אבל הפעם, לנצח

בס"ד

 חנה ושבעת בניה (מדמיונה של הכותבת) 

דהירת הסוסים מאחורי גבי הרעידה את האדמה. פרסותיהם נקשו בעוצמה מכאיבה על הקרקע כמבשרות את הרעה העומדת לבוא. סובבתי את ראשי לאחור באיטיות, כמסרבת להאמין, כמסרבת להביט לפחד עצמו בעיניים.

הם עמדו מולי בסדר מופתי. שיירה של סוסים לבנים-לבנים, שאולי בימים אחרים הייתי מתפעלת מאצילותם. אף ציפור לא הניעה את כנפיה בשמים, ונדמה היה כי הזמן נעצר עם מחוגי השעון. עצר באכזריות נוקבת, עצר אותם עבורי ועבור ילדי.

כיכר העיר הייתה כמעט ריקה מאדם. התושבים העדיפו להישאר ספונים בביתם, ורק מי שנאלץ לצאת, עשה זאת בחיפזון מאימת גזרות השמד של הקיסר הרומי.

ידעתי שאסור היה לי להסכים שבניי יתלוו אלי באותו הבוקר. היה עליי לצפות לכך ששליחי הקיסר יסתובבו באין מפריע ויחפשו יהודים תמימים שישתחוו לצלם. היה עלי לדעת ששליחי הקיסר לא יבחלו בשום אמצעי להוכיח שהצדק עימם.

מבטו של המלך לא הותיר מקום לספק. לא הותיר לי מקום לשאלה, מקום לתחינה. מבטו המאיים שלח לי הנחיה אחת ברורה. הנחיה אחת חדה ושנונה כמו להב של סכין. הנחיה שממנה אין מוצא.

לא ידעתי את נפשי מפחד. פחד משתק שאוחז בזרועותיו את הלב. הלב הבשרני והקטן שדופק בקול שמרעיד אפילו את השמים. "השתחווי לפסל שמאחורייך", חיוכו הדק החל להתפשט על פניו, "ובנייך מיד אחרייך".

גופי נרעד, מאיים לבגוד בי, ולמוסס את הביטחון הרב שהפגנתי מול בניי הטהורים. הושטתי את ידי וסימנתי להם לעמוד מאחורי. מנסה לגונן עליהם כמו אמא לביאה, כמו אמא יהודייה.

כל השנים בהן גידלתי אותם במסירות נפש על התורה הקדושה, עברו לנגד עיני. כל השנים שבהן מסרתי את נשמתי ללמדם שישמרו על עצמם מפגעי הרחוב, עברו למולי. כל הלילות שבהם דאגתי שאור הנר ימשיך לדלוק בביתנו הדל כדי שיוכלו ללמוד תורה הבליחו בדמיוני, מסרבים לגווע. מסרבת להאמין שאולי הגיע הסוף.

"יהודייה", האיץ בי המלך, "אין לי יותר מדי זמן". הרמתי ראשי לשמים שנצבעו בצבע תכלת. לא הצלחתי להבין איך תחת שמיים יפים כל כך, יש רוע כזה, שמתנקז לנקודה אחת, נקודה שבה אני וכל בניי עומדים להיעקד.

ידעתי שכבר אין דרך חזרה. בניי החלו להביט בי בחוסר אונים, מצפים לשמוע את קולי. "לא אני, ולא בניי נשתחווה", העזתי פנים כנגדו, "הנח לנו להמשיך בדרכנו", מסביב החלו להתאסף מעט מן האנשים ששהו בכיכר, מביטים בנו ברחמים, יודעים שהחרב כבר יצאה מנדנה.

"את יודעת מה העונש שצפוי לך?" חיוכו התרחב, "ולבנייך?" בידו האחת סימן לעוזרו לגשת אליו, ובידו השנייה מסמן לו לקחת ממני את בני הבכור, בני מחמדי.

עוד לפני שהספקתי למחות בידו, כבר יכולתי לשמוע אותו מצווה, "אם חפץ בחיים אתה, השתחווה לפסל שלפניך". רציתי לרוץ אל בני, לחבק אותו, לומר לו שלא יפחד. לומר לו שאמא פה. "לעולם לא אעשה זאת", שמעתיו עונה באומץ. "אנוכי ה' אלוקיך, כתוב בתורה, לא אבגוד בדת האלוקים, גם אם תקח את חיי".

חיבקתי את ששת בניי שהסתופפו תחת ידי. לא רציתי שיחזו במותו של אחיהם הגדול. האח שהיה להם למופת ודוגמא. האח שתמיד דאג לספר להם סיפורי צדיקים לפני השינה. האח שכולו סמל ומופת למסירות נפש של ממש בלימוד התורה.

לפני שהספקתי להרים את עיניי, בני השני נקרע ממני, צורח במלוא גרונו "גם אני לא אשתחווה". ראיתי את דמעותיו עושות את דרכן אל הלחי. "כתוב בתורה הקדושה, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי", ידו המיומנת של החייל התרוממה באחת, ללא רחמים, שולחת את בני לעולם של אמת, לחזות בנועם השם יתברך.

"אולי את רוצה לשוחח עם ילדייך?" המלך צחק ברשעות, "הביאו לי את הבן השלישי", לא היה צורך לבקש מהעוזרים להביא לו את בני המתוק, שתמיד כיניתי אותו "מלאכי". הוא פסע לשם לבד. מוכן למות על קידוש השם ובלבד שלא להשתחוות לעבודה זרה.

פניו של המלך החלו להתכווץ, הוא לא הצליח להאמין כיצד ילדים רכים בשנים מוכנים בקלות כל כך רבה לקפח את חייהם. איך הם מוכנים לוותר על חיים שלמים ובלבד שלא לעשות פעולה אחת קטנה. פעולה שדורשת מהם רק להתכופף מול פסל מטופש.

נבצר ממנו להבין איך ייתכן שאנחנו היהודים נעשה הכל למען אבינו שבשמיים, נעשה הכל למען האמונה שבוערת בנו. איך ייתכן שכל כך קטנים ודלים אנו, ובכל זאת אנו בוחרים בכל יום מחדש להיעקד על המזבח של היהדות, על מזבח האמונה.

איך ייתכן שאמא אחת קטנה רועדת כולה, לא מנסה אפילו לבקש, אפילו לרמוז לילדים שמוטב החיים מן המוות. איך זה ייתכן שהיא מוכנה להקריב את פירות רחמה המדמם והפצוע רק מפני שבתורה הקדושה כתוב "שמע ישראל השם אלוקינו, השם אחד", המלך לא הבין את זה, ולעולם לא יבין.

"נשאר לך רק בן אחד", אמר המלך, והחל להתקרב לעברנו. ידו של בני שלא מזמן מלאו לו חמש שנים, תפסה את ידי בחוזקה, זיעה קרה תפסה את שנינו. "בני הקטן", לחש לו המלך, "כל האחים שלך מוטלים מתים על הרצפה. חוס על חייך וחיי אמך". קולו היה מתחנן. "אני אשליך את הטבעת הזאת שעל ידי לארץ, בסמוך לפסל, ואתה רק תרים אותה".

התסכול של המלך ניכר על פניו. לרגע היה נדמה לי שמלאכים לבנים הופיעו לצידו של בני, מסייעים לו בהחלטה, שהיתה ברורה לי כאור השמש. "כתוב בתורתנו הקדושה", קולו המתוק מדבש של בני הקטן בקע מגרונו, קול שבימים אחרים הנעים לי בזמירות שבת סביב שולחן ונרות, קול שהתפלל אל הקדוש ברוך הוא ובקע את הרקיעים עבור עם ישראל. "השם ימלוך לעולם ועד, אוי לך המלך, אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה".

המלך השפיל את מבטו. ברגע של תובנה הוא ידע שאולי הוא נקרא מלך, אבל הוא רק מלך של בשר ודם. הוא רק מלך שמחר ייטמן באדמה. "חכה רגע", קראתי לעברו, "אנא הנח לי לנשק את בני".פניו הרכות והתמימות כל כך של בני נחו בתוך ידי, מסרבות להיפרד.

 "אל תדאגי, אמא" הצטמררתי כולי, "אני עושה בדיוק את מה שהאחים שלי עשו, אני עושה בדיוק את מה שאת חינכת אותי בכל יום ויום, בכל רגע ורגע שעמדת על המשמר", זעקות השבר שיצאו מגרוני איימו להוציא את הטבע משלוותו.

"את זוכרת אמא, איך סיפרת לי על אברהם אבינו, שהשכים בבוקר בבוקר, בכדי לעקוד את בנו יצחק, את זוכרת אמא?" לא יכולתי להפסיק לצרוח למעט רחמים. "אני יצאתי ממנו, אני יצאתי מאברהם, הוא טבע את זה בתוכי, בדמי, בדם של האחים שלי. בדם אחיי ואחיותיי שבכל הדורות, הוא טבע בנו את העקידה", ידו נשלחה ללטף את פניי.

"יהודי נולדתי ויהודי אמות. ולעולם, אבל לעולם לא אשכח, שלימדת אותי תמיד לפני השינה, שנשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת".

חיבקתי אותו כפי שלא חיבקתי מעולם, אוספת לתוכי את גופו הצנום. מריחה את ריח הכביסה שאתמול הוא עוד עזר לי לקפל, נושקת לכפות ידיו הרטובות מזיעה קרה, מבינה אולי מה הגודל של הילד שלי, מה הגודל העצום של הנשמה היהודית, מה הגודל של ההקרבה, שילד בן חמש מוכן להקריב למען האמת. האמת האחת והיחידה שהיא נר לרגלנו.

"בני, אהובי, בקשה לי אליך, בקשה אחרונה, ואתה חייב להבטיח לי שתקיימה", אחזתיו בחזקה ממאנת להיפרד, "כשאתה מגיע לשערי השמים, לך אצל אברהם אביך", בני הביט בי בפליאה, "ותאמר לו: 'כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה - ניסיון, ואני - מעשה'".

קול הרוח המנשבת באזני התערבב עם להב הסכין שננעצה בבטנו הרכה של בני, בבטנו של האור שלי, בבטנו של הלפיד שהחזיק אותי בחיים. הלפיד הבוער הזה שנקרא חיים איבד מטעמו ונותרו בי רק זיכרונות שקורעים את נשמתי לפיסות קטנות קטנות של כליון. פיסות של השלמה עם גורל, פיסות של השלמה עם גזרה עליונה ונשגבת ממני.

ידעתי שלא אוכל להמשיך. לא אוכל להמשיך לצעוד בשביל המפותל כל כך של החיים ללא שבעת המאורות שליוו אותי בכל נשימה ונשימה. רצתי בכל כוחי לעבר ביתי שהחשיך מצער השכינה, עליתי בשארית כוחותיי בגרם המדרגות שמוביל לעליית הגג, לשבריר של שנייה היה נדמה לי כי שמעתי את ילדיי משחקים ביניהם, יכולתי להרגיש את האהבה העצומה אליהם, את השמחה שמלווה את הידיעה המנחמת כל כך שעוד מעט, ממש עוד מעט ואהיה לצידם, עוד מעט ואשוב לחבק אותם, אבל הפעם הזאת, לנצח.

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת בלבד, לגאולה מהרה ברחמים.