגיש איך הלב שלי מעלה דופק. "את עדיין יכולה לברוח, לא באמת ירגישו אם תיעלמי", השתעשעתי עם עצמי תוך כדי טפיחות של סומק על הלחיים.
"יש לך כאן קפה חזק כמו שאת אוהבת", נכנסה המזכירה, כאילו קראה את מחשבותיי. "בעוד כמה דקות אתם נכנסים". התיישבנו באולפן, תוהים בינינו לבין עצמנו מה אנחנו עושים כאן בכלל. פניו המחייכות של דודו השרו עלינו אווירה נעימה וכל ההתרגשות שאחזה בי התפוגגה באחת.
השיחה קלחה, והיתה תחושה שאנחנו יושבים בסלון הבית, מנהלים שיחה ערנית על חזרה בתשובה. שיחה שבה ניסינו להעביר קמצוץ של תחושות וניסיונות שעוברים על כל מי שבוחר לטייל בעולמו המופלא של בורא העולם.
היה לנו חשוב מאד להעביר מסר שצריך ללכת עד הסוף עם הבחירות שלנו, שצריך להשתיק את קולות הרקע שמנסים להפריע לנו ללכת איתן, בלב שלם.
הרגשתי שהחשיפה שזכינו לה לא היתה מאיימת עבורי בסופו של דבר. היה בה משהו אמיתי, משהו שלמרות כל החששות היה נכון לעשותו. הבנתי שאפשר להרגיש ככה רק כשאתה מאמין למה שאתה אומר, רק כשאתה מביא את האמת הפנימית שמאירה ומבעבעת מבפנים.
נפרדנו לשלום מכל הצוות שעשה הכל כדי לתת לנו הרגשה טובה, הרגשה שנגזרת ממנה התובנה איך יוצאים מהאולפן הזה הרבה תכנים מרוממי נפש ורוח.
לאחר כמה חודשים קיבלנו לינק לתוכנית, ראינו אותה כל המשפחה לאורך ולרוחב כמה פעמים. לשמחתנו היינו מרוצים מהתוצאה, מה גם שהילדים לא הפסיקו להתלוצץ עימנו ובאותו שבוע ביקשו מאתנו בכל הזדמנות חתימה מסוגננת עם הקדשה.
ישבתי עם עצמי באחד הערבים, כשהבית היה ריק מדייריו, ורק נשימותיה הקלות של הללי מרים נשמעות. הדלקתי את המחשב לצפות בתוכנית בשקט, מההתחלה ועד הסוף, רק אני ועצמי, ללא הפרעות.
יכולתי לראות אותה שם, בקטע מצולם שהכניסו בתוכנית מהעבר. ראיתי את רונית שלי, רונית ששייכת לתקופה אחרת, תקופה של הופעת הניצנים הראשונים של התשובה. חייכתי אליה. חייכתי אליה עם כל הנשמה.
רציתי לחבק אותה חזק חזק, לחבק ולא להרפות. רציתי להודות לה שלא ויתרה, להודות לה שכל יום מחדש נלחמה. להודות לה שלמרות כל מה שהיה כואב בדרך היא המשיכה הלאה בלי לפחד, לשביל המוביל מעלה מעלה בית א-ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: