כשהייתי ילד קטן תמיד התבוננתי על אמי רוקמת. אהבתי לשבת על הריצפה, להסתכל ולשאול "אמא, מה את עושה?"
"רוקמת..." הייתה תשובתה עם חיוך חכם.
כל יום אותו טקס: אמא ישבה בכורסא ואני על הרצפה, התבוננתי בסקרנות, שאלתי וקיבלתי את אותה התשובה עם החיוך החכם.
יום אחד אמרתי לה שמהמקום ממנו אני מסתכל, אני רואה משהו מאוד לא ברור, מאוד לא מסודר ולא יפה. המון חוטים מכל הצבעים, דקים ועבים, ארוכים וקצרים, המון קשרים, פיתולים וסיבוכים לא ברורים... "אני לא מבין אמא, מה את עושה??"
היא חייכה ועם קולה המתוק אמרה לי: "לך בני, שחק בחוץ וכשאסיים אקרא לך כדי שתוכל לראות את הרקמה שלי..."
יום אחד שהייתי באמצע המשחקים בחצר וכבר שכחתי מאותו אירוע, קראה לי אמי להכנס הביתה.
כשנכנסתי, היא פרשה בידיה פיסת אמנות נדירה ביופיה. התבוננתי בעבודה שכבר היתה מושלמת והכל היה כל כך שונה! איזו עבודה מדהימה, כמה צבעים, צורות ודפוסים! כאילו ציירו את התמונה הכי מקסימה בעולם!
אמי ראתה את הפליאה בעיני ואמרה לי: "חמוד שלי, מלמטה מהרצפה, ראית תמיד הרבה אי סדר כי לא התבוננת אף פעם על העבודה שאני רוקמת מלמעלה..."
מאז חלפו השנים והרבה פעמים כשנהייה קשה בחיים, אני מתבונן לשמיים ושואל: "אלוהים, מה אתה עושה?" וזה תמיד נראה לי שהוא עונה לי "אני רוקם את חייך..."
וכמו אז, אני שואל "למה אני רואה הכל כל כך מסובך? למה יש כל כך הרבה קשרים..."
ואז נראה לי שאלוהים עונה "תדאג אתה לעבודה שלך בני, ואני אדאג לעבודה שלי... יום אחד תוכל לראות את העבודה גמורה, והיא תהיה יפה יותר מכפי שתוכל לדמיין - אלו יהיו החיים שלך".
לא תמיד אנחנו מסוגלים להבין מה עובר עלינו בחיינו, הכל נראה מסובך ונראה ששום דבר לא מצליח. מתברר שאנו מתבוננים על העבודה מלמטה. אבל מהצד הנכון, אלוהים רוקם את חיינו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: