להתחיל מחדש....

 בס"ד

ביום שאחרי אני מסתכלת אחורה. מנסה לעשות סיכום ביניים. מביטה אל מה שהיה כאן כמה שבועות לפני. מנסה למצוא את התשובה לריקנות הגדולה שמתפשטת בתוכי. את התשובה לאי היכולת להתחיל מחדש.

עד לא מזמן חודש אלול היה כאן. ולקח ממני הרבה אמת. בחודש הזה נשברו אצלי כמה חומות. חומות שדאגתי לבנות במהלך חיים שלמים. חומות ששמרו על שקרים. על העמדת פנים ועל אגו מנופח.

השתדלתי שלפחות בחודש אלול הווידוי שלי יהיה אמיתי. שיהיה בו משהו נקי בלי נגיעות. וידוי שישאיר אותי על הקרקע ויאפס אותי ממחשבות זרות.

אחר כך הגיע ראש השנה שהפעם היה מלוח והוציא ממני הרבה דמעות. הרבה תובנות על מה שלא הספקתי לעשות. על המוגבלות שתופסת אותי בכל פעם שאני יוצאת לדרך ומבקשת את קרבת השם.

מיד אחרי הגיע יום כיפור שהזכיר לי שאני לא אוהבת לצום, ושאני לגמרי תלותית בכל מה שקשור לקפה הפוך בבוקר, ולעוגיית שוקולד מתוקה במיוחד, עם הרבה גלוטן וסוכר לבן.

בכל פעם שאני צמה מתחוור לי שאני עדיין לא בדרגה של מלאכי השרת, ושסיגופים זה לא בשביל אנשים חלשי אופי כמוני שלא זזים מהמחוגים של השעון, ומהדלת של המקרר.

והנה הגיע חג סוכות שלקח ממני את השארית האחרונה של הבטחון והוציא אותי החוצה לאוויר העולם. להזכיר לי שאני אורחת לכמה רגעים בודדים בחיים האלה, ולפני שאקבל תעודה של "פג תוקף", רצוי  מאד להתעורר ולהבין שעוד מעט זה נגמר.

ולפני שבכלל שמתי לב, הגיע הושענא רבה שהציב בפני מראה פוצעת, שהבליטה את התסמונת שאיתה נולדתי. סוג של בעייתיות בריצה למרחקים ארוכים. בעיה שנקראת חוסר התמדה ואי עמידה במטרות שהצבתי לעצמי. סוג של תסמונת שיוצאת דווקא במטרים האחרונים למרוץ.

ואחרון חביב זה שמיני עצרת. חג שכולו שמחה, חג שלחש לי באוזן שאני בעצם בן אדם שמאד אוהב את עצמו וגם את השגרה, והוכיח אותי שעדיין לא עבדתי מספיק על הנושא הזה שנקרא שמחה. שמחה שנגזרת מאמונה פשוטה ותמימה.

יש בי תחושה שהאינטנסיביות של הדברים גרמו ללב שלי לעבוד קצת קשה בשבועות האחרונים. הלב היה עסוק בלהדביק את הפער. בלהגיע לנקודת האמת. בלהגיע לדיוק הנכון של הדופק שלא תמיד פועם באופן סדיר.

ואין לי מושג איך אני ממשיכה הלאה. איך אני קמה ומתחילה את הכל מחדש. איך אני מצליחה לא ללכלך שוב פעם את הלב. איך אני מצליחה לא להיכשל. איך אני מחדשת את הצעקה לשם.

וכל מה שנשאר זה רק להביט לשמים ולבקש רחמים. לבקש חמלה משוכן מרומים. שלא יעזוב את אלו שנשארו מאחור, שלא יעזוב את אלו ששברו את החומות. שלא ישכח את אלו שנשארו בלי כוחות.

 

 

 

 

שמחה של תורה

בס"ד

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשהמודעות האישית משתנה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מבינים מה הרצון האמיתי של הנשמה. 

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מבינים שעכשיו זה הזמן לעשות את השינוי.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מרגישים את הלב נפתח באופן גלוי.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו יודעים שהגיע הזמן להשאיר את הכל מאחור 

וללכת אחרי הקדושה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מתחילים לפסוע בשבילים של התשובה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מרגישים שיש מי שדואג אותנו לחבק.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מבינים שיש לנו אבא שתמיד יודע לחזק.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו חשים את הנועם שיש ביראה,

ואת הניחוח הממכר שיש באהבה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מרגישים את הקסם האינסופי שנקרא אמונה.

הכי

 בס"ד

הכי רחוקה מהאמת.

הכי רחוקה מההבדל.

הכי רחוקה מנקודת החיבור.

הכי רחוקה מהנשמה.

הכי רחוקה מהנשימה.

הכי רחוקה מהיראה.

הכי רחוקה שרק אפשר... 

כואב. 

רגע לפני

 בס"ד

רגע לפני שהכל מתהפך בעולם השקר ומגלה את האמת.

רגע לפני שאני מביטה למעלה בשמים ומוצאת נחמה.

רגע לפני שהשמש תכווץ את הקרניים שלה ותיגע בנו בעדינות.

רגע לפני שהשופר יחתוך את הלב ויוציא ממנו טיפות אדומות.

רגע לפני שהקפה יתקרר ויזכיר לי שהזמן שלי בורח

רגע לפני שהעייפות שולחת בי זרועות כואבות שמגיעות עד הקצוות

רגע לפני שהסוף דופק בחלון ושואל אותי מדוע...

אני רק מבקשת ממך שתתן לי כח. 

אין לי מה לתת לך

 בס"ד

מסופר שהנועם אלימלך זצ'ל היה יושב בערב ראש השנה ומונה את העבירות שעשה. 

לאחר שהיה מסיים היה אומר

 'ריבונו של עולם, אין לי מצוות לתת לך, חוץ מהלב השבור שלי'. 

לפעמים כל מה שיש לנו לתת לקדוש ברוך הוא זה רק אנחה אחת כואבת שיוצאת מלב שבור. 

אנחה על כל מה שלא הספקתי. על הברכות שלא ברכתי. 

על התפילות שלא התפללתי... ועל כל מה שלא הצלחתי לעשות. 

אנחה אחת קטנה שהיא עולם ומלואו. אנחה אחת שמעידה על רצון.

 על תחושה של החמצה.

 יום אחד אבא שבשמים יאסוף את כל האנחות כולם ומהן הוא יבנה את בית המקדש.

רבה אמונתך

בס"ד

                                                       בבוקר אנחנו אומרים

 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. 

ונשאלת השאלה למה התוספת הזאת של 'רבה אמונתך'. 

לכאורה היא אינה שייכת לפסוק.

 ומסבירים לנו המפרשים שהשם יתברך מאמין בנו.

 אבא שבשמים מאמין בנו שביום הזה נעשה את השליחות. 

שביום הזה נקיים את הרצון שלו. שביום הזה נעשה את הדבר הנכון ונחזור בתשובה. 

מי יתן ונזכה להאמין בעצמנו כמו שאבא שלנו מאמין בנו. 

למה לא הייתי זושא

 בס"ד

 מסופר שרבי זושא זצ"ל היה אומר

 "אינני חושש שמא יתבעו ממני בעולם הבא דין וחשבון מדוע לא הייתי כמשה רבנו,

 וכי יש לו לזושא אותם כשרונות ואפשרויות שהיו למשה רבנו?

 אולם חוששני מה אעשה ביום הדין כאשר ישאלוני מדוע לא היית כפי שזושא צריך להיות..". 

לעניות דעתי אחד מהדברים הכי קשים בעבודה הרוחנית  זה להיות 'אני'. 

זה להיות אתה עצמך כפי שהשם יתברך ברא אותך. 

בלי להעמיד פנים, ובלי לנסות להיות מישהו אחר. 

מידי פעם תעצרו להתבונן ותגלו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים בנסיון להרשים את הסביבה.

 אנרגיה שלוקחת מאיתנו את הכוחות ואת המיקוד בעבודת השם. 

רגע אחד של התבוננות אמיתית יכול לחולל בכם שינוי ולהוציא אתכם לדרך חדשה.

 הדרך להיות 'אני'.