התאריך כבר נקבע

בס"ד

האם שמעת על רבי יצחק לוריא, החכם שהגיע לעיר לא מזמן?" שאל אותי ערב אחד מורי, רבי משה קורדובירו (הרמ"ק).

תלמיד חכם שהגיע לצפת באותן השנים לא היה בלשון המעטה חדשה מרעישה. "כולי עסוק בלימוד שהוא העיקר עבורי", עניתי לרמ"ק כמעט בביטול, "אין לי פנאי להקדיש לכל זר שמגיע לעיר".

רבי משה קורדובירו שתק. כעבור מספר רגעים הוא עצם את עיניו ואמר: "אינך יודע, רבי חיים, את גודל הטעות שאתה עושה בכך שאינך עוזב את כל עיסוקך בזה הרגע, ורץ לפגוש את האדם הגדול הזה. הנח את לימודך ולך פגוש אותו כל עוד יש לך הזדמנות לכך. זאת אינה בקשה, רבי חיים, זאת פקודה!".

כך פגשתי לראשונה את האר"י הקדוש.

אני עדיין זוכר את העוצמה שפרצה מתוכו, את ההתרגשות שאחזה בי כשהוא התחיל לדבר. הוא ישב מולי, ונדמה היה לי שהוא יודע את התשובות לכל שאלותיי. תוך דקות ספורות נסתלקה הקנאה וחלף הבוז, הבנתי לפני מי אני יושב, ונשבעתי לעצמי לעולם לא לשכוח זאת.

*וכך מתאר רבי חיים ויטאל את החודשים האחרונים לפני הסתלקותו מן העולם של אחד המקובלים הגדולים ביותר שהיו בעולם ב 2000 שנים האחרונות אשר הצליח לגלות את תורת הנסתר בעולם:

רוח השחרית פיזרה את ערפילי הלילה האחרונים מעל גגות העיר צפת, התעוררתי לפתע, עייף ועטוף בזיעה קרה. בראשי עדיין התרוצצו רסיסי חלום, חלום שבו סיפר לי מורי, האר"י הקדוש, על היום שבו תעזוב נשמתו את העולם.

"בעוד שבעה חודשים תישאר לבדך, חיים ויטאל" הוא אמר לי בנחרצות, "עליך להמשיך את הדרך בדיוק כפי שלימדתי אותך, איש מלבדך אינו מסוגל לכך", כמו מסמרים ננעצו בבשרי מילותיו אחת אחרי השנייה. "רבי יצחק", השבתי בתדהמה, מנסה להחזיק את הדמעות שחנקו את גרוני, "מה נעשה בלעדיך? מי יוביל אותנו אל הרוחניות?" מלמלתי בשקט. האר"י התבונן בי ושתק ארוכות. לאחר מספר רגעים שנראו כנצח, אמר: "לא אנחנו קובעים את משך הימצאות הנשמה בגופנו. כל שמוטל עלינו הוא לנצל בצורה הטובה ביותר את הזמן הגשמי שנקבע לנו, כלומר, לעזור לכמה שיותר נשמות לגלות את העולם העליון, את הבורא..."

מילותיו חדרו היישר לתוך ליבי, אבל סירבתי להשלים עם דבריו.

"התאריך כבר נקבע, רבי חיים", הוא אמר לי לפתע, "ה' באב, השל"ב" (1572).

לכו תדליקו נר לכבוד הצדיק!