לכל אחד יש חלקים בסרט של חייו

בס"ד

הרב ארז משה דורון, על הנסיעה הראשונה לאומן -

במקום תשובה הנחתי ראש על הציון ויצאה ממני אנחה. אנחה עמוקה. משהו שבחיים לא שחררתי. המון זמן שתקתי. שתקתי ודמעתי והמשכתי לשתוק. לא רציתי את כל המילים... רציתי משהו אחר.

רק אחרי הרבה זמן אמרתי, "ריבונו של עולם, תזכה אותי להיות אמיתי. אני רוצה להיות אמיתי". ופתאום העולם כאילו התרוקן מסביבי וצללתי לעומק של הבקשה שלי.

"אני", אמרתי לו והרגשתי את עצמי כפי שאני. עייף, כבד, עמוס, גורר רגליים, חצי מת."רוצה", אמרתי לו והרגשתי משהו קטן ועמוק ובלתי ניתן להגדרה מפרפר. "להיות", אמרתי לו והרגשתי שעוד לא נולדתי בכלל. גל נורא של צער על חיי העוברים בחושך, בשיממון, הציף אותי, וכל כך רציתי לחיות! "אמיתי". אמרתי לו. אמיתי אמיתי, בורא עולם, אמיתי אמיתי.

תפסיק, שמעתי בתוכי קול מבוהל, מה אתה מבקש, אתה יודע מה זה אמיתי? ואם זה כואב? ואם תהיה חולה? ואם תמות? מה זה אמיתי? תפסיק להגזים!! אטמתי את האוזניים לבהלה ואמרתי ואמרתי ולא עצרתי. אמיתי, בורא עולם, אמיתי אמיתי. אני. רוצה. להיות. אמיתי! ובכיתי. עברו עשר שנים מאז הנסיעה הראשונה. עשר שנים וחמש נסיעות נוספות.

לכל אחד יש חלקים בסרט של חייו, שהם מעבר להשגתו. שלא יכולים לקרות, כמו שמגדיר היצר הרע שלי, אלוף ההפחדות והחיסולים - גם בעוד אלף שנה. הרבה דברים שלא יקרו אפילו בעוד אלף שנה, קרו לי אחרי שלושה חודשים. או שנתיים. או שבועיים. זה התחיל מאז שחיברתי את עצמי לרב'ה הקדוש, הצדיק יסוד עולם, רבי נחמן מברסלב. כמו סירת נייר קטנה ורועדת, שהתחברה למשחתת גרעינית, ועכשיו היא צוחקת על כל הקרחונים ועל כל הסערות ועל כל העומקים.

הוא מסיע אותי מבחוץ ומבפנים. חותך את שדות החושך אל נקודות בראשית של אור שלם, ומחזיק חזק חזק, כשאנחנו צוללים פתאום, אחרי הזנחה בת עשרות שנים, לאיחוד מחדש עם חלקי נשמתי.
 
(מתוך אתר "לב הדברים")