בס"ד
קמתי הבוקר כועסת. אני מרגישה שבטן שלי לא מצליחה לחזור לעצמה. יש בתוכה גוש גדול כזה שמפזר בתוכה כעס בלתי מוסבר. כעס שמתפזר כל כמה שניות בדיוק מדהים ושולח אינפורמציה לכל מקום בגוף שלי.
אתמול בשבת, לפני תפלת מנחה מאוחרת, הגעתי לביקור משפחתי, מיד עם כניסתי קיבלו את פני עוד בטרם אמירת "שבת שלום", הערה מכוונת שחיכתה הרבה זמן על הלשון. "מה דעתך לקצר קצת את החצאית?", נשאלתי בעוקצנות, חשה את העננים מתקדרים בחוץ.
"ומה דעתכן לשים כיסוי ראש?", הטמפרטורה החלה גואה בתוכי. "לא נמאס לכם להעיר לי, אתן באמת חושבות שהדעה שלכן יכולה לחולל בי שינוי?" התיישבתי על הכסא בחוסר רצון בולט.
"התשובה שלך גובלת בחוצפה", נעניתי, "העובדה שתשובתי אינה מתאימה לכן, לא אומרת שזו חוצפה". קולי התרומם בבת אחת. "לא הגיע הזמן להפסיק עם כל הערות הביניים? לא הגיע הזמן להשלים עם העובדה שיש לכן במשפחה דוסית, ועוד למהדרין?".
"תעני לי בכנות", ביקשה אחותי, "את לא חושבת שיש דברים שאת צריכה לבחור לעצמך במה להאמין ובמה לא, אין לך דעה עצמאית, הרי כל רב משנה את ההלכה לפי דעתו, כל אחד פוסק משהו אחר בהתאם לנוחות שלו, זה מדהים".
לקחתי נשימה עמוקה, עשיתי כל מאמץ להשיב בנועם, "את מדברת ממקום של חוסר ידע, חוסר ידיעה את ההלכה. לשיטתך אם כל אחד יעשה את מה שהוא מאמין בו, אני לא בטוחה שתישאר לנו יהדות. אם כל אחד יחליט כראות עיניו לקיים רק חלק מעשרת הדיברות, בגלל שיש לו דעה עצמאית ונאורה, יש סיכוי שהרבה יבחרו לדלג על 'לא תרצח', סתם כי בא להם. יש כל כך הרבה מצוות שקשה לי איתם, ולא תמיד אני מבינה אותם עד הסוף, אבל זה עדיין לא מקנה לי את הזכות לוותר עליהם".
אחותי הביטה בי במבט שאינו משתמע לשתי פנים, היא רואה בי פרימיטיבית עטוית מטפחת, אשה שהולכת בדרך ששייכת לדורות קודמים. לדורות שהיו לפני שהגיע החשמל והמים לבתים. לדור של הסבתות ששאבו מים מהבאר, ועוד, רחמנא ליצלן, עשו את כל הדרך על גמל.
"למה את חושבת שבאת לעולם הזה, יש לך הסבר?" חיכיתי לתשובה. "באנו לתקן", השיב לי בן זוגה של אחותי, באופן שהפתיע אפילו אותי. "באנו לתקן את עצמנו, ואני לא שולל את מה שאת אומרת".
הסתובבתי לכיוונו. "לא נראה לך שזו רדידות לחשוב שרק מה שאתה רואה בעיניים שלך באמת קיים, לא נראה לך שיש משהו מעבר לזה, משהו שהוא סמוי כרגע מהעין שלנו?". יכולתי לשמוע את גל הצונאמי שתופס תאוצה רגע לפני שהוא נשבר על החוף.
"את קוראת לי רדודה?", צעקה לי מפינת הסלון אחותי השנייה, "תודה רבה שאת מכנה אותי ואת כל המשפחה רדודים, באמת שאנחנו מודים לך". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. "אין משהו מעליב במה שאמרתי, הבחירה היא שלך אם להיעלב או לא".
מבט חטוף בשעון הבהיר לי ששעת התפילה מתקרבת. הללי מרים ישבה על השטיח, מנסה בכוח לגרום לסביבון שבור להסתובב. במאמצים עילאיים ניסיתי לשתוק. נזהרת ללכת בין הטיפות שלא לגרום לוויכוח נוסף או לפגוע במישהו ממשפחתי. אחרי הכל וראשית כל, הם עמדו לצידי ברגעים הקשים של חיי, ותמיד היו הראשונים להושיט לי עזרה בכל דבר שאבקש.
אין לי מושג מאיפה כח ההתנגדות שהם מגלים בכל פעם שאני נכנסת בפתח הדלת בשבת המלכה. באמת ובתמים שאין לי השגה מדוע יש בי משהו שמרגיז אותם ומעורר בהם את הרצון לספר לי על טפשותי ורפיסותי מול העולם של התורה וחכמיה.
למה כיהודיה עולות בי תחושות של חוסר נוחות בכל היתקלות מכוונת או שלא מכוונת עם מי שבוחר שלא ללכת בדרך השם יתברך? למה בארץ ישראל, ארץ היהודים, אני מרגישה חלק ממיעוט נרדף. חלק ממיעוט שכל הזמן מנסה להוכיח שהוא בסדר? למה, סהדי שבמרומים, בכלל צריך להוכיח משהו למישהו?
למה מהרגע שחזרתי בתשובה, הביזוי הזה מהווה חלק אינטגרלי מחיי, כמו גיבנת? למה הסביבה הקרובה והרחוקה יותר סבורה שחלה עליה חובת הביטוי החופשי, להטיף לי שאני לא ממש נורמלית. למה בכל מפגש עם משפחתי או עם המשפחה של בעלי, אני מתחרטת שאין לי דובר צמוד, או יותר נכון משפטן, שיזהיר אותי מלומר משהו פוגעני?
למה אני היא זו שצריכה להיזהר בכבוד כולם, ולהתנצל על כך שעלי ללכת לאורה של התורה? למה תמיד מגחכים מאחורי גבי ונדמה לי שעצם המטפחת שלראשי מעיד על כך שאני מטרה טובה ללגלוג, ולשאלות שיעמידו את אמונתי למופע סטנד-אפ בתאטרון רחוב.
אין לי משפחה אחרת, ואני אוהבת אותה בכל נימי נפשי. אבל הפעם זה היה קשה. קשה עד להכאיב. הרגשתי כעס ועצב עמוק כל כך. אחרי שבע שנים בתוך עולם של תשובה חשבתי שכבר התחסנתי. חשבתי שכבר עברתי את זה.
אז היום התברר לי שלא. לא התחסנתי. קשה כנראה להתחסן מול התנפלות רבתי, רק בגלל אורך החצאית. חצאית מתוקה שהיא חלק ממני. חלק מאישיותי. אני כותבת את הדברים ובא לי לצעוק. בא לי לצעוק על שאלות פתוחות שאין לי עליהם מענה. בא לי לצעוק על עלבון שצורב את הבשר, ולא תמיד מרפה. בא לי לצעוק על כל אלו שלא מצליחים לראות מעבר. בא לי לצעוק על מי שחושב שלחזור לשורשים זה ממש לא בסדר.
בא לי לצרוח על זה שלא כולם מבינים את המקום הרגיש הזה שנקרא לב. ובמקרה הזה מדובר בלב שלי. והלב הזה מלא באהבה לקדוש ברוך הוא. הלב הזה מתמלא בכל יום בכניעה נוספת לאדון הרחמים. בכל יום הלב הזה אוהב יותר, אוהב ולומד להיות משפיע וגם נותן.
המילים שכתבתי עזרו לי להבין מהו מקור הכעס שנאגר בתוכי ולמה הוא לא מתפוגג. המילים שנשפכו על המסך הורידו לי תובנה. תובנה אחת גדולה.
הבנתי שלא נעים לי, בלשון המעטה, למצוא את עצמי בקביעות בעמדת התגוננות, ובמיוחד במקום שאמור להיות הכי בטוח עבורי. לא נעים לי להיות בעמדה שבה תמיד עלי להגן על האמונה והדרך שבחרתי ללכת בה. הבנתי שלא נעים לי להיות במקום שעלי לפייס אחרים על כך שלא היה להם את האומץ לעשות עוד צעד נוסף. עוד צעד קטן.
הבנתי שאני, כדוסית שעומדת לפניהם, מהווה תזכורת לכך שאולי יש סיכוי, קטן ככל שיהיה שהם מדלגים על משהו. מדלגים על נתח עצום. הרי ידיעה ברורה בקיומו של הבורא ובשמירת מצוותיו זה כל כך מעבר לכל שאלה, לכל תהיה. זאת ידיעה ברורה שהיא מעבר לכל הגיון או שכל ישר.
בטוחני שלא באתי לעולם הזה בכדי לגרום למאן דהוא נחת רוח, בכדי שימחאו לי כפיים ש'זרמתי' עם כולם. מה שלא יגידו אמשיך לצעוד בדרך האמת היחידה ואבלע את העלבון בדממה. החיצים שנשלחים לעברי לא יסדקו את אמונתי השלמה בצדקת דרכי. בצדקת הדרך של כל אלו שחותרים כנגד הזרם ומתבזים לכבודו, בצדקת הדרך של כל אלו המשתוקקים השכם וערב לבקר בהיכלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: