מחברת של פחדים

 בס"ד

 

המפגש האקראי עם העיניים שלי מסגיר אותי. מגלה את מה שאני יודעת כבר מזמן. מגלה את הפחדים העמוקים ביותר שמסתתרים להם מאחורי משקפי שמש שחורות שמסתירות כמעט חצי פנים.

כל פעם שאני מביטה במראה אני רואה אותם. אני רואה את הפחדים שמסרבים לעזוב. מסרבים לשחרר אותי לחפשי. פחדים שהיו שם תמיד.

אם אנסה לחשוב היטב מה הפחד הכי גדול שקיים בתוכי, ספק אם אמצא אותו. ספק אם אדע להניח את האצבע, ולהכניס אותו למשבצת אחת.

יש לי מחברת של פחדים עם שורות ארוכות שלא נגמרות. עם חששות בצבעים שונים, שמבקרות אותי בלילה. מבקרות אותי ביום ובכל פעם שאני פנויה להקשיב להן.

בתחילת המחברת נמצא הפחד מלאכזב. הפחד שלא אעמוד בציפיות שיש לכולם ממני, שלא אצליח לעמוד בדרישות. בסדר היום השגרתי.

בדפדוף קל במחברת אפשר יהיה למצוא את הפחד מהכאבים של הגוף. מהמחלה. מחלוקים לבנים וצפצופים מוזרים. צפצופים שמעוררים את הנשמה.

אני מפחדת גם למות. מפחדת מלעזוב יום אחד. מפחדת מהרגע שאצטרך לעזוב ולתת דין וחשבון.  מפחדת מלחדול. מפחדת שלא אדע איך לחיות.

אני מפחדת מלהחמיץ זמן של משפחה. זמן של ילדים. מלהחמיץ את הדברים החשובים באמת. הדברים שמרכיבים את הסיבה שאני קמה בבוקר.

אני מפחדת מהאמת. מהמציאות שלא מאפשרת לי לפרוש כנפיים ולעוף לגובה שאני רוצה. מפחדת מהכרת הגבולות. המגבלות. מהכרת השפלות.

אני מפחדת מהעמידה מול קהל. מהקטנות של עצמי. מהרגע שידעו שבעצם אני לא יודעת כלום ואני עדיין רק בכתה א. וספק רב אם יעלו אותי כתה.

אני מפחדת מהחושך שלא נגמר. מהגלות הארוכה של הלב שלא מוצא מנוח. מהלב שלא מוצא את עצמו ואת הפנימיות שהוא כל כך מבקש.

אני מפחדת מהבחירות השגויות. מהטעויות. מהמחיר שמגיע מיד אחרי. אני מפחדת מנקודות התורפה. מהפזיזות.

אני מפחדת מגבהות הלב. מהיוהרה שמקוננת בתוכי ולוחשת לי שאני יותר טובה. יוהרה שמתעלמת מהלכלוך שקיים שם בפנים.

אני מפחדת מהכאבים של הגוף. מפחדת להזדקן. מפחדת להתעייף. מהרגע שיהיה קשה כבר ללכת. שיהיה קשה לטפס. מהרגע שהלהבה שבתוכי תכבה.

אני מפחדת מההצלחה. מפחדת מהאהבה. אני כל כך מפחדת כשבשמים יש עננות נמוכה. עננות שמביאה איתה גשם. מביאה איתה קור שחודר לעצמות.

מחברת הפחדים אני קוראת לה. מחברת מלאה באותיות, ברווחים. מחברת מלאה במילים. מחברת מלאה בשורות שכל כך הייתי רוצה למחוק.

מחברת שנפתחת ברגעים של חולשה. ברגעים שאין עלי מסיכה. ברגעים של עצירה. מחברת שאומרת, שהדרך לאמונה עדיין ארוכה.

 

חיי שרה - אסור לפספס

 בס"ד

 

הייתי רוצה ללכת בעקבותייך. לחפש את השביל שבו דרכו כפות רגלייך. ללקט את טיפות האומץ שפיזרת אחרייך.

הייתי רוצה למצוא את הדרך שבה צעדת מבלי להתפשר. מבלי לעצור בדרך ולשאול מה הכיוון הנכון של הרוח.

הייתי רוצה לבקש ממך שתלמדי אותי איך לא מתבלבלים, איך לא עוצרים בכדי לקחת הפסקה. איך הופכים להיות מבינים גדולים בנושא של כיוונים.

הייתי רוצה שתסבירי לי איך חיים באוהל שכולו תפילה. איך חיים באוהל שיש בו ברכה בעיסה. הייתי רוצה שתסבירי לי איך אפשר להשיג אמונה. אמונה שעומדת למבחן בכל יום מחדש.

הייתי רוצה שתראי לי איך מוותרים על המקום הראשון, איך נמצאים בענווה. בביטול, למען מטרה ששמה ילודה. איך נותנים משהו יקר ואישי כל כך.

הייתי רוצה לעבור אצלך סדנא בחינוך ילדים. בהצבת גבולות. בהצבה של גדרות. הייתי רוצה לדעת איך מגדלים אותם לעקידה מתמשכת.

הייתי רוצה ללמוד ממך איך עומדים בנסיונות. איך עומדים איתנים כנגד רוחות של פרצים. כנגד רוחות זרות. איך מתקדמים כנגד כל הסיכויים.

הייתי רוצה להבין ממך מהי דבקות במטרה. איך מגיעים לראיה של תכלית, מבלי לפזר את עצמי מסביב. מבלי להתחשב בדעת הקהל.

הייתי רוצה לראות את הנר שדולק באוהל מערב שבת לערב שבת, לראות את הלהבה ואת הנס. לראות איך זה שהוא אף פעם לא דועך.

הייתי רוצה שתלמדי אותי איך ממשיכים הלאה כשלא מבינים כלום מכלום. איך עוצמים את העיניים לרווחה, ובוטחים בקדוש ברוך הוא בטחון מלא בידיעה ברורה שהוא זה שיוביל. שהוא זה שיודע את כל התשובות.

הייתי רוצה שתלמדי אותי איך הולכים בחושך מבלי להשאיר אחרי בלאגן. איך מגששים באפילה מוחלטת ומוצאים את פתח היציאה.

הייתי רוצה שתלמדי איך מצליחים להתגבר. איך משתמשים בשאריות של הכח. איך מצליחים להניע את הרגליים לרוץ קדימה.

איך בעצם רצים כנגד הזרמים. איך בעצם נושמים כשכל הגוף כואב, ואיך ממשיכים למערת המכפלה כשכל הזמן הזה, מטפטף לו הלב.

הייתי רוצה שתלמדי אותי איך לטפס. איך לעלות בשלבים. איך לא לפספס מדרגה. איך להרגיש טוב מכל עליה. הייתי רוצה שתלמדי אותי איך מגיעים להיות בת ישראל כשרה.

אמא אהובה שלי. אמא שרה. הייתי רוצה למצוא קצת ממך בתוכי. להרגיש את הנגיעות של ההתמדה. של הנחישות. של האהבה. הייתי רוצה לשים עלייך ראש ולקבל את התשובות.

הייתי רוצה שתהיי לידי לעבור את המשוכות. את כל הגבעות שמחכות בהמשך. הייתי רוצה להניח עלייך את הראש, ולקבל חיבוק אחד קטן. חיבוק אחד שאוהב. חיבוק אחד שאומר שיהיה בסדר.

כוונות

 בס"ד 

השנה הזאת היתה שנה של כוונות. שנה של רצונות. של הרבה תחושות שהציפו אותי וביקשו לעשות כל כך הרבה.

בשנה שחלפה התכוונתי להיות יותר שמחה. התכוונתי לחייך יותר לעולם. לחייך יותר לאנשי הבית. לכל מי שנמצא איתי תחת אותה קורת הגג.

בשנה שחלפה התכוונתי להיות יותר מאמינה. התכוונתי לא להתרגש מכל גל שעובר עלי. או מכל עלבון שנזרק לעברי. פחות לקחת ללב.

בשנה שחלפה רציתי להיות יותר בריאה. כזאת ששומרת באדיקות על התזונה שלה. שלא נכנעת לפרוסת עוגה גם אם יש בה הרבה שוקולד וכתוב עליה "כמה שכבות".

בשנה שחלפה התכוונתי פחות לפחד. התכוונתי להיות אמיצה. לא לתת לדמיונות להשתלט על המחשבות. חשבתי שיהיה בי את הכח ללכת נגד הזרם.

בשנה שעברה התכוונתי פחות לדאוג. פחות לדאוג ליום המחר. פחות לדאוג איך לשלם חשבונות. פחות לדאוג שאספיק את הכל. פחות לדאוג שזה כולל הכל.

בשנה שעברה התכוונתי להיות יותר מכילה. יותר נותנת מעצמי למשפחה. יותר נמצאת שם בשביל הילדים. בשביל הבעל, ופחות בשביל עצמי.

בשנה שעברה התכוונתי להיות פחות ביקורתית, פחות שיפוטית. להיות במקום שאני לא דנה את האחרים כי אני לא נמצאת שם במקומם.

בשנה שעברה התכוונתי שתהיה לי עין טובה. שנקודת המבט שלי תהיה חיובית. שהעין שלי תהיה תמיד נכונה ללמד זכות. עין שלא מחפשת פגמים. לא מבקשת חסרונות.

בשנה שעברה התכוונתי להפרד לגמרי ממידת הגאווה. לסלק לגמרי את האגו שמחשיך לי את הראיה. רציתי כל כך לקבל קצת ענווה.

בשנה שעברה התכוונתי להיות יותר חרוצה. כזאת שלא עוצרת לנוח. שלא מבקשת הפסקה. חרוצה במובן המהיר ביותר של המילה.

בשנה שעברה התכוונתי לברך כל מילה במילה. להוציא את הדברים מהפה עם כל הכוונה, בלי להסיח את הדעת ובו זמנית לחשוב על ערימת הכביסה.

בשנה שעברה התכוונתי לא להכנע ליצר הרע. לא לתת לו דריסת רגל. התכוונתי לאטום את כל הפתחים והחורים שלא יכנס באיזה פירצה.

בשנה שעברה התכוונתי להיות יותר צנועה. יותר מהדרת בלבוש. לא מתלוננת על החום. כזאת שמבינה את המעלה שיש בהסתרה.

בשנה שעברה התכוונתי לעבוד על המידות. לתקן את מה שאפשר. לעבוד על הקנאה. על ההקפדה. התכוונתי לנקות את הלב מכל מחיצה.

בשנה שעברה התכוונתי לשיר יותר שירים. מהסוג הזה שמגיע מהבטן. התכוונתי להיות מחוברת לניגון. ולכל ההשלכות שמגיעות ביחד איתו.

בשנה שעברה התכוונתי לא לכעוס. הבטחתי לעצמי שזה יהיה אחרת. שאלמד לשתוק ולנשוך שפתיים. שאולי סוף סוף אבין שהכעס לא מקדם אותי לשום מקום.

בשנה שעברה התכוונתי להיות ידידותית לסביבה. להיות יותר נעימה. התכוונתי לא להכאיב. לא להעליב. ללמוד איך למחול על כבודי.

בשנה שחלפה היתה לי כוונה שהשנה תהיה קצת שונה. כוונה שלא בדיוק התממשה. התכוונתי להרבה דברים, להרבה רצונות. ומה שנותר עכשיו זה לאסוף את הדמעות, ולהגיע שוב לשנה החדשה עם אותן הכוונות. להגיע אליה עם הרבה כוחות. להגיע לראש השנה עם כוונה אמיתית של התחלות חדשות.

רחמיך רבים השם

בס"ד

 

כשהבית הפוך זה רחמים של השם. כשהשוקו נשפך בסלון זה רחמים של השם. כשהנעליים נשארות בסלון וערימת הגיהוץ לא נגמרת, זה רחמים של השם.

כשיש כביסה בסל זה רחמים של השם. כשיש אוכל על הגז זה רחמים של השם. כשיש מי שיאכל, זה רחמים של השם. גם השאריות זה רחמים של השם.

כשכואב לי משהו בגוף זה רחמים של השם. כשיש תקופות מאתגרות בחיים זה רחמים של השם. כשיש לי ייסורים זה רחמים של השם.

כשאין לי מספיק כח לקום בבוקר ולהתחיל את היום זה רחמים של השם. כשאין לי שמחה זה רחמים של השם. כשאני לא מצליחה לאסוף את עצמי זה רחמים של השם.

כשאמא כועסת עלי זה רחמים של השם. כשבעלי לא מרוצה ממני זה רחמים של השם. כשהבן שלי מביא ציון נמוך במבחן זה רחמים של השם.

כשמגיעה השבת ומביאה איתה ניחוח של קדושה זה רחמים של השם. כשיוצאת השבת ואני נשארת בלי טיפה של אוויר זה רחמים של השם.

כשאני רואה את השמים זה רחמים של השם. כשהשמש יוקדת באמצע הרקיע זה רחמים של השם. כשיש מזגן שעובד על 16 מעלות זה רחמים של השם.

כשהאוכל נשרף זה רחמים של השם. כשהמפה מתלכלכת זה רחמים של השם. כשלא קיבלתי את מה שרציתי זה רחמים של השם.

כשהכל הולך קשה בחיים זה רחמים של השם. כשהמחנכת של הבת שלי מסננת אותי בפלאפון זה רחמים של השם.

כשמפריעים לי לנוח בצהריים זה רחמים של השם. כשהשכנים מרעישים זה רחמים של השם. כשהטלפון בצד השני תפוס כל הזמן, זה רחמים של השם.

כשאני מפחדת ממה יהיה זה רחמים של השם. כשתוצאות הבדיקות לא מלהיבות זה רחמים של השם. כשמישהו מבני הבית לא מרגיש טוב זה רחמים של השם.

כשאני מנסה להבין ולא מצליחה זה רחמים של השם. כשאני מגלה שעדיין לא חזרתי באמת בתשובה זה רחמים של השם.

כשיוצאת ממני צעקה אחת אמיתית זה רחמים של השם. כשיוצאת לי ברכה בכוונה זה רחמים של השם. כשאני אומרת תודה מעומק הנשמה, זה רחמים של השם.

כשאני לא מקבלת חיבוק בחזרה זה רחמים של השם. כשהעוגה טעימה זה רחמים של השם. כשצועקים עלי זה רחמים של השם.

כשטיפות הגשם הראשונות מטפטפות על החלון זה רחמים של השם. כשהדמעות שלי מטפטפות על הלחי זה רחמים של השם.

כל העולם הזה מלא ברחמים של השם. רק שאני עדיין לא מספיק גדולה בכדי להבין את זה. בכדי להרגיש את הרחמים.

 

 

להאמין בעצמי !

 בס"ד 

כמו תמיד כשאני יושבת לכתוב לא נראה לי שמשהו טוב עומד לקרות. שמשהו טוב עומד לצאת מהמקלדת. אין בי מספיק תקווה שאצליח להעביר את המסר. שאצליח להיות מדוייקת, ולגרום למישהו אחד לפחות, להבין אותי.

בחסדי השם עלי, אני מוצאת את עצמי לוחצת על המקשים ומחברת אותיות למילים, ומחברת מילים למשפטים. והתוצאה ברוב המקרים היא די סבירה.

גם הפעם כשאני מתחילה לכתוב את השורות אני מתחילה לגמגם בתוך הראש ולא ממש יודעת איך לכתוב. איך להעביר את הלב.

זה מרגיש לי כמשהו שגדול עלי בכמה מידות. בכמה מספרים. ותמיד חסרה בי האמונה שיש בי את היכולת הנדרשת להצליח במשימה. תמיד חסרה בי הידיעה הברורה שאני מסוגלת. שאני יכולה.

בעצם מהיום שנולדתי הייתי חסרה באמונה הבסיסית ביותר וזאת האמונה בעצמי. האמונה בכלים שהשם יתברך נתן לי בכדי לשרת את העולם. בכדי לשרת אותו.

יש בי משהו קטן שמסרב לגדול ולהצמיח עלים. משהו קטן שמנסה להעלים את המתנות. את הכישרונות. את הנגיעות של קודשא  בריך הוא בנשמה שלי.

יש בי משהו קטן שכל כך רועד מפחד בכל פעם שאני מתחילה משהו. בכל פעם שאני צריכה להיות אני. בכל פעם שאני מביאה את עצמי. בכל פעם שאני נזכרת בחלומות הילדות.

בכל בוקר אני אומרת לשם יתברך שאני מודה לו על שהחזיר לי את הנשמה. אני מודה לו על העובדה שגדולה היא האמונה. האמונה שהוא נותן באחת כמוני. האמונה בילדה שלפעמים הולכת לאיבוד.

הוא מאמין שהיום אני אמצא את הדרך חזרה. שהיום אעשה את הדברים נכון. הוא מאמין שאין גבול ליכולות שלי ושל כל יהודי. הוא יודע שאת המחסומים אני מיטיבה לשים בעצמי. מחסומים שנמצאים רק בראש שלי.

יש בתוכי מקום קטן שמידי פעם אני בורחת אליו כשאני מפחדת להצליח, כשאני מפחדת להשתמש בכלים. כשאני בוחרת להתעלם מהצבע של השמים. כשאני בוחרת בעצם להישאר במקום.

הייתי שמחה לפרוץ את המחסומים מלכתחילה ולא בדיעבד. הייתי שמחה לשחרר את הקטנות הזאת. את תקרת הזכוכית שמהתלת בי ומכווצת את האמונה. מכווצת את ההצלחה.

הייתי רוצה שתהיה בי קצת אמונה פשוטה שיש בי את היכולת לעשות טוב. שיש בי את היכולת להיכשל ולקום מחדש. שיש בי את היכולת לחייך לעצמי במראה. הייתי רוצה שתהיה לי בעצמי קצת יותר אמונה.

 

 

 

 

בדרך לצפת

 בס"ד

 

עוד מעט מתחילה לארוז מזוודות. מקפלת לתוכן מצוות. מקפלת לתוכן ציפיות ושאריות של כח. שאריות של קיץ. שאריות מעטות של שאלות.

פעם בכמה זמן אני מרגישה שאני חייבת להגיע למקום שמרגיש הכי גבוה בעולם. למקום שלוקח  ממני לפחות פעימה אחת בשעה.

מקום שעוזר לי להיות הכי קרובה לאני האמיתי שלי. למקום שבו אני לגמרי משוחררת מלהעמיד פנים. משוחררת מגשמיות כלשהי.

צפת מאפשרת לי להתעסק עם הרוח. להרגיש את הרוחניות המתוקה, היא מעוררת בי את הזיכרונות. מקימה אותי מהעפר שדבק בי עקב גאווה מיותרת. ועקב שגרה מבורכת.

היא מאפשרת לעשות היכרות מחודשת עם המהות, עם השפלות. עם הנקודה העמוקה ביותר שמבקשת לפרוש כנפיים. שמבקשת לעוף הכי גבוה שאפשר.

צפת עבורי היא בית שני. היא הליכה ארוכה בתוך סמטאות עתיקות. בתוך הסמטאות הסבוכות של החיים. בתוך הסיפור שלי. היא מזכירה את מה שאני באמת רוצה להיות.

יש בה יכולת מיוחדת לקחת אותי לאיבוד. לקחת ממני את הכבלים. לקחת את מה שקושר אותי לעולם הזה. לקחת ממני את ההגיון.

יש בה את היכולת לקחת אותי מעבר לעצמי. מעבר למגבלות של החומר ולהזכיר לי שאפשר גם לנשום אחרת. שאפשר להריח את הריח. שאפשר להניח את הראש בערוגות הבושם.

לצפת יש את היכולת לעצור עבורי את מחוגי השעון. לעצור את כדור הארץ ולאפשר לי לקחת ממנו   הפסקה. לקחת ממנו חופשה.

יש בה את היכולת להוציא ממני את התפילות המדוייקות. את הנגיעות הכי עמוקות. נגיעות שלוחצות על כפתורים שפותחים מגירות ישנות. מגירות מאובקות מחוסר ענין, וחוסר תשומת לב.

אני מקפלת למזוודה את עצמי ואת המשפחה. אני מקפלת סודות, וגעגועים לנשמה שמתחילה להתרגש. שמתחילה להרגיש את הקדושה. את הנקודה. את המפגש עם האינסוף.

אני מקפלת לתוכה את כל ההצגה. את כל החיצוניות. ולכמה ימים יקרים לבקש את הפנימיות. את האמת. את הלב שמבקש קצת לנוח.

אני תולה שלט על הדלת שאומר שתיכף אשוב. שתיכף אחזור לכאן. שתיכף אחזור לארץ ולקרקע הבטוחה והמוכרת. תיכף אחזור לכאן לשליחות. לתפקידים. למשימות.

תיכף אחזור לכאן מהמקום ששם הכל התחיל. תיכף אחזור לכאן מהמקום שמרגיש לי הכי קרוב לשם יתברך. המקום שהכי קרוב לדמעות. המקום שבו הכי קרוב לאהוב.

 

לב משתוקק

 בס"ד

 

מסופר שלפני שנים היה אבא שביקש משני בניו שיכינו לו כוס של קפה. ניגש הבן הראשון והביא לאביו כוס קפה בדיוק כפי שאביו ביקש. ניגש הבן השני והכין לאביו כוס של קפה אבל טרח להוסיף כמה עוגיית של שוקולד בצד, ועוד 2 ביסקוויטים.

התרומם האבא מעל כסאו ונשק לבנו השני ואמר לו "יודע אני שאתה אוהב אותי מאד. והיה חשוב לך לתת לי את מבוקשי ואת צרכי, אבל מרצונך החופשי הוספת גם עוגיות וביסקוויטים, אפילו שלא ביקשתי".

כשאנחנו מגיעים לט"ו באב, ליום שכולו אהבה צריכים לזכור שאבא שבשמיים מבקש מאיתנו לקיים תורה ומצוות. לקיים את ההלכות. לקיים את החוקים ואת המשפטים.

ובפנינו קיימות 2 אפשרויות. בפנינו עומדת האפשרות לרצות. בפנינו עומדת האפשרות לתת לו כוס של קפה בלבד. או לתת לו גם כמה עוגיות שמריחות נפלא בצד.

התפקיד שלנו כיהודים לבדוק בכל בוקר מה עדיין לא נתתי. איזו עוגייה עדיין לא הכנתי. איזה סנטימטרים נוספים בחצאית עדיין לא הוספתי. איזה צווארון בחולצה עדיין לא סגרתי.

יהודי אמיתי צריך לחשוב תמיד על הנקודה של מעבר. על הנקודה של יותר. יהודי חייב לחשוב על עשייה שבאה ממקום של אהבה. עשייה שבאה ממקום של מסירות נפש. ממקום שנמצא הרבה מעבר לכוחות שלי. הרבה מעבר לרצונות.

יהודי חייב לפשפש היטב ולתת דווקא איפה שהכי כואב. איפה שקשה. איפה שחם והטמפרטורה בחוץ מרקיעה שחקים. איפה שאני לא מסוגלת להתלבש בצניעות.

יהודי צריך לתת את העוגיה בדיוק בנקודה של ההתנגשות. בנקודה שהרצון של החברה מתנגש עם הרצון של השם. בדיוק בנקודה שהיכולות נגמרות והאמונה הפשוטה עוזבת לנו את הידיים. האמונה התמימה עוזבת את הבית.

ט"ו באב זה תזכורת לעוגיות. תזכורת לעוגיות מתוקות שנאפו עם הרבה שוקולד. עוגיות עם הרבה אבקה של סוכר שמפוזרת מעל. עוגיות עם לב גדול שמחכה רק לתת. לב גדול שכולו משתוקק.  

ט"ו באב זה תזכורת לאהבה שאף פעם לא נגמרת. זה תזכורת לגעגועים. געגועים לטאטע. געגועים לבית המקדש. געגועים לשכינה. געגועים לחיבוק של אבא אחד. אבא אחד גדול ונורא.

ט"ו באב זה חיים שלמים שמתפרסים על אלפי שנים ולא נותנים מנוח ללבבות הכואבים. ללבבות שמחכים. ללבבות שמצפים. ללבבות שפעם אחר פעם מתנפצים. ללבבות שאת אבא שבשמיים כל כך אוהבים.

 

 

לטפס אל ראש ההר - טור חדש!

בס"ד

הייתי רוצה לטפס אל ראש ההר ולצעוק. לומר למי שאמר והיה העולם שזה קשה. שזה מעל ומעבר ליכולות שלי.

הייתי רוצה לעלות על מגדל הכי גבוה שיש, ולומר למי שברא שמים וארץ שאין בי את האפשרויות שהוא מייחס לי.

הייתי רוצה לרוץ במדרגות המפותלות ולומר למי שבורא ניב שפתיים שהחולשה נמצאת שם תמיד ושולחת בי זרועות.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה המחודדת ולומר לשוכן מרומים שאני עדיין קטנה. אני עדיין לא מסוגלת לעוף כל כך גבוה.

הייתי רוצה לצעוד בשביל המאובק מעפר ורוח נודדת ולומר למלכו של עולם שהציפיה ממני היא לא הגיונית. היא רחבה מיני ים.

הייתי רוצה לשרך את רגלי בדרכים השונות ולומר לאדון הרחמים שזה גדול עלי. שזה מרגיש כמו נעליים במידה שלא שייכת לי.

הייתי רוצה לנדוד למחוזות אחרים. למקומות שחוץ ממנו אף אחד לא נמצא שם, ולומר לו את האמת. לומר לו שאני לא ממש מצליחה. שאני לא ממש יכולה.

הייתי רוצה להסביר לו שאני יותר מידי פעמים נופלת. שאני יותר מידי פעמים מתרסקת. שאני לא ממש מסוגלת. שאין בי את האמונה הנדרשת בכדי לקום בכל פעם מחדש.

הייתי רוצה לחפש אותו בתוך הלב ולהסביר לו שזה חזק ממני. שיצר הרע מהתל בי. ומנצח אותי כבר בסיבוב הראשון. משאיר אותי בלי טיפה של כבוד.

הייתי כל כך רוצה ללכת ליער גדול מלא בעצים. ולומר לו שאני מבקשת את הרחמים. שאני מבקשת מלפנים משורת הדין. שאני מבקשת את העזרה.

שאני מבקשת שיעזור לי לתקן את העבר. שיעזור לי לתקן את מה שנחרב. את מה שדאגתי להרוס בשתי ידי. להוכיח לו שאין בי את האפשרות לעשות את זה לבד.

הייתי רוצה לשפוך דמעות, ולהתחנן על נפשי. להתחנן על נשמתי. להסביר לו שאני צריכה הצלה גם מעצמי. הצלה מהמחשבות. מהמידות. מחוסר האמונה.

הייתי רוצה לטפס על ההר הכי גבוה, ועל הגבעות המחודדות. הייתי רוצה לרוץ ביערות, ולחפש אותו בשדות. הייתי רוצה שישמע. הייתי רוצה שידע.

הייתי רוצה שיבין כמה שאני מחכה לגאולה. גאולה מהכבלים של היצר. גאולה מגאווה שלא נגמרת. גאולה מכעס ומקנאה. גאולה שאין לי אפילו מושג מאיפה היא בעצם מתחילה.

הייתי רוצה שידע שאני כאן כבר מוכנה. מוכנה לרגע הזה שהוא יופיע. מוכנה לרגע הזה שנקרא רחמים. לרגע הזה שקוראים לו גאולת עולמים.

 

 

 

חומות של קדושה

 בס"ד

 

רגע אחד של חוסר תשומת לב. רגע אחד שבו הלב מפסיק לחפש את השורש. את המקור. את הבריאה מתחילתה. מראשיתה.

רגע אחד שבו היה אכפת קצת פחות. רגע אחד של קימה בבוקר, מבלי לחפש את הזריחה. מבלי לחפש את הרגע שבו האור מתחיל לעטוף את העולם.

רגע אחד שבו חסרה היראה. רגע אחד שבו מוותרים על הפחד. מבקשים להיפרד מכל מה שנשמע מכביד. מאיים.

רגע אחד שבו לא מרגישים את אותן הפעימות, רגע אחד שבו לא שומעים את זרימת הדם בעורקים, את האהבה הבלתי נגמרת לשוכן מרומים.

רגע אחד שבו הרשנו ליצר הרע לעשות בנו חורים. לפורר את היסודות שעליהם אנחנו בנויים. רגע אחד קטן שבו הסדקים הראשונים מתחילים לבצבץ. נשמעים מכל עבר.

רגע אחד קטן שבו הרגשנו עייפות ונרדמנו בשמירה. לא הצבנו מספיק שומרים שיאמרו לנו איפה לעצור. רגע אחד שבו נבקעו לנו החומות ברעש שמזעזע את העולם.

רעש שמכאיב לאדמה. מכאיב לנשמה. רעש שמהדהד בתוך הלב ושואל למה לא עשינו יותר בימים של  לפני. רגע אחוד ששואל למה גם עכשיו אנחנו לא עושים יותר.

איך זה שגם אחרי אלפי שנים אנחנו עדיין באותה נקודה. עדיין באותה טלטלה. עדיין הספינה שטה לה וקורותיה רעועים. איך זה שעדיין לא למדנו איך לשמור על הפתחים.

עדיין זה מכאיב בבטן הרכה. עדיין זה מרגיש כאילו אתמול זה קרה. שרק אתמול נבקעו החומות. שרק אתמול נחרבה העיר, ולקחה איתה את השארית האחרונה. מותירה אותנו עם מים מלוחים.

מים מלוחים מדמעות רותחות. מים מלוחים מדמעות של צער. של חרטה. על מה שיכול היה להיות ועל מה שכבר קרה. דמעות של בנים שמתגעגעים לאבא. דמעות של בנים שמתגעגעים לריח של בית. ולכתף מנחמת.

דמעות של חורבן. דמעות שהגיעו אלינו כי לא שמנו לב. כי לא הקפדנו. כי לא ראינו את האמת. לא השכלנו להטות אוזן ולחזור אחורה. לנקודת ההתחלה. לנקודה הראשונית.

לנקודה שבה היו לנו חומות בצורות. חומות חזקות. חומות שנטועות היטב בתוך הקרקע. חומות עם יסודות מוצקים שלא נסדקים מכל רוח שנושבת, או מכל אופנה מתחלפת.

חומות של הגנה. חומות של צניעות. חומות של חוקים ומשפטים והליכה אחרי מי שאמר והיה העולם. חומות של אמונה בלתי מתפשרת. חומות של תקווה. חומות של קדושה.

 

 

 

גרסה משופרת

 בס"ד

  

הייתי רוצה לתת לו מתנה. לתת לו משהו שיעיד על הכרת הטוב. על השמחה שממלאת אותי בכל פעם שאני רק מבינה כמה חסד ורחמים מקיפים אותי.

הייתי רוצה לצעוק בקול חזק, שכל העולם ישמע כמה שאני מודה. כמה שאני עמוסה ברגשות חמים, שרוצים לבקוע ולמצוא את דרכם אליו. לא-ל המיוחד.

הייתי מבקשת להשביע רצון. לשמח. לתת את הכי טוב שאפשר. לארוז בסרט כחול מתנה מושקעת, עם בלונים שמאיימים לעוף ברגע שמשחררים אותם.

הייתי מאד רוצה, אבל מה אפשר לתת למי שיש לו הכל. למי שכל העולם הזה וכל העולמות כולן תחת הבעלות שלו. עם אישור בטאבו על כל צעד ושעל.

הרי כל שי שאני אגיש יראה צנוע כל כך ביחס לגודל שלו. לעוצמה. כל דבר יהיה כל כך קטן לעומתו. לעומת רוממותו יתברך.

ככל שאני הופכת בדבר אני מגלה שהידיים שלי ריקות. שאין לי יותר מידי באמתחתי. שלא לדבר על חוסרים תמידיים במחסנים שלא דאגתי למלא במהלך החיים.

אני מאד רוצה לתת לו מתנה ונדמה לי שיש רק דבר אחד שאולי אני יכולה לתת, אולי אני יכולה להגיש. נראה לי שאני יכולה לתת לו רק את עצמי. רק את הגרסה המשופרת שלי.

המתנה הטובה ביותר היא לשפר את הגרסה הקיימת. שזה בעצם להיות אחרת. להיות שונה. להיות יותר טובה. להוציא את הפסולת שמחכה שם הרבה זמן לצאת החוצה.

הייתי רוצה לתת לו נקיון אמיתי. כמו בית בוהק בערב פסח. נקיון של מידות שלא שייכות. נקיון של קנאה. של תחרות. נקיון של גאווה שצועקת בקול רם שמחריש אזניים.

הייתי רוצה לעשות למענו יותר. הייתי רוצה לשדרג את עצמי ולהיפרד מהשקר ומהעמדת הפנים. להיפרד מהמשחק האינסופי שמסתיר את האור. שמעכב אותי מלהגיע אליו. מלעבוד אותו.

הייתי רוצה לעטוף את עצמי. בסרט כחול וורוד ולומר לו שהצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי. שהצלחתי להשתנות בעצמי. שהצלחתי איפה שנכשלתי יותר מידי פעמים.

המתנה שאני רוצה להעניק לאבא שבשמיים אחרי 120 שנה זה את הגרסה המשופרת והמשודרגת של ילדה שנלחמת. ילדה שמסרבת להשלים עם החושך. הייתי רוצה לתת לו את הגרסה המשופרת של רונית.

תתפללו עלי שאצליח להתקדם לעבר המטרה. תתפללו עלי שאצליח להתקדם לעבר המתנה. לעבר התשובה האמיתית. תשובה שיש בה כנות. תשובה שנוגעת באמת לאמיתה.

תתפללו עלי שאצליח להציל את הנשמה. את מה שלא הצלחתי לעשות עד לכתיבת שורות אלה. שאצליח לשמח. לרצות. להצדיק את האמון שניתן בי. תתפללו עלי שאצליח להשתנות.

 

וידוי

 בס"ד

  

אני מנסה לחיות את הוידוי שכתוב בסידור. מנסה לחשב את הצעדים. מנסה לעשות את הכל בכדי לא לחזור על העקבות שהשארתי אחרי. מבקשת לא לחזור אחורה.

כל המילים בוידוי צפות לנגד עיני. מכאיבות בכל פעם מחדש. מזכירות לי שלא הרבה השתנה מאז אותו היום שהבנתי לאן הולכים מעכשיו.

חלק מהדבר העצום הזה שנקרא וידוי בא לנקות אותי. להוריד ממני מטען של שנים. של גלגולים. של ימים. ושל לילות ארוכים.

מטען של מחשבות. של כוונות שלא יצאו לפועל. מטען של רגשות וכפיות של טובה. על יציאה מאיזון, שלא היה שם אף פעם.

אני משתדלת לחיות את הוידוי ולזכות למחילה. לזכות לסליחה שמבינה את רחשי הלב. את הגידים והעצמות. את היותי בשר ודם.

לא פעם תהיתי מה היה קורה אם לא היה וידוי על האמת. אם לא היתה תשובה. על איבוד. על פספוס. על אבק של דמעות. דמעות של חרטה.

לא בטוח שהיתה נובטת בי המשכיות, או חיות כלשהי. ומן הסתם גם הלב היה שוכח לומר את מה שיש לו. שלא לדבר על הנשימות שהיו הופכות בהדרגה לנשימות דקות, עם מעט מאד אוויר.

הוידוי פוגש אותי גם באור וגם בחושך. בכל בוקר ובכל לילה זה שם. מחכה שאלמד משהו חדש על עצמי. שאולי אכיר בעובדה שאני לא מצליחה להשתנות.

אני מבקשת בכל יום את הסליחה ואת המחילה. את החיבוק שאומר שזה בסדר. שעברתי את המבחן. שאני רצויה. שאני ראויה.

בכל פעם שאני מבקשת את המחילה. את הריצוי. את השינוי שיעשה בי הוידוי, אני מבינה שאני חסרה. שהתשובה עדיין לא בנויה כמו שצריך. שיש אבן אחת שחסרה. אבן של השלמה.

אבן שמחברת עבר ועתיד. אבן שמחברת את האפשרות להיות או לחדול. אבן שבונה עבורי את הגשר שאיתו אני מרגישה יכולה. גשר שמרגיש את האהבה.

אבן שמבקשת גם מעצמי את הסליחה. את ההבנה למציאות שהיתה קיימת. מציאות שחפרה בי בורות בלי שליטה. מציאות ששמה אותי בגלות מרה.

אני רוצה להיות התלמידה של השם יתברך בסלחנות. בסבלנות כלפי עצמי. ללמוד לסלוח. לסלוח לעצמי. לסלוח על שגיאות. על זדונות.

אני רוצה לסלוח לעצמי על השכחה. על הכניעה ליצר. על חוסר האמונה. על ההתנכרות, על חוסר הידיעה. סליחה על שנים שלא דפקתי על הדלת, ובחרתי להישאר בחוץ.

אולי הגיע הזמן להניח לעבר. ולהמשיך הלאה. אולי הגיע הזמן להניח לייסורי המצפון, ולכאבים שבאים בעקבותיו. אולי הגיע הזמן לשחרר.

אני חושבת שהגיע הזמן לסליחה. הגיע הזמן לגאולה פרטית. הגיע הזמן שלי לחבק את עצמי, ולקבל אותי כמו שאני. ופשוט לסלוח. לסלוח באמת.

הבורחים

 בס"ד

 

פעם הייתי טובה בריצה למרחקים קצרים. לא אהבתי את מה שכרוך במסלולים ארוכים. זה הרגיש לי מייגע לחשב את המרחק ואת הנשימות בכדי שאצליח להגיע לקו הסיום.

תמיד העדפתי את הקצר. את המהיר את מה שדורש ממני כמה שפחות. שנים סברתי שאני לא בנויה למשהו אחר. שאין לי את יכולת ההתמדה. את העקשנות הנדרשת.

הייתי באזור הנוחות והשלווה. אזור שכבש אותי לגמרי. אזור ששמור לאלו שבוחרים בפחד. במוכר. לאלו שלא רוצים לחצות את הקווים.

כנראה שהיה לי נוח. נוח מידי. עד שהשם יתברך החליט להוציא אותי מהמשבצת המוכרת, וללמד אותי שיעור בריצה. שיעור ביגיעה. שיעור שיימשך עד היום האחרון.

כל ההתנגדות שהגשתי, כולל בקשות בשלושה העתקים שבהם הבעתי את מחאתי על הדרך, ועל האורך של המסלול, לא עזרו לי. השם החליט להריץ אותי אליו, ויהי מה.

זה התחיל עם מחלה שהכאיבה לי בכל הגוף, בואכה ייסורים בנפש ובהבנה חד משמעית שאני לא יכולה יותר לעמוד במקום. שהגיע הזמן להחליף את הנעליים. הגיע הזמן לשים נעלי ספורט ולצאת לדרך.

כשעליתי על המסלול שמוביל בית אל, שמתי לב שאני שייכת לקבוצה גדולה מאד של ספורטאים. קבוצה של רצים. אני שייכת לקבוצה של בורחים.

קבוצה שכבר אלפי שנים בורחת אל אבא. בורחת מהשקר. בורחת מההבל. בורחת מהכאבים, ובמקרה שלי, בורחת בעיקר מעצמה.

אני שייכת לאלו שבורחים. לאותה קבוצה של אלופי העולם בריצה מהירה לעבר המטרה. לעבר קו הסיום. לעבר הקדושה. קבוצה של עקשנים.

אני שמחה להיות שייכת לקבוצה הותיקה בעולם שמחזיקה בכתר, שמחזיקה בתורה כבר אלפי שנים, וממשיכה לרוץ כנגד הרוח. כנגד כל הרוחות כולן.

אני עדיין בתחילת המסלול שמלמד אותי איך לקחת אוויר ואיך לנשום נכון. איך להזהר מהבורות שבדרך, ואיך לשים לב לכל אלו שרצים לידי. אני עדיין לומדת איך לעשות את זה נכון.

למדתי תוך כדי תנועה שהכי בטוח זה לברוח אל השם. לברוח אל המסתור. לברוח אל הכנפיים שעוטפות. לברוח אל הידיים שמחבקות.

אני ממשיכה לברוח בכל הכח ומנסה להדביק את הפער. מנסה לבנות את הגשרים. מנסה להשאיר מאחורה את כל ההרגלים. את כל השקרים שליוו אותי בדרך הקצרה.

אני ממשיכה לברוח עם רגליים כואבות, ועם שרירים תפוסים, אני ימשיך יחד עם כולם לרוץ לעבר הרחמים. אני אמשיך לרוץ עד שאשיג את הדבקות בחי העולמים. 

 

 

ההבדל בין החיים למתים

 בס"ד

 

 

חזרתי הביתה מהחתונה. מתוקף הנסיבות יכולתי להשתתף רק בחופה. הללי חיכתה לי בקוצר רוח שאחזור ואספר לה איך היה. סקרנית לשמוע את הפרטים.

אחרי שהשבתי על כל השאלות, הרגשתי שמשהו מציק לה. כיסיתי אותה בשמיכה ושמעתי אותה קוראת לי  בשקט "אמא", הקול שלה היה מהוסס משהו. "כן מתוקה" השבתי בתקווה שזה לא יגרום לה להישאר ערה עוד הרבה זמן.

"אמא", הללי נתנה לי את היד, מתבוננת בי מתוך החושך "מה היית עושה אם לא היית חוזרת בתשובה, איפה היית היום?" הייתי קצת מופתעת. לא הייתי מוכנה לשאלה הישירה הזאת.

שאפתי עמוק לתוך ריאותיי נשימה עמוקה. מנסה לברור את המילים שלי. לדייק בתשובה לילדה בת עשר בסך הכל, שיודעת לצלול לנבכי הנפש.

"האמת", השבתי לה תוך כדי שאני מאמצת אותה חזק לתוכי, "האמת, הללי, שאם לא הייתי חוזרת בתשובה, אני לא בטוחה שהייתי חיה היום".

הרגשתי שהדמעות חונקות את הגרון, מנסות להשאיר בפנים את הסיפורים. את הדמויות. את הריחות. את כל המקומות שלא כתובים בשום מקום.

אני באמת חושבת שלא הייתי בחיים היום. כי חיים בלי להיות מחובר לקדוש ברוך הוא זה לא חיים. כי חיים ללא שבת, ללא ניגון, ללא הכנפיים של אבא, זה לא חיים.

"למה את בוכה אמא?" המשכתי לחבק אותה.  איך אפשר להסביר לילדה בת עשר מה זה לחזור בתשובה. כמה ויתורים אתה עושה. כמה חתיכות ממך אתה משאיר מאחור.

איך אפשר להסביר לה מה זה לחצות את ים סוף כשכל מצריים רודפת אחריך. מצריים שנחושה להחזיר אותך אליה. עם כל העבודה זרה ופרעה שעומד בראשה.

איך אפשר להסביר לילדה כל כך קטנה מה זה לעמוד מול כל העבר שלך שהיה לו טעם של מים גנובים ולהילחם על כל חלק בנשמה שלך. על כל פיסה של שמים.

איך אפשר להסביר את הקושי בלהשתחרר מיצר הרע שכל הזמן מזכיר לך איפה השארת את העקבות שלך. איפה פישלת בדרך. וכמה פסגות עוד יש לפניך.

איך אפשר להסביר לה שיותר מידי זמן הייתי בגלות. גלות של הדעת, יותר מידי זמן הייתי רחוקה, חיה חיים מקבילים. חיים של חוסר משמעות. חיים שמבחינתי הם לא חיים בכלל.

"אני בוכה הללי שלי, כי אם לא הייתי חוזרת בתשובה הייתי מתה. אחרי שחזרתי בתשובה הבנתי לראשונה מה ההבדל בין החיים למתים".

נשקתי לה על המצח, מבקשת ממנה לישון כי מחר יש בית הספר. נושמת לתוכי את הריח המתוק שלה. ריח שהוא עדות נוספת לרחמים הרבים. לרחמים שנקראים תשובה. לרחמים שנקראים יהדות. לרחמים שנקראים דבקות. לרחמים שנקראים להיות בין החיים.

לצעוק בדממה

 בס"ד

 

הרבי מקוצק זצ"ל אמר בשם רבו היהודי הקדוש מפשיסחה, ש"אין זעקה כדממה". הרבי רצה לומר לנו שהזעקה החזקה ביותר נשמעת בדממה. היא נשמעת הכי חזק כשאף אחד לא שומע.

העולם כולו בנוי על צעקה.  על שקט מתמשך שמופר ברגע אחד וחותך את הדממה. משאיר אותה מכווצת כולה. מנסה להכיל את העוצמה.

העולם שלנו בנוי מאבנים שנערמות אחת על השניה. אבנים של זעקה. של שוועה, של עיניים קרועות לרווחה שמביטות למעלה ומבקשות את העזרה.

העולם שלנו בנוי על דקה אחת של חוסר אונים שבה הלב נפתח וקורא לשוכן מרומים. מבקש את הקירבה. את חבל ההצלה.

העולם שלנו בנוי על אותה נקודה של זמן שבה מושטת היד ומבינה את האפסיות של עצמה. מבינה את אוזלת ידה. את העובדה שרק הוא יכול לחבק אותה.

לפעמים הייתי רוצה ללכת לאיבוד בתוך אותה המציאות. בתוך אותו השקט. בתוך מחול התפילות הבלתי נשמעות. בתוך ים המילים. בתוך ים הדמעות.

הייתי רוצה ללכת בשדות ירוקים. ביערות עם צמרות של עצים שלא נגמרים, ולספר לו את האמת. ללחוש לו את הצעקה. ללכת לאיבוד בתוך הדממה.

הייתי רוצה ללכת בכיוון של הרוח ולצעוק את הלב. להוציא אותו החוצה. לבקש ממנו שיתן לי הרבה הרבה כח. לבקש ממנו שלא ישכח שאני כאן מחכה.

הייתי רוצה לנשום עמוק את האוויר ולשחרר אנחה אחת מדוייקת. לשחרר דפים שלמים שכתובים בתוך השקט. לשחרר את השאלות. את ההסברים.

הייתי רוצה לעלות אל ראש ההר ולצעוק לו שזה קשה. שזה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הדבר הנכון. הדבר הראוי. המקובל.

הייתי רוצה לצעוק אליו עד בלי די. עד שיגמרו הכוחות. עד שיעלמו להן כל האותיות. הייתי רוצה לצעוק עד שיירגעו בתוכי רוחות סוערות.

הייתי רוצה לקבל ממנו הבטחה. שלעולם לא יקח ממני את הצעקה. כי לחיות בלי תפילה, זה לא חיים בכלל. זה כמו לחיות עם גוף בלי נשמה. זה לנשום בלי אוויר.

הרבי מקוצק אומר שאין זעקה כדממה. ואני חושבת שזה מדוייק עד להכאיב. זה מסביר במשפט אחד את המהות של העולם. את המהות של הנשמה. את הקשר. את האהבה. את הפשטות שיש בצעקה שנשמעת בדממה.