שלה הוא - טור חדש ומצמרר

בס"ד

ידי נשלחה אל הכסא שעמד בפינה, נזהרת להוציא מתוך ערימת הבגדים (יותר נכון הסמרטוטים) המקופלים, את החולצה הלבנה עם החצאית השחורה. נושאת תפילה בליבי שלא התקמטו משבת שעברה. אחרי הכל, לא בכל מאורע אני מחמירה עם עצמי ללבוש בגדי שבת וחג.

המטפחת הלבנה, היחידה שהיתה לי לשבתות וחגים, ודהתה קמעא במהלך השנים, חיכתה לי מונחת על המיטה, מבקשת להיות שותפה לשמחה שגאתה בליבי. הידקתי את שוליה בקפדנות יתרה על ראשי, שלא תיראה חלילה ולו שערה משערות ראשי. כמה חוטים סוררים יצאו מתוכה, מזכירים לי כמה זמן היא משרתת אותי בנאמנות שבת אחרי שבת.

התיישבתי על המזרן בזהירות, גורבת את הגרביים הכהות שחורים כבר נפערו בהן, ונתפרו על ידי רק אמש לרגל המאורע החשוב. אחרי הכל, לא ראוי לדידי שבעלי יראה אותי בחולשתי, ויבחין בעובדה שאין לי אפשרות לרכוש גרביים חדשות, שיגנו עלי מפני הצינה העזה ששררה בחוץ.

הבשורה על בואו לאחר כל כך הרבה שנים, תפסה אותי לא מוכנה. בדיוק הייתי באמצע איסוף אינטנסיבי של קליפות תפוזים, ששימשו להסקה חלקית של הבית שהיה קפוא. הבשורה על בואו של אהובי, אישי, שנעדר תקופה כל כך ארוכה מחיי, הפיחה בי התרגשות שלא חוויתי כמעט מעולם. הידיים רעדו לי.

ההתרגשות הבהירה לי שכנראה חיכיתי כל כך הרבה זמן, עד שלא ידעתי למה לצפות. ולמרות הכל, הרגשתי כמה היא מהולה בבושה. זאת הייתה האמת. התביישתי שבעלי, שברבות הימים הפך להיות ענק שבענקים, בן תורה אמיתי, שמרביץ תורה ברבים - יראה בי בדלותי. יראה את העוני המחפיר שאוחז בכל מילימטר בבגדיי.

בתוך ההתרגשות, קצת לפני שיצאתי העירה, ניסיתי לסדר את הבית, ולשוות לו מראה מטופח, אבל לצערי לא הצלחתי. העזובה שלטה בכל פינה, ממאנת לעזוב. אפילו המפה הכחולה שמצאתי ברחובה של עיר, לא הצליחה להציל את המצב. קיוויתי בכל ליבי שיבין שלמרות שניסיתי בכל כוחי, לא הצלחתי לבדי להתגבר על המחסור הכבד, שחרך לא פעם את בשרי והשפילני עד עפר.

שמועות שהגיעו לאוזניי מפי עוברים ושבים, סיפרו על אלפי תלמידים המשחרים לפתחו. אלפי-אלפים של תלמידי בית מדרש, הבאים לשמוע את דברי התורה שלו, את החידושים והפנינים היוצאים מפיו.

ואני שמעתי את זה ודמעות טיפסו במעלה גרוני. המלחמה בהן הייתה אבודה מראש. זכרתי אותו בתחילת דרכו, רועה צאן כאחד מפשוטי העם, ולא יודע עד כמה גלום בו אור גדול. מי היה מאמין... עקיבא שלי, בעקשנותו ובהתמדתו, הפך להיות אחד מהתלמידים החכמים שיש, הפך להיות אחד מהמאורות הגדולים שהאירו את העולם שאני חיה בו, האירו אותו בתורה. עקיבא שלי קיים את רצון השם במלואו.

בסופו של דבר, עקיבא שלי עשה את זה. הוא עשה את הבלתי אפשרי והצליח להתגבר על כל החששות ועל כל הפחדים. עקיבא שלי הצליח להשתחרר מכל מה שעיכב אותו, מכל הקולות שקראו לו לעצור, מכל הקולות שאמרו לו שאין סיכוי שיצליח. מכל הקולות שקראו לו "בור ועם הארץ". עקיבא ניפץ את חוסר האמון של הסביבה כלפיו.

ועכשיו, אחרי 24 שנים של ציפייה, אחרי 24 שנים של המתנה כואבת, כשהלב נחמץ מכל שבת שעוברת בלעדיו, כשהלב מדמם על עוד חג שבו הוא נעדר ומקומו נשאר מיותם סביב השולחן - הוא מגיע. הוא חוזר הביתה, ואיתו יגיע הקץ לכל הדמעות, והקץ לכל השאלות.

ידעתי שלא עומד הרבה זמן לרשותי, ומיהרתי לצאת מהבית לכיוון בית המדרש. כבר מרחוק הבחנתי באלפי אנשים שעמדו בחוץ וניסו להידחק פנימה. כולם רצו לפגוש בגדול הדור ששמו נפוץ כבר למרחקים, שר התורה שהחל ללמוד לקרוא בגיל ארבעים. הם עשו הכל רק על מנת לעמוד במחיצתו אפילו לדקה, רק להביט בפניו, ולזכות לנשק את ידו.

ואני עמדתי שם רגע. לא יודעת את נפשי. 24 שנה חלמתי על הרגע הזה, והנה כשהוא מגיע, אין לי אפילו אפשרות לחלות את פניו. בקור רוח ניסיתי לפלס לי דרך בין כל ההמון, כשממדי גופי הקטנים שלי סייעו בידי. "סליחה", גמגמתי בביישנות, "סליחה", בקשתי מכל מי שעמד בדרכי, "אנא, תנו לי להיכנס", התחננתי, "אנא, זה חשוב", החלו דמעות יורדות מעיני.

בדרך לא דרך, הצלחתי להיכנס לחלל בית המדרש. כשעיני תרות אחרי בעלי, מחמד ליבי, מחפשות את שאהבה נפשי. ידעתי, שגם אם 24 שנים מפרידות בינינו, וגם אם זקנה קפצה על פניו – אני תמיד אזהה אותו. במאמץ רב, התרוממתי על קצות אצבעותיי, מנסה לראות את מורי ורבי, אך לשווא. רק את קולו הצלחתי לשמוע, וליבי הלם בקרבי בפראות.

"גברת, אולי תזוזי מכאן?!", סינן לעברי בחור צעיר, "זה לא מקום בשבילך!". קשה היה לפספס את הבוז הניתז מקולו הרם נוכח בגדיי המרופטים, למראה שולי חצאיתי הדהויה. "תחזרי לביתך!". הדמעות המלוחות המשיכו להרטיב את פני הנכלמות, מבקשות שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי במהירות לתוכה.

מתוך ערפילי הייאוש והבושה, שמעתי פתאום קול קורא מוכר לעברי מקדמת הבמה הקטנה: "רגע, רגע אחד! תפנו את הדרך!" היה זה עקיבא, שהתרומם על רגליו. כמות האנשים האדירה שנעמדה סביבי, כאילו נעלמה באחת. וברגע אחד, הרגשתי איך החדר כאילו מתרוקן מיושביו, ורק אני והוא נמצאים במקום הזה. רק אני והוא, וכל שאר העולם החיצון עצר עכשיו את נשימתו.

ברגע אחד, הגיעו לקיצם 24 שנים ארוכות של געגוע. הלב כאילו שב למקומו, אחרי מסע ארוך, עייף וייגע. עיני נתקלו בעיניו של עקיבא שלי, ללא אומר ודברים, ושוב לא יכלו להתנתק משלו. המבט שלי, ננעץ בו בכאב, חודר לתוכו, כאילו מתאחד בהווייתו. מבעד למסך הדמעות שלי, עקבתי אחרי כל נשימה ונשימה שלו, אחרי כל תו בפנים שלו, אחרי כל שערה שהלבינה בזקנו וכל קמט חדש שנוסף בפניו. עיני עטפו אותו בחום, מהקצה השני של החדר, מבקשות לזעוק תסכול לא נתפס של שנים... מבקשות לזעוק רק מילה אחת, לזעוק את מה שטענתי בפני כל המלעיזים, לזעוק "ידעתי".

לצעוק לכולם, שידעתי מעל לכל ספק שלא טעיתי. ידעתי גם ידעתי שלא טעיתי, אפילו לא לשבריר של שנייה, כשבחרתי בו. ידעתי שהוא יהיה ענק שבענקים בתורה, ידעתי שבורא עולם האזין לי בכל לילה כשלחשתי לו תפילה. ידעתי שמלך העולם ראה את גודל ההקרבה.

שנים של סבל עמדו להיגמר ברגע אחד. שנים של געגועים שאכלו אותי בכל יום ובכל לילה, והשאירוני בבדידותי. שנים, בהן אני וילדינו עלינו על יצוענו כל לילה כשאנו רעבים ומלאי געגועים, עמדו להגיע לקיצם. שנים שהשאירו בי חותם. שנים שמורכבות מימים, משעות, מדקות....ארוכות ארוכות.

עקיבא כחכח בגרונו, נדמה היה שהוא מחפש את המילים הנכונות, המדויקות. את המילים שאולי יגדירו לי את מה שעבר עליו, את מה שעבר עלי, את מה שעבר עלינו, את המילים שיניחו לי תחבושת על מפתח הלב, ששנים ניסה לשרוד לבדו ולהילחם.

"תלמידים יקרים", ההתרגשות ניכרה בקולו, "תלמידים יקרים שלי", אפשר היה לחתוך את השקט עם סכין. "כל הדקות, כל השעות, כל הימים", דמעה מבוישת ירדה מעיניו וקולו רעד, "כל 24 השנים, שאני לומד ומלמד תורה עם כל החידושים", ידו נגבה את הלחי, "כל מה ששלי, וכל מה ששלכם, שייך לאישה הזאת - שייך לרחל, רחל אשתי".

ברגע הזה, רבבות של מבטים הופנו לעברי. השפלתי את פני, לא שיערתי בנפשי שאלו יהיו מילותיו. "הכל כולל הכל, שלה הוא!", חזר עקיבא ואמר.  "שלי ושלכם – שלה הוא!", עיני ננעצו ברצפה, נתקלות בגרביים השחורות, העבות, עם החורים שנתפרו רק אתמול. גרביים שהיוו עדות אילמת לקושי שהיה מנת חלקי.

ברגע אחד, הבנתי שכל ההמתנה המתישה והמייסרת הפכה בעצם למתנה, הפכה בעצם להוכחה אחת גדולה. הבנתי שהכל כולל הכל, היה שווה. כל ההמתנה היא בעצם חותמת חדה וברורה לכך שאבא שבשמיים רואה את סבלן של הנשים, בעודן ממתינות לבעליהן השוקדים על התורה יום וליל.

אבא שבשמיים רואה את מסירות הנפש וההקרבה של הנשים, רק בכדי שתוכל להתקיים התורה. רק בכדי שיוכל להתקיים בזכותם כל העולם. אבא שבשמיים מבין ורואה את הדלות והאביונות וקשיי הפרנסה, ותמיד יהיה שם להושיט יד תומכת וחזקה. אבא שבשמיים לעולם, אבל לעולם לא שוכח את זו שהתבזתה לכבודו, כקרבן על המזבח.

הטור נכתב מפרי דמיונה של הכותבת, ולזכותם של רחל עקיבא ורבי עקיבא ולגאולת עם ישראל