בכל השבילים

בס"ד

אני יודעת שאתה שם, משגיח ודואג

מחכה כמו אבא טוב לבת שהוא אוהב,

בכל השבילים הבחנתי בסימנים 

ראיתי אותך מציץ מן החרכים

מאמין בי ממש כמו אתמול

שבודאי אעשה את הדבר הנכון.

גם אם זה נדמה

בס"ד

גם אם זה נדמה שאני עייפה מהדרך,

זה לא אומר בעצם כלום,

גם אם זה נראה שאני נחלשת מהנסיונות

זה לא אומר בעצם כלום,

גם אם זה מרגיש כמו דמעה מלוחה

זה לא אומר בעצם כלום,

זה ממש רק לרגע לקחת הפסקה

למלא את הריאות כמו נשימה עמוקה,

נשימה שנותנת כוח במעלה הגבעה,

עד שאגיע אליך, אבא,

מותשת ושמחה מדרך ארוכה.

סולם החיים

בס"ד

הנשמה מבקשת לעלות,

בסולם החיים להתעלות,

להשתחרר מכבלים של קנאה 

ומרגעים של תחרות

להתרומם מעל רגש של טינה

ומקורטוב של אנוכיות.

עזור לי אבא להקשיב לאותן הקולות

שקוראות לי באותו הסולם לעלות...

לחפש

בס"ד

לחפש את התשובות זה בדיוק כמו לשאול שאלות,

כי בפנים עמוק, הן בתוכך נמצאות,

מחכות לרגע אחד של אומץ,

לנקודה אחת שבה אתה מבין שאין לך יותר מה להפסיד,

ומביט אל התובנות בעיניים.

הרגע הזה

בס"ד

לא לחשוב בכלל על מה היה אם,

ואם זה כדאי,

רק לדעת שזה מרגיש לי הכי נכון,

להיות כאן, ועכשיו,

ואת הרגע הזה שמתהווה,

לאחוז בשתי ידי,

ולדעת שהרגע הזה, הוא מתנה.

שלום ולא להתראות תל אביב שלי - טור חדש !

בס"ד

למרבה ההפתעה, הכבישים היו די פנויים, המיצובישי הישנה שלי הצליחה לפלס לעצמה את הדרך בקלות לכיוון היעד שלי, בלי להפעיל את הוייז, אפילו הרוח הנעימה שהניעה את העלים בצמרות העצים היתה מחוייכת משהו, מברכת אותי על שובי.

למען האמת הייתי די סקרנית כשאביבה התקשרה וביקשה ממני לבוא ולספר את הסיפור האישי שלי, על רגעי החזרה בתשובה, אצלה בעבודה. היה לי מוזר לחשוב שאני מוזמנת לבוא ולדבר בזמן ההפסקה בעירית תל אביב, ועוד בבית הכנסת שלהם שנמצא בקומת המרתף.

"את רצינית"?, התפעלתי "יש בית כנסת בעירית תל אביב?" חשבתי לתומי שכבר שמעתי כבר הכל, אבל תשובתה הבהירה לי שאני רחוקה מהבנה או תפיסה כלשהי.

כל לחיצה שלי על דוושת הגז הבהירה שלי שאני נוסעת בזמן הרבה שנים אחורה. השתעשעתי במחשבה שיהיה דווקא נחמד לחזור אל העיר שבימים עברו היתה לי כבית שני, או שלפחות ככה חשבתי.

כל הבנינים האפורים שמתיימרים כל אחד בתורו לגעת בשמים, כאילו שאלו אותי אם לא התגעגעתי אליהם, איך יכולתי כל כך הרבה זמן להיות רחוקה, איך יכול להיות שאפילו לא הגחתי לביקור קצר לראות איך הם מרגישים, איך בעצם הצלחתי להעביר את כל השנים הללו בלי להיזכר בהם אפילו.

מצאתי חניה צדדית באחד מהחניונים המעופשים שתמיד מזכירים לך שהכל יכול לקרות, ובכל רגע ממש. נשאתי תפילה מעמקא דליבא שאמצא את האוטו שלי באותו המקום, שלם ויפה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.

אחרי סיור מאולץ בעיריה, שבו עליתי שתי קומות וירדתי שלוש, מצאתי סוף סוף את בית הכנסת. הכניסה לקומה היתה די דומה לכניסה למרתפים הישנים שבהם נדמה לך שהאנשים שנמצאים שם, בעצם עברו לגור בהם.

אחרי שסוף סוף מצאתי עובד שהיה מוכן לשוחח איתי, התקדמתי בפרוזדור שאורכו כאורך הגלות והצלחתי להגיע אל היעד. בלי לחשב שוב פעם מסלול מחדש. הגעתי אל נקודת אור גדולה ועצומה, ויש לציין גם יפה להפליא.

בית הכנסת היה מיוחד במיוחד. אי אפשר להאמין שבתוך כל הרעש והבלאגן ששרר בחוץ, ישנה פנינה מדהימה שכזו. אפילו לי היה קשה להאמין.

לאט לאט הבנות החלו להתכנס, הן זרמו לתוך בית הכנסת מחוייכות, מצפות. מידי פעם מגניבות לעברי מבטים מסוקרנים, ובמקביל מציצות בשעון לוודא כמה זמן עוד עומד לרשותם עד תום ההפסקה.

לאחר שקיבלתי אישור מאביבה, הצגתי את עצמי, ואת הסיבה שלשמה הגעתי. לאט לאט המילים זרמו מתוכי, מתוך ליבי, רציתי לגעת בכל אחת ואחת, ולומר לה שזה אפשרי. לחבק כל אחת וללחוש באוזן שלה שכמו שהשם חיכה לי, ככה בדיוק הוא מחכה גם לה.

ציינתי בפניהן שהדרך אל התשובה לא תמיד היתה קלה, ועד לאותו רגע שאני מולם היא רצופה חתחתים ואבנים שפוצעות אותך במקומות הכי עדינים שלך. הסברתי להן שכל מה שקרה לי אי שם, נועד לחשל אותי ולהפוך אותי לאדם טוב יותר. לאדם רוחני.

הרגשתי שהצלחתי לחדור פנימה, אל חומת הספקות שאולי היתה שם, מקובעת לה בתוך גבעת ההגיון והשכל הישר. הרגשתי שאפילו במקום שהאור נסתר בעיר הזאת, יש בנות של מלך שצמאות שמישהו יראה להן היכן המתג שמדליק את הכל.

 למרבה האירוניה, לא היה להן מושג קלוש שעבורי זו סגירת מעגל כלשהי. סגירת מעגל שאולי לא אמורה להכאיב לי , אבל השם עדי כמה שהיא דוקרת אותי. כמה היא חורכת בבשרי, בכל דיבור ודיבור שיוצא לי מהפה.

כל מפגש עם העיר הזאת מקיץ אותי מחלום שאני לא רוצה לזכור. מקלף ממני שכבות שכבר הייתי בטוחה שנעלמו מזמן. כל מפגש שכזה מזכיר לי ימים של מרחק גדול מהלב שלי. מרחק מרונית. מרחק ממני. מרונית שלי שהלכה לאיבוד.

השארתי להן זמן לשאלות, עונה בסבלנות לכל אחת ואחת שרוצה לדעת איך, ולמה, ובעיקר מתי. ניסיתי לקצר כמה שאפשר בכדי שישובו לעבודה בזמן. שמחתי להבין שהן חוזרות למקומן עם הרבה חומר למחשבה.

אחרי שנפרדנו בחיבוק גדול, צעדתי במהירות לעבר הרכב, משננת לעצמי כמו ילדה בת 5, את האות והמספר שבו חניתי. מוודאת שאני לא מתבלבלת ביציאה לכיוון איילון דרום, ואומרת לה שלום.

מבינה שדי הרבה זמן פחדתי לגעת בה, בעיר הדהויה, שהיתה עבורי בריחה ממציאות שחששתי להתמודד איתה. ברחתי בעצם מהכל. ברחתי וברחתי עד שלא נותר בי יותר כוח.

ראיתי אותך תל אביב שלי מבעד למראה של המיצובישי, ושמחתי שלא התגעגעתי אלייך. שמחתי שמחה של הקלה שאת כבר לא חלק ממני, לא חלק מהלבטים, לא חלק מההצגה היומית שבה הייתי בתפקיד הראשי. שמחתי שעקרתי אותך מתוכי.

ראיתי אותך תל אביב שלי מתרחקת ממני ומתכווצת לגודל הטבעי שלך. השמים מעלייך האירו אותך ויכולתי לראות משיכות של מכחול עדינות, דמיוניות, משיכות שהלכו ומחקו את הרשמים והצלקות או יותר מדוייק לומר את החרטות שהיו מנת חלקי.

כשראיתי לפני את השלט שמורה על הכיוון לעיר רחובות, ידעתי שכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. רק הביתה. למקום שמרגיש לי הכי בטוח בעולם. למקום שבו הלהבה של הנרות מהשבת שכבר עברה עוד מחממות לי את הלב.

כל מה שרציתי עכשיו זה להוציא את לולי מהגן, ולשמוע ממנה שהיא צנועה כמו שרה אמנו, ועל זה שמחר היא כבר בגיל המתאים לבית הספר, ושעכשיו היא גם רוצה ספגטי ארוך ארוך ביחד עם שלוק אדום.

רציתי רק הביתה. כמה משמעות היתה לי עכשיו למושג בית. כמה רציתי להגיע אל הבית הקטן הזה שנמצא במעלה הגבעה. עם הגג האדום והמזגן המרעיש. כמה רציתי את החיים שיש לי עכשיו. חיים של תורה ותפילה, חיים של פשטות ושל שגרה.

אחרי שאספתי את לולי מהגן, הבנתי שהכי טוב בבית. הבנתי שלחזור בתשובה זה להניח את מקל הנדודים מחיפוש ארוך ומפרך של הנשמה שלך בעולם של הבל הבלים. הבנתי שבתשובה שלי מצאתי את הבית האמיתי שלי. מצאתי את האהבה העצומה הזו שקוראים לה אבא שבשמיים, הבנתי שמצאתי סוף סוף את עצמי. הבנתי שבעצם זכיתי.

מתוך אהבה

בס"ד

נתינה מתוך אהבה היא המדה של ה' שאנחנו משתדלים לחקותה יותר מכל,

היא הקשה ביותר להשגה אבל מביאה לסיפוק הגדול ביותר.

נתינה מאפשרת לאדם לקבל את האהבה שה' צופן עבורנו.

על ידי נתינה לאחרים אהבת ה' יכולה לבוא עלינו ללא הפרעה וללא הפסקות.

היא זורמת בחופשיות כנהר ללא אבנים, כנהר ללא סלעים רק זרימת מים

חלקה בשטף בכיוון אחד לשפך האגם המקבל.

להתמלא ולהיות ים שגודלו ועוצמתו הוא מעבר למראה העין הגשמית.

(מסר מהאוטיסטים)

וישכם אברהם...

בס"ד

"וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים 

ויתן אל הגר 

שם על שכמה ואת הילד 

וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע"

שרה אמנו ציוותה על אברהם אבינו לגרש את הגר השפחה, ואת ובנה ישמעאל, 

כל בקשתה נבעה מהבנתה שיש לישמעאל השפעה רעה על בניהם יצחק.

תוהים המפרשים ושואלים איך ייתכן שאברהם שהיה איש עשיר מאד, מצא לנכון 

לשלוח אותם לדרכם רק עם "לחם ומים"? 

מכאן אנו למדים שכאשר יש לך חבר או אדם כלשהו שמשפיע עליך לרעה ומנסה

להסיט אותך מהדרך הרוחנית שהצבת לעצמך, תן לו לחם ומים, 

אל תתמהמה, פשוט תסלק אותו מחייך, ועשה זאת במהירות,

שלא יהיה לו הרבה זמן להסביר את עצמו...

תראו את המטרה לנגד עיניכם, ותמשיכו הלאה !

רק לחם ומים....

מושגים של זמן

בס"ד

נסה לחשוב שהבנק שלך פותח במבצע. בכל בוקר הוא מזכה את החשבון שלך

בסכום של 86,400 ₪.

יש רק מגבלה אחת: הסכום נמצא בחשבון עד סוף היום, תוכל לעשות בו ככל 

העולה על לבך. 

כסף שלא הוצאת במשך היום, יימחק בלילה.

עליך גם להתחייב שאינך רשאי לחסוך, לשמור, להלוות או לתת במתנה.

סביר להניח שהיית עושה מאמץ לנצל כל שקל, לא היית מותיר אף אגורה אחת.

בוודאי היית יושב עם רשימות מסודרות, מתכנן לאן ילך כל שקל ומה תעשה עם כל פרוטה.

היית מתאמץ להשקיע את הכסף במקומות הטובים ביותר, לא היית רוצה לקחת כל סיכון.

בכל זאת, לך תדע מתי יסתיים המבצע...

יש בנק כזה, הוא קיים במציאות. כל מי שנושם חבר בבנק המיוחד הזה ושותף מלא 

בפעילות הבנקאית.

אלא שבבנק הזה לא נותנים לנו כסף, נותנים לנו משהו יקר הרבה יותר: "זמן"!

בכל בוקר כשעיניך נפתחות, אתה מזוכה אוטומטית ב-86,400 שניות המוענקות 

לך בלבד.

זמן יקר זה הוא שלך עד סוף היום, תוכל לעשות בו ככל העולה על לבך.

זמן שלא ניצלת לטובה במשך היום הולך לאיבוד.

והיתרה אינה עוברת מיום ליום.

אם לא השתמשת במה שהיה בחשבון - ההפסד כולו שלך. לא ניתן למשוך כנגד המחר.

מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שניתן לנו בכל יום.

חכם מה הוא עושה?

משקיע במיטב. מקדיש את זמנו לדברים החשובים באמת. הוא בודאי יכין סדר יום שיסייע

לו לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר, הוא לא יחפש "לשרוף ת'זמן", להרוג אותו,

או להעביר אותו סתם כך.

השעון מתקתק, שניה שתחלוף לא תחזור עוד לעולם. את השניה שעכשיו, אי אפשר 

לנצל מחר.

קצת מופשט מדי, לא מוגדר. בכל זאת השניות הן לא שקלים, אז מה אם הלכה לנו שניה,

נשרפה דקה, אבדה שעה?!

אז מה?!

רוצים לקבל מושגים - בעולם שלנו, מה זה זמן, מה זה אומר, בבקשה:

כדי להבין מהו ערכה של שנה אחת - שאלו תלמיד שנשאר כיתה.

כדי להבין מהו ערכו של חודש אחד - שאלו אמא שילדה פג.

כדי להבין מהו ערכו של שבוע אחד - שאלו עורך עיתון שבועי.

כדי להבין מהו ערכה של דקה אחת - שאלו אדם שהפסיד רכבת.

כדי להבין מהו ערכה של שניה אחת - שאלו אדם שניצל מתאונת דרכים.

כדי להבין מהו ערכה של אלפית השניה - שאלו ספורטאי שזכה במדליית זהב.

הזמן אינו ממתין לשום אדם.

האתמול הוא היסטוריה, המחר אינו ידוע. היום הוא מתנה.

הבכי של השכינה

בס"ד

מסופר שהבעל שם טוב נסע פעם עם תלמידיו ובדרך ראו ילדה קטנה עומדת ובוכה.

על שאלתו של הבעל שם טוב למה היא בוכה ענתה הילדה:

"שיחקתי עם החברות שלי מחבואים, ואני התחבאתי ואף אחת לא באה לחפש אותי".

והסביר הבעל שם טוב, שזהו הבכי של השכינה.

הקב"ה כביכול החביא את עצמו בעולם ובמקום לחפש אותו, כל אחד הולך לענייניו.

להידבק באורו החם

בס"ד

"כִּי יְהוָה אֱלהֵיכֶם הוּא אֱלהִים בַּשָּׁמַיִם 

מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת"

(יהושע פרק ב' פסוק יא)

רחב אשת יהושע
_____________

אחת מהדמויות הנשיות המרתקות בתנ"ך הינה רחב. רחב נזכרת במקרא בשני מקומות בספר יהושוע רחב היתה אישה זונה, תושבת יריחו, שסייעה לשני המרגלים להתחבא ממלך יריחו לאחר שגילה את דבר שליחותם. בעת כיבוש העיר גמלו לה בני ישראל על עזרתה והצילו אותה ואת משפחתה.

מן הסיפור עולה שרק התערבותו הנִסית של ה' הביאה להפלת חומות העיר. דווקא הזונה הכנענית מיריחו היא זו שמצהירה על כוחו ורוממותו של ה', דבר שהעניק לה מקום של כבוד בספרות חז"ל.

מן המדרש אנו למדים כי רחב התגיירה ונישאה ליהושע בן נון, מנהיג ישראל, ומילדיהם יצאו שמונה נביאים וכהנים. מכאן אפשר להבין את כוחה של התשובה. כוחה הבלתי מעורער של בקשת המחילה, ההתנערות מהעבר וההליכה הבלתי מתפשרת אחר רצון הבורא.

אנו נמצאים לעיתים במקום שבו אפשר לחוש את שוכן מרומים. לחוש כיצד השם יתברך פורש לנו את ידיו וקורא לנו לשוב אליו. לשוב משדות זרים, לשוב אליו מתהומות עמוקים.

לעיתים מקנן הספק במוחם של מי שמדשדש את צעדיו הראשונים בעולם התשובה, שמא אין מחילה לעוונותיו ואין כפרה למעשיו. מהסיפור האנושי של רחב ויהושע אנו למדים שלא כך הדבר.

בורא עולם, נתן לנו מתנה נפלאה - תשובה שמה, לכל אדם בכל רגע נתון יש בידו את האפשרות להתחיל מחדש, להתחיל מאפס, להתחיל מהמקום הבסיסי ביותר.

עלינו להתעלם מן הקולות שקוראים לנו ומייאשים אותנו מלחדול ללכת בדרכם של צדיקים, בדרכם של מאמינים, בדרכם של אלו שהעיזו וחצו את הקווים.

רחב היתה פורצת דרך, שהשאירה את עברה הרחק מאחור, ואת כל הדעות הקדומות שבודאי ניסו לעמוד בדרכה. רחב האמינה באדון הסליחות שהוא לעולם אינו מונע טוב להולכים בתמים, לעולם לא ימנע טוב למי שמשתנה והולך בדרך ישרים.

הראיה הגדולה ביותר לקבלת תשובתה ע"י בורא עולם היא נישואיה למובחר בעם ישראל, יהושוע בן נון, וממנה יצאו כוהנים ונביאים קדושים.

סיפורה של רחב מצווה אותנו, להקשיב לתורה הקדושה, להקשיב לקריאתה של הנשמה. נשמה שרוצה לשוב לשורשה הראשון ולהידבק באורו החם של א-ל עליון.

הבל היופי

בס"ד

"שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל"

הכוונה של שלמה המלך ע"ה, לתת מוסר לנשים ולהבהיר להן שיופי 

הוא הבל, והעיקר - יראת שמים.

והבטחה זו של "יראת ה' היא תתהלל",

היא עצמה שכר של מידה כנגד מידה.

כנגד שויתרה האשה על כבוד מדומה ועל חן מדומה ומזויף,

בהתעטרה בגדי צניעות ובהנהגה צנועה - תזכה לכבוד ולהילול אמיתי,

שכולם יהללוה על אצילותה ועל קדושתה,

ושכרה איתה בעולם הזה ובעולם הבא, 

וזאת "כי חן וכבוד יתן ה'" (תהילים פד יב) ולאשר חפץ - יתננו.

(האור שבך)

עמוק עמוק,

בס"ד

מתוך קרני השמש הבהירות

אני מנסה להבין,

מתוך ערימת הכביסה הצבעונית

אני מנסה לקלוט,

מתוך ים הבלבול והטעויות

אני מנסה לנחש,

מתוך הקור המקפיא בלילה

אני מנסה לדעת אותך,

אבא.

אבל, בפנים, עמוק עמוק,

אני יודעת שזה גדול עלי.

תפילת חנה

בס"ד

המשכתי לצעוד במעלה שביל העפר. משרכת את רגלי בגבעה שמובילה אותי למקום הקדוש ביותר בעולם. משום מה הרגשתי שאני צריכה להיות כאן היום. במקום שבו כל התפילות מתאגדות ועולות מעלה מעלה. לשפוך את ליבי ואת תחינתי לפני אורי וישעי, לבוא ולבקש בזאת הפעם שלא ימחה את דמעתי.

נכנסתי פנימה לחצר המשכן, ריחו של הקדוש ברוך הוא הגיעה לאפי, ממלא את ריאותיי. גררתי את עצמי לפינה קטנה. פינה שתהיה לרגעים ספורים שותפתי ואשת סודי, וידעתי שלא אצא מכאן מבלי שתפילתי תיענה. לא אניח לדברים כפי שהם לחמוק ממני.

קראתי לשמיים והארץ שיעידו עלי, שיהי רצון שהפעם הזאת, כן, הזאת ממש, תמלא תפילתי את מה שחסר לי למנין התפילות. שיהיו אלו הדמעות שיגדשו את נאד הדמעות, שתהא הפעם הזאת הזעקה שתבקע סדקים עמוקים בכל העולמות.

כרעתי על ברכי, לא שמה לב אם יש מישהו סביבי, אם ישנה נוכחות כלשהי לידי. רק אני והוא. רק אני, חנה הקטנה, אשתו של אלקנה הצדיק, עומדת לפניו ובוכה את עצמי לדעת. עצמתי את עיני בחוזקה כמבקשת להתקרב אליו, כמבקשת להסתופף תחת כנפיו של ריבון העולמים. כמבקשת לשבור כל מחסום שעומד ביני ובינו.

בעלי שאלני מדוע דאב ליבי ופסקתי מלאכול, מדוע איני שותה, מדוע אני כל כך בצער, הן רק אתה יודע תעלומות, תוכל להבין אותי ואת שתיקתי. הן רק אתה תוכל להבין מהו צערה של אשה שלא יכולה להביא ילדים לעולם. מהו צערה של אשה שרחמה סגור.

בייאושי ובצרתי אני קוראת לך, מלכי ואלוקי, שתשמע את צעקתי האילמת שחותכת את הלילה, צעקה שרק אתה שומע, צעקה שנשלחת אליך ממעמקים, צעקה שאני מקווה שהפעם תגיע עד כסא הכבוד.

לא נותרו בי כוחות לעמוד ולראות את האמהות סביבי מחזיקות בידיהן תינוקות וילדים. קשה לי כקריעת ים סוף לעמוד מהצד ולראות עוד אשה שנכנסה להריון, ואת התלונות של פנינה צרתי על שקשה לה עוד תינוק נוסף לסחוב. אתה זה שיודע את שמתחולל בנפש אמתך כשהפכתי ללעג ולקלס בעיני כולם. ממקומך אתה יודע שלא נותר לי טיפה של כבוד בעיני מי העולם.

כבר 19 שנה שאני עומדת לפניך בראש מורכן ומתפללת אליך יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, ולא נענית. 19 שנים שאני מתחננת אליך ועדיין אין לי ילד. עדיין אין לי פרי בטן, עדיין אין לי המשכיות. עדיין אין טעם לחיי.

הדמעות ירדו ממני ללא הרף, שוטפות את כולי, שוטפות את המצוקה האיומה שהייתי נתונה בה. "לא ביקשתי ממך הרבה, אבא, לא ביקשתי ממך אותות ומופתים. לא ביקשתי יותר ממנהגו של עולם. לא ביקשתי יותר מזרע חי וקיים".

גם אני רוצה להיות אמא. גם אני רוצה להחזיק ילד קטן בשתי ידי. לשמוע את הצליל שאני מייחלת לו, להאזין למנגינה המרגשת כל כך. למנגינה הנישאת מעל גלים של רוח.

לא ביקשתי ממך ילד מיוחד. לא מבקשת שיהיה חכם, לא מבקשת יפה תואר, ובטוח שלא יפה מראה. אלא רק ילד אחד. אחד עבורי, אחד קטן מכל הילדים שלך. מכל הנשמות שגנוזות אצלך. רק אחד שיקרא לי אמא. אחד שיקרא לי אמא שלי.

  

ענני אבא שבמרומים אך הפעם הזאת, ענני מאוצר מתנות חינם, ענני מלך חי וקיים. ענני אבא שאוכל גם אני, אמתך שנמצאת כאן במשכנך. ענני ואשמע את המילה אמא. רק אמא, ולו רק פעם אחת.

רחמי שמיים פתח לי כי מרת נפש אני, דמעותי החלו להיספג בחולצתי, מבטיחה לך בורא עולם, שאם תתן לי ילד. אם תתן לי בן. אם תתן לי זרע אנשים, אקדיש אותו לך. אתן אותו רק לך. כל ימי חייו יהיה מסור לך ולכבודך.

שערי ישועה פתח לי, אבי, כי כבד ליבי מצער, כי נחמץ ליבי מעלבון, כי כלתה הנפש מבזיון. אין בי את התעצומות לעמוד בכל זה. כי אשה קטנה אנוכי, וקטנות הן כתפי מלשאת את הנטל וההשפלה בלהיות אשה עקרה בעולמך.

הרגשתי שמעיין הדמעות המלוחות התרוקן כולו, כל גופי כאב מפרץ הרגשות שיצאו ממני. פקחתי את עיני בזהירות, מנגבת אותן בעדינות, מבט אחד לעבר המטפחת הרטובה הפיח בי תקווה קלושה שאולי הפעם תענה תפילתי.

קמתי לאיטי, ניסיתי לנער את שולי השמלה, ולסדר את המטפחת שלראשי, הצלחתי להבחין כי הכהן, עלי הכהן, מביט בי בחוסר נוחות. לא מבין כנראה על מה המהומה שהתחוללה בנפשי בשעות האחרונות.

"עד מתי תשתכרי", שמעתי את קולו מעלי, "עד מתי תמשיכי לשתות יין", השפלתי את מבטי "לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני השם יתברך".

דמעה סוררת החלה לעשות את דרכה "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד הנה". קנה הנשימה החל לסגור עלי, הרגשתי שכבר אין לי אויר, נשאר לי רק לב כואב ומריר.

"לכי לשלום", ביקשני הכהן, "ואלוהי ישראל יתן את שלתך, אשר שאלת מעימו", הודיתי לו מעומק ליבי, הודיתי לו בראש מורכן שקיבל את דברי, ששינה את דעתו ולא חשבני לשיכורה. אולי שיכורה מצער, אבל בוודאי לא שיכורה מיין.

התחלתי לרדת בדרכי אל אישי אלקנה. אישי, אהובי, שצר לי עליו בראותו את סבלי. הוא רואה אותי ואינו יכול להושיעני. כדרכו בקודש הוא המתין לי בסבלנות מדהימה שאסיים את התפילה, ורק ממראה עיניו הבנתי שגם הוא ביקש עבורי. גם הוא ביקש עבור שנינו.

בדרך הביתה לביתנו, משהו אמר לי שהפעם הזאת, אך הפעם הזאת, המיוחדת והכואבת כל כך, עשתה משהו בשמיים. בפעם הזאת שטלטלה אותי ואת נשמתי האומללה נפתחו בפני שערי התפילה, מליחותן של הדמעות אך הפעם הזאת פתחו לי את שערי הישועה.

19 שנים של עליבות ותסכול עומדות להגיע לקיצן. 19 שנים של מגורים בשדות של ייאוש עומדים להיגמר, 19 שנה של חושך אינסופי ידליקו לי אור גדול שעומד לרדת לחיי, ולשכון שם הפעם עדי עד.

אולי גם אני אהיה סוף סוף כמו כולן, אולי גם אני אשמע את המנגינה של חיי. אולי יש סיכוי שלא הכל אבוד ועוד אזכה לשבת ליד מיטתו, אזכה ללטף את הלחי של בני, אזכה כדרך האמהות להניח תינוק על זרועי.

ידעתי גם ידעתי שהשם שמע אותי מהיכלו, השם זכרני וראה את עניי ממקומו. השם נטע בי תקווה ורוח חדשה של חיים, השם אסף את חרפתי שנודעה ברבים, קיבלתי לפתע תחושה אדירה של שמחה בשם, כי בטוחה הייתי שענני הא-ל.

להמשיך לצעוד

בס"ד

גם כשהפצעים פתוחים,

והרגליים כואבות כל כך מדרך ארוכה,

צריך להמשיך ללכת,

להמשיך לצעוד.

להביט לצדדים ולחפש את אותם מתנות

שיתנו לנו כוח.

שירוו אותנו כמו מים על אדמה יבשה

ויחזירו לנו את אותה נשמה אבודה.

בנות ירושלים...

בס"ד

השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי,

מה תגידו לו ? שחולת אהבה אני..."

מבקשת הנשמה לומר לבורא עולם שהיא אוהבת אותו,

אוהבת, אבל חוששת שהחמיצה את קריאתו של השם יתברך,

החמיצה את ההזדמנות לחזור בתשובה אל אהובה שמחכה לה משכבר הימים...

הנשמה מחפשת להעביר את המסר למלכו של עולם דרך בנות ירושלים,

מאחר והיא מתביישת בכך שהיא התעלמה מהסימנים שנקרו בדרכה.

אל תחכו יהודים יקרים שיהיה מאוחר מידי, לפני ששערי תשובה ינעלו,

תעשו צעד להתקרב לאבינו שבשמיים,

הוא מחכה...

שבת של שלום...

בס"ד

את עומדת בשער

מחכה שאפתח, 

את אותו המנעול 

שיכניס אותך אלי,

שיתן לי להריח את 

שולי שמלתך

ולי יבשר על רגעי תפארתך....

אבל הפעם, לנצח

בס"ד

 חנה ושבעת בניה (מדמיונה של הכותבת) 

דהירת הסוסים מאחורי גבי הרעידה את האדמה. פרסותיהם נקשו בעוצמה מכאיבה על הקרקע כמבשרות את הרעה העומדת לבוא. סובבתי את ראשי לאחור באיטיות, כמסרבת להאמין, כמסרבת להביט לפחד עצמו בעיניים.

הם עמדו מולי בסדר מופתי. שיירה של סוסים לבנים-לבנים, שאולי בימים אחרים הייתי מתפעלת מאצילותם. אף ציפור לא הניעה את כנפיה בשמים, ונדמה היה כי הזמן נעצר עם מחוגי השעון. עצר באכזריות נוקבת, עצר אותם עבורי ועבור ילדי.

כיכר העיר הייתה כמעט ריקה מאדם. התושבים העדיפו להישאר ספונים בביתם, ורק מי שנאלץ לצאת, עשה זאת בחיפזון מאימת גזרות השמד של הקיסר הרומי.

ידעתי שאסור היה לי להסכים שבניי יתלוו אלי באותו הבוקר. היה עליי לצפות לכך ששליחי הקיסר יסתובבו באין מפריע ויחפשו יהודים תמימים שישתחוו לצלם. היה עלי לדעת ששליחי הקיסר לא יבחלו בשום אמצעי להוכיח שהצדק עימם.

מבטו של המלך לא הותיר מקום לספק. לא הותיר לי מקום לשאלה, מקום לתחינה. מבטו המאיים שלח לי הנחיה אחת ברורה. הנחיה אחת חדה ושנונה כמו להב של סכין. הנחיה שממנה אין מוצא.

לא ידעתי את נפשי מפחד. פחד משתק שאוחז בזרועותיו את הלב. הלב הבשרני והקטן שדופק בקול שמרעיד אפילו את השמים. "השתחווי לפסל שמאחורייך", חיוכו הדק החל להתפשט על פניו, "ובנייך מיד אחרייך".

גופי נרעד, מאיים לבגוד בי, ולמוסס את הביטחון הרב שהפגנתי מול בניי הטהורים. הושטתי את ידי וסימנתי להם לעמוד מאחורי. מנסה לגונן עליהם כמו אמא לביאה, כמו אמא יהודייה.

כל השנים בהן גידלתי אותם במסירות נפש על התורה הקדושה, עברו לנגד עיני. כל השנים שבהן מסרתי את נשמתי ללמדם שישמרו על עצמם מפגעי הרחוב, עברו למולי. כל הלילות שבהם דאגתי שאור הנר ימשיך לדלוק בביתנו הדל כדי שיוכלו ללמוד תורה הבליחו בדמיוני, מסרבים לגווע. מסרבת להאמין שאולי הגיע הסוף.

"יהודייה", האיץ בי המלך, "אין לי יותר מדי זמן". הרמתי ראשי לשמים שנצבעו בצבע תכלת. לא הצלחתי להבין איך תחת שמיים יפים כל כך, יש רוע כזה, שמתנקז לנקודה אחת, נקודה שבה אני וכל בניי עומדים להיעקד.

ידעתי שכבר אין דרך חזרה. בניי החלו להביט בי בחוסר אונים, מצפים לשמוע את קולי. "לא אני, ולא בניי נשתחווה", העזתי פנים כנגדו, "הנח לנו להמשיך בדרכנו", מסביב החלו להתאסף מעט מן האנשים ששהו בכיכר, מביטים בנו ברחמים, יודעים שהחרב כבר יצאה מנדנה.

"את יודעת מה העונש שצפוי לך?" חיוכו התרחב, "ולבנייך?" בידו האחת סימן לעוזרו לגשת אליו, ובידו השנייה מסמן לו לקחת ממני את בני הבכור, בני מחמדי.

עוד לפני שהספקתי למחות בידו, כבר יכולתי לשמוע אותו מצווה, "אם חפץ בחיים אתה, השתחווה לפסל שלפניך". רציתי לרוץ אל בני, לחבק אותו, לומר לו שלא יפחד. לומר לו שאמא פה. "לעולם לא אעשה זאת", שמעתיו עונה באומץ. "אנוכי ה' אלוקיך, כתוב בתורה, לא אבגוד בדת האלוקים, גם אם תקח את חיי".

חיבקתי את ששת בניי שהסתופפו תחת ידי. לא רציתי שיחזו במותו של אחיהם הגדול. האח שהיה להם למופת ודוגמא. האח שתמיד דאג לספר להם סיפורי צדיקים לפני השינה. האח שכולו סמל ומופת למסירות נפש של ממש בלימוד התורה.

לפני שהספקתי להרים את עיניי, בני השני נקרע ממני, צורח במלוא גרונו "גם אני לא אשתחווה". ראיתי את דמעותיו עושות את דרכן אל הלחי. "כתוב בתורה הקדושה, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", ידו המיומנת של החייל התרוממה באחת, ללא רחמים, שולחת את בני לעולם של אמת, לחזות בנועם השם יתברך.

"אולי את רוצה לשוחח עם ילדייך?" המלך צחק ברשעות, "הביאו לי את הבן השלישי", לא היה צורך לבקש מהעוזרים להביא לו את בני המתוק, שתמיד כיניתי אותו "מלאכי". הוא פסע לשם לבד. מוכן למות על קידוש השם ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה.

פניו של המלך החלו להתכווץ, הוא לא הצליח להאמין כיצד ילדים רכים בשנים מוכנים בקלות כל כך רבה לקפח את חייהם. איך הם מוכנים לוותר על חיים שלמים ובלבד שלא לעשות פעולה אחת קטנה. פעולה שדורשת מהם רק להתכופף מול פסל מטופש.

נבצר ממנו להבין איך ייתכן שאנחנו היהודים נעשה הכל למען אבינו שבשמיים, נעשה הכל למען האמונה שבוערת בנו. איך ייתכן שכל כך קטנים ודלים אנו, ובכל זאת אנו בוחרים בכל יום מחדש להיעקד על המזבח של היהדות, על מזבח האמונה.

איך ייתכן שאמא אחת קטנה רועדת כולה, לא מנסה אפילו לבקש, אפילו לרמוז לילדים שמוטב החיים מן המוות. איך זה ייתכן שהיא מוכנה להקריב את פירות רחמה המדמם והפצוע רק מפני שבתורה הקדושה כתוב "שמע ישראל השם אלוקינו, השם אחד", המלך לא הבין את זה, ולעולם לא יבין.

"נשאר לך רק בן אחד", אמר המלך, והחל להתקרב לעברנו. ידו של בני שלא מזמן מלאו לו חמש שנים, תפסה את ידי בחוזקה, זיעה קרה תפסה את שנינו. "בני הקטן", לחש לו המלך, "כל האחים שלך מוטלים מתים על הרצפה. חוס על חייך וחיי אמך". קולו היה מתחנן. "אני אשליך את הטבעת הזאת שעל ידי לארץ, בסמוך לפסל, ואתה רק תרים אותה".

התסכול של המלך ניכר על פניו. לרגע היה נדמה לי שמלאכים לבנים הופיעו לצידו של בני, מסייעים לו בהחלטה, שהיתה ברורה לי כאור השמש. "כתוב בתורתנו הקדושה", קולו המתוק מדבש של בני הקטן בקע מגרונו, קול שבימים אחרים הנעים לי בזמירות שבת סביב שולחן ונרות, קול שהתפלל אל הקדוש ברוך הוא ובקע את הרקיעים עבור עם ישראל. "השם ימלוך לעולם ועד, אוי לך המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".

המלך השפיל את מבטו. ברגע של תובנה הוא ידע שאולי הוא נקרא מלך, אבל הוא רק מלך של בשר ודם. הוא רק מלך שמחר ייטמן באדמה. "חכה רגע", קראתי לעברו, "אנא הנח לי לנשק את בני".פניו הרכות והתמימות כל כך של בני נחו בתוך ידי, מסרבות להיפרד.

 "אל תדאגי, אמא" הצטמררתי כולי, "אני עושה בדיוק את מה שהאחים שלי עשו, אני עושה בדיוק את מה שאת חינכת אותי בכל יום ויום, בכל רגע ורגע שעמדת על המשמר", זעקות השבר שיצאו מגרוני איימו להוציא את הטבע משלוותו.

"את זוכרת אמא, איך סיפרת לי על אברהם אבינו, שהשכים בבוקר בבוקר, בכדי לעקוד את בנו יצחק, את זוכרת אמא?" לא יכולתי להפסיק לצרוח למעט רחמים. "אני יצאתי ממנו, אני יצאתי מאברהם, הוא טבע את זה בתוכי, בדמי, בדם של האחים שלי. בדם אחיי ואחיותיי שבכל הדורות, הוא טבע בנו את העקידה", ידו נשלחה ללטף את פניי.

"יהודי נולדתי ויהודי אמות. ולעולם, אבל לעולם לא אשכח, שלימדת אותי תמיד לפני השינה, שנשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת".

חיבקתי אותו כפי שלא חיבקתי מעולם, אוספת לתוכי את גופו הצנום. מריחה את ריח הכביסה שאתמול הוא עוד עזר לי לקפל, נושקת לכפות ידיו הרטובות מזיעה קרה, מבינה אולי מה הגודל של הילד שלי, מה הגודל העצום של הנשמה היהודית, מה הגודל של ההקרבה, שילד בן חמש מוכן להקריב למען האמת. האמת האחת והיחידה שהיא נר לרגלנו.

"בני, אהובי, בקשה לי אליך, בקשה אחרונה, ואתה חייב להבטיח לי שתקיימה", אחזתיו בחזקה ממאנת להיפרד, "כשאתה מגיע לשערי השמים, לך אצל אברהם אביך", בני הביט בי בפליאה, "ותאמר לו: 'כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה - ניסיון, ואני - מעשה'".

קול הרוח המנשבת באזני התערבב עם להב הסכין שננעצה בבטנו הרכה של בני, בבטנו של האור שלי, בבטנו של הלפיד שהחזיק אותי בחיים. הלפיד הבוער הזה שנקרא חיים איבד מטעמו ונותרו בי רק זיכרונות שקורעים את נשמתי לפיסות קטנות קטנות של כליון. פיסות של השלמה עם גורל, פיסות של השלמה עם גזרה עליונה ונשגבת ממני.

ידעתי שלא אוכל להמשיך. לא אוכל להמשיך לצעוד בשביל המפותל כל כך של החיים ללא שבעת המאורות שליוו אותי בכל נשימה ונשימה. רצתי בכל כוחי לעבר ביתי שהחשיך מצער השכינה, עליתי בשארית כוחותיי בגרם המדרגות שמוביל לעליית הגג, לשבריר של שנייה היה נדמה לי כי שמעתי את ילדיי משחקים ביניהם, יכולתי להרגיש את האהבה העצומה אליהם, את השמחה שמלווה את הידיעה המנחמת כל כך שעוד מעט, ממש עוד מעט ואהיה לצידם, עוד מעט ואשוב לחבק אותם, אבל הפעם הזאת, לנצח.

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד, לגאולה מהרה ברחמים.