רחמיך רבים השם

בס"ד

 

כשהבית הפוך זה רחמים של השם. כשהשוקו נשפך בסלון זה רחמים של השם. כשהנעליים נשארות בסלון וערימת הגיהוץ לא נגמרת, זה רחמים של השם.

כשיש כביסה בסל זה רחמים של השם. כשיש אוכל על הגז זה רחמים של השם. כשיש מי שיאכל, זה רחמים של השם. גם השאריות זה רחמים של השם.

כשכואב לי משהו בגוף זה רחמים של השם. כשיש תקופות מאתגרות בחיים זה רחמים של השם. כשיש לי ייסורים זה רחמים של השם.

כשאין לי מספיק כח לקום בבוקר ולהתחיל את היום זה רחמים של השם. כשאין לי שמחה זה רחמים של השם. כשאני לא מצליחה לאסוף את עצמי זה רחמים של השם.

כשאמא כועסת עלי זה רחמים של השם. כשבעלי לא מרוצה ממני זה רחמים של השם. כשהבן שלי מביא ציון נמוך במבחן זה רחמים של השם.

כשמגיעה השבת ומביאה איתה ניחוח של קדושה זה רחמים של השם. כשיוצאת השבת ואני נשארת בלי טיפה של אוויר זה רחמים של השם.

כשאני רואה את השמים זה רחמים של השם. כשהשמש יוקדת באמצע הרקיע זה רחמים של השם. כשיש מזגן שעובד על 16 מעלות זה רחמים של השם.

כשהאוכל נשרף זה רחמים של השם. כשהמפה מתלכלכת זה רחמים של השם. כשלא קיבלתי את מה שרציתי זה רחמים של השם.

כשהכל הולך קשה בחיים זה רחמים של השם. כשהמחנכת של הבת שלי מסננת אותי בפלאפון זה רחמים של השם.

כשמפריעים לי לנוח בצהריים זה רחמים של השם. כשהשכנים מרעישים זה רחמים של השם. כשהטלפון בצד השני תפוס כל הזמן, זה רחמים של השם.

כשאני מפחדת ממה יהיה זה רחמים של השם. כשתוצאות הבדיקות לא מלהיבות זה רחמים של השם. כשמישהו מבני הבית לא מרגיש טוב זה רחמים של השם.

כשאני מנסה להבין ולא מצליחה זה רחמים של השם. כשאני מגלה שעדיין לא חזרתי באמת בתשובה זה רחמים של השם.

כשיוצאת ממני צעקה אחת אמיתית זה רחמים של השם. כשיוצאת לי ברכה בכוונה זה רחמים של השם. כשאני אומרת תודה מעומק הנשמה, זה רחמים של השם.

כשאני לא מקבלת חיבוק בחזרה זה רחמים של השם. כשהעוגה טעימה זה רחמים של השם. כשצועקים עלי זה רחמים של השם.

כשטיפות הגשם הראשונות מטפטפות על החלון זה רחמים של השם. כשהדמעות שלי מטפטפות על הלחי זה רחמים של השם.

כל העולם הזה מלא ברחמים של השם. רק שאני עדיין לא מספיק גדולה בכדי להבין את זה. בכדי להרגיש את הרחמים.

 

 

להאמין בעצמי !

 בס"ד 

כמו תמיד כשאני יושבת לכתוב לא נראה לי שמשהו טוב עומד לקרות. שמשהו טוב עומד לצאת מהמקלדת. אין בי מספיק תקווה שאצליח להעביר את המסר. שאצליח להיות מדוייקת, ולגרום למישהו אחד לפחות, להבין אותי.

בחסדי השם עלי, אני מוצאת את עצמי לוחצת על המקשים ומחברת אותיות למילים, ומחברת מילים למשפטים. והתוצאה ברוב המקרים היא די סבירה.

גם הפעם כשאני מתחילה לכתוב את השורות אני מתחילה לגמגם בתוך הראש ולא ממש יודעת איך לכתוב. איך להעביר את הלב.

זה מרגיש לי כמשהו שגדול עלי בכמה מידות. בכמה מספרים. ותמיד חסרה בי האמונה שיש בי את היכולת הנדרשת להצליח במשימה. תמיד חסרה בי הידיעה הברורה שאני מסוגלת. שאני יכולה.

בעצם מהיום שנולדתי הייתי חסרה באמונה הבסיסית ביותר וזאת האמונה בעצמי. האמונה בכלים שהשם יתברך נתן לי בכדי לשרת את העולם. בכדי לשרת אותו.

יש בי משהו קטן שמסרב לגדול ולהצמיח עלים. משהו קטן שמנסה להעלים את המתנות. את הכישרונות. את הנגיעות של קודשא  בריך הוא בנשמה שלי.

יש בי משהו קטן שכל כך רועד מפחד בכל פעם שאני מתחילה משהו. בכל פעם שאני צריכה להיות אני. בכל פעם שאני מביאה את עצמי. בכל פעם שאני נזכרת בחלומות הילדות.

בכל בוקר אני אומרת לשם יתברך שאני מודה לו על שהחזיר לי את הנשמה. אני מודה לו על העובדה שגדולה היא האמונה. האמונה שהוא נותן באחת כמוני. האמונה בילדה שלפעמים הולכת לאיבוד.

הוא מאמין שהיום אני אמצא את הדרך חזרה. שהיום אעשה את הדברים נכון. הוא מאמין שאין גבול ליכולות שלי ושל כל יהודי. הוא יודע שאת המחסומים אני מיטיבה לשים בעצמי. מחסומים שנמצאים רק בראש שלי.

יש בתוכי מקום קטן שמידי פעם אני בורחת אליו כשאני מפחדת להצליח, כשאני מפחדת להשתמש בכלים. כשאני בוחרת להתעלם מהצבע של השמים. כשאני בוחרת בעצם להישאר במקום.

הייתי שמחה לפרוץ את המחסומים מלכתחילה ולא בדיעבד. הייתי שמחה לשחרר את הקטנות הזאת. את תקרת הזכוכית שמהתלת בי ומכווצת את האמונה. מכווצת את ההצלחה.

הייתי רוצה שתהיה בי קצת אמונה פשוטה שיש בי את היכולת לעשות טוב. שיש בי את היכולת להיכשל ולקום מחדש. שיש בי את היכולת לחייך לעצמי במראה. הייתי רוצה שתהיה לי בעצמי קצת יותר אמונה.

 

 

 

 

בדרך לצפת

 בס"ד

 

עוד מעט מתחילה לארוז מזוודות. מקפלת לתוכן מצוות. מקפלת לתוכן ציפיות ושאריות של כח. שאריות של קיץ. שאריות מעטות של שאלות.

פעם בכמה זמן אני מרגישה שאני חייבת להגיע למקום שמרגיש הכי גבוה בעולם. למקום שלוקח  ממני לפחות פעימה אחת בשעה.

מקום שעוזר לי להיות הכי קרובה לאני האמיתי שלי. למקום שבו אני לגמרי משוחררת מלהעמיד פנים. משוחררת מגשמיות כלשהי.

צפת מאפשרת לי להתעסק עם הרוח. להרגיש את הרוחניות המתוקה, היא מעוררת בי את הזיכרונות. מקימה אותי מהעפר שדבק בי עקב גאווה מיותרת. ועקב שגרה מבורכת.

היא מאפשרת לעשות היכרות מחודשת עם המהות, עם השפלות. עם הנקודה העמוקה ביותר שמבקשת לפרוש כנפיים. שמבקשת לעוף הכי גבוה שאפשר.

צפת עבורי היא בית שני. היא הליכה ארוכה בתוך סמטאות עתיקות. בתוך הסמטאות הסבוכות של החיים. בתוך הסיפור שלי. היא מזכירה את מה שאני באמת רוצה להיות.

יש בה יכולת מיוחדת לקחת אותי לאיבוד. לקחת ממני את הכבלים. לקחת את מה שקושר אותי לעולם הזה. לקחת ממני את ההגיון.

יש בה את היכולת לקחת אותי מעבר לעצמי. מעבר למגבלות של החומר ולהזכיר לי שאפשר גם לנשום אחרת. שאפשר להריח את הריח. שאפשר להניח את הראש בערוגות הבושם.

לצפת יש את היכולת לעצור עבורי את מחוגי השעון. לעצור את כדור הארץ ולאפשר לי לקחת ממנו   הפסקה. לקחת ממנו חופשה.

יש בה את היכולת להוציא ממני את התפילות המדוייקות. את הנגיעות הכי עמוקות. נגיעות שלוחצות על כפתורים שפותחים מגירות ישנות. מגירות מאובקות מחוסר ענין, וחוסר תשומת לב.

אני מקפלת למזוודה את עצמי ואת המשפחה. אני מקפלת סודות, וגעגועים לנשמה שמתחילה להתרגש. שמתחילה להרגיש את הקדושה. את הנקודה. את המפגש עם האינסוף.

אני מקפלת לתוכה את כל ההצגה. את כל החיצוניות. ולכמה ימים יקרים לבקש את הפנימיות. את האמת. את הלב שמבקש קצת לנוח.

אני תולה שלט על הדלת שאומר שתיכף אשוב. שתיכף אחזור לכאן. שתיכף אחזור לארץ ולקרקע הבטוחה והמוכרת. תיכף אחזור לכאן לשליחות. לתפקידים. למשימות.

תיכף אחזור לכאן מהמקום ששם הכל התחיל. תיכף אחזור לכאן מהמקום שמרגיש לי הכי קרוב לשם יתברך. המקום שהכי קרוב לדמעות. המקום שבו הכי קרוב לאהוב.

 

לב משתוקק

 בס"ד

 

מסופר שלפני שנים היה אבא שביקש משני בניו שיכינו לו כוס של קפה. ניגש הבן הראשון והביא לאביו כוס קפה בדיוק כפי שאביו ביקש. ניגש הבן השני והכין לאביו כוס של קפה אבל טרח להוסיף כמה עוגיית של שוקולד בצד, ועוד 2 ביסקוויטים.

התרומם האבא מעל כסאו ונשק לבנו השני ואמר לו "יודע אני שאתה אוהב אותי מאד. והיה חשוב לך לתת לי את מבוקשי ואת צרכי, אבל מרצונך החופשי הוספת גם עוגיות וביסקוויטים, אפילו שלא ביקשתי".

כשאנחנו מגיעים לט"ו באב, ליום שכולו אהבה צריכים לזכור שאבא שבשמיים מבקש מאיתנו לקיים תורה ומצוות. לקיים את ההלכות. לקיים את החוקים ואת המשפטים.

ובפנינו קיימות 2 אפשרויות. בפנינו עומדת האפשרות לרצות. בפנינו עומדת האפשרות לתת לו כוס של קפה בלבד. או לתת לו גם כמה עוגיות שמריחות נפלא בצד.

התפקיד שלנו כיהודים לבדוק בכל בוקר מה עדיין לא נתתי. איזו עוגייה עדיין לא הכנתי. איזה סנטימטרים נוספים בחצאית עדיין לא הוספתי. איזה צווארון בחולצה עדיין לא סגרתי.

יהודי אמיתי צריך לחשוב תמיד על הנקודה של מעבר. על הנקודה של יותר. יהודי חייב לחשוב על עשייה שבאה ממקום של אהבה. עשייה שבאה ממקום של מסירות נפש. ממקום שנמצא הרבה מעבר לכוחות שלי. הרבה מעבר לרצונות.

יהודי חייב לפשפש היטב ולתת דווקא איפה שהכי כואב. איפה שקשה. איפה שחם והטמפרטורה בחוץ מרקיעה שחקים. איפה שאני לא מסוגלת להתלבש בצניעות.

יהודי צריך לתת את העוגיה בדיוק בנקודה של ההתנגשות. בנקודה שהרצון של החברה מתנגש עם הרצון של השם. בדיוק בנקודה שהיכולות נגמרות והאמונה הפשוטה עוזבת לנו את הידיים. האמונה התמימה עוזבת את הבית.

ט"ו באב זה תזכורת לעוגיות. תזכורת לעוגיות מתוקות שנאפו עם הרבה שוקולד. עוגיות עם הרבה אבקה של סוכר שמפוזרת מעל. עוגיות עם לב גדול שמחכה רק לתת. לב גדול שכולו משתוקק.  

ט"ו באב זה תזכורת לאהבה שאף פעם לא נגמרת. זה תזכורת לגעגועים. געגועים לטאטע. געגועים לבית המקדש. געגועים לשכינה. געגועים לחיבוק של אבא אחד. אבא אחד גדול ונורא.

ט"ו באב זה חיים שלמים שמתפרסים על אלפי שנים ולא נותנים מנוח ללבבות הכואבים. ללבבות שמחכים. ללבבות שמצפים. ללבבות שפעם אחר פעם מתנפצים. ללבבות שאת אבא שבשמיים כל כך אוהבים.