30 ביוני 2015

כוחות עצומים

בס"ד

מעשה בציד שעבר ליד חווה ושם ראה לול של תרנגולות ובתוך הלול להפתעתו הוא רואה נשר ענק וגדול. "מה עושה ציפור זו בין התרנגולות?" שאל הציד את האיכר. הסביר לו האיכר הפשוט שיום אחד ראה הוא אפרוח שחור זרוק על הרצפה לקחו והכניסו ללול יחד עם התרנגולות. וכך גדל לו הנשר, כשהוא כל הזמן רואה רק תרנגולות. ומתוך כך התנהג בדיוק כמותן, חי על הרקע ואפילו למד לקרקר.

אותו ציד היה מומחה לעופות. הוא ראה לפניו נשר יפה, בעל כוחות עצומים. מלך הציפורים שבכוחו להמריא עד לשמים, ולהרקיע שחקים. נכמרו רחמיו של הציד על הנשר ואמר לבעל הלול שרוצה הוא לקנות את 'התרנגולת השחורה.' ביקש האיכר מכיר לפי משקל. שילם הציד והלך לדרכו עם הנשר. בזריחת שהשמש לקח הציד את הנשר להר גבוה ולחש באוזנו: "אתה לא תרנגול, אתה נשר", וכך דחף אותו. והינה הנשר פרש כנפיים ולאט לאט המריא למרומים.

עלינו לדעת ולהפנים שאנחנו עם ישראל בנים של הקב"ה ושיש בתוכנו כוחות עצומים. ישנם אנשים טובי לב כמו הציד שמבינים את הכוח והיופי האמיתי הטמון בתוך כל יהודי ומעודדים אותנו להרקיע שחקים בזכות התורה הקדושה והמצוות שנתן לנו אבינו האוהב בכדי להוציא מהכוח אל הפועל את כל היופי והפוטנציאל הטמון בתוכנו... "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת."...

משהו שגורם לך לפחד..

בס"ד

בסעודת ההודיה של מיכל החלו לשיר שירי הלל לבורא עולם , אחד השירים היה של רבי נחמן "כל העולם כולו גשר צר מאד.."

ואז באמצע השיר עמד אביה של מיכל ושאל " רבי נחמן אומר -האדם צריך לעבור על גשר צר מאוד, והכלל והעיקר- שלא יתפחד כלל" אבל מדוע הוא כתב "יתפחד" ולא יפחד, מה ההבדל בין המילים? "

כולם שתקו, אף פעם הם לא חשבו על זה..

ואז ענה להם האב: ההבדל בין שתי המילים ,לפחד זה פחד מדבר מוחשי, משהו שגורם לך לפחד..

לעומת זאת להתפחד- זה להפחיד את עצמך..

רבי נחמן רמז לנו שגם שאנחנו מפחדים בגשר הצר זה לא בגלל הגשר אלא בגלל שאנחנו מפחידים את עצמנו..אבל האמת זהו פחד שווא.. כי הקב"ה איתך בכל מקום..רק צריך לבטוח ולהאמין...

לכולנו יש את הגשר הצר שלנו, הניסיונות, הקשיים בחיים, הבעיות שחולפות ושוב מגיעות אלינו..

תדע לך שכל נסיון שיש לך, כל קושי שאתה עובר, בורא עולם ממש איתך, את תפחד לעבור את הגשר, הגשר אומנם צר , והתהום למטה גדולה, אך תסמוך על מי שהביא אותך לגשר הזה שהוא גם יעביר אותך..

הפחד שלך הוא פחד שאתה פשוט גורם לעצמך..

אם פשוט תשליך את הקושי שהגיע לך על הקב"ה ותאמר לו " אני בידים שלך, כטוב בעינך עשה "
תחזק בכך את האמונה שלך. בו ותראה איך ברגע הוא שולף אותך מהגשר הצר אל אולם רחב ידים..אל מקום שרק ממנו תוכל לצמוח..

הקושי של היום, הגשר הצר שלך הוא הדרך שלך למקום הרבה יותר טוב משהיית לפני..

יום טוב ובשורות טובות
לגאולת והצלחת עם ישראל

כשאתה לא מרגיש כלום

בס"ד

הבורא יתברך מעולם לא ביקש מאתנו את מה שאיננו יכולים. כשקשה לך,

כשאתה לא יכול, כשאתה לא מרגיש כלום, כשהכל כבד, תעשה משהו קטן.

משהו שאתה כן יכול. וה' שמח עם הדבר הקטן הזה שאתה מתעקש לעשות

אפילו שלא כל כך קל לפעמים.

הרב יוסי מזרחי

"באתי לבקש סליחה"




בס"ד

במוסד לימודים, שעבדה שם טבחית אלמנה, והרשו לה לקחת לביתה מהמאכלים הנשארים. יום אחד, בעת ארוחת הצהריים, ביקש אחד הבחורים קציצה נוספת. אמרה לו הטבחית: אין, הכל נגמר. ענה לה הבחור בעזות פנים: "אהה... את רוצה שישארו לך קציצות לבית!" נפגעה הטבחית מאוד, ונשבעה לאוזני כולם שלא תיקח עוד אפילו פירור אחד לבית. הבחור עשה מכך צחוק ולא התייחס כלל.

עברו ימים ושנים, והנה לאחר כחמש עשרה שנה, פגש הבחור את חברו לשעבר עם ילדיו, שוחחו השניים שעה קלה, והחבר הציג בפניו את ששת ילדיו החמודים, כן ירבו. "וכמה ילדים יש לך?" התעניין החבר. הוריד הבחור את ראשו ואמר: "בעזרת ה' - יהיו, מתי שה' ירצה...". החבר כמובן נבוך מאוד, הצטער על שאלתו המביכה, נפרד ממנו לשלום והלך. לאחר כמה צעדים, נזכר החבר לפתע באותו מעשה עם הטבחית האלמנה, וחשב בליבו: אולי ח"ו בעוון זה לא זכה חברו בפרי בטן. משעלתה מחשבה זו בראשו, מיד סב על עקבותיו, ומיהר להשיג את חברו ולשטוח בפניו את מחשבתו.

אולם הלה דחה מיד את הדברים: מה פתאום? מה זה קשור? אבל החבר לחץ עליו, וסיכמו שילכו לסטייפלר זצ"ל לשמוע את דעתו. כתבו את השאלה בדף, ובסיום המכתב כתבו: "היתכן שבעבור זה אין ילדים?" כאשר קרא הסטייפלר את המכתב, הזדעזע וצעק: "היתכן, היתכן, היתכן?! ודאי בגלל זה, לצער אלמנה... היתכן?!" בכה הבחור והצטער מאוד, בירר את כתובתה של האלמנה, ומיהר ללכת לבקש את סליחתה.

את מכירה אותי?" פנה ושאל. "כן, ודאי שאני מכירה", ענתה. -"באתי לבקש סליחה". -"אני לא סולחת לך! בגללך סבלו עשרת ילדי במשך שנים רבות. אינני יכולה לסלוח!". הבחור ביקש שוב, התחנן, דיבר על ליבה, אך היא בשלה: "לא ארמה את עצמי לומר שסלחתי. אינני יכולה לסלוח לך!". לא ידע הבחור את נפשו מרוב צער וחרטה. החליט להתייעץ עם מכריה של האלמנה כיצד יוכל לפייס אותה, ואמרו לו שיש לה בן שהוא חלש בלימודים. מיד הלך אליה ואמר לה, שהוא מוכן לקדם את בנה בלימודים, וישקיע כל יום כמה שעות ללמוד עם הילדים, לקדם אותם ככל האפשר, ובזה הסכימה ומחלה לו מיד בלב שלם. וברוך ה' כעבור זמן קצר נפקד בילדים. כמה חשוב לא לפגוע ברגשות של אחרים.

מאיפה הרב יודע

בס"ד

בחודש האחרון עלה הרבשלמה לייבוביץ למעונו של שר התורההגר"ח קנייבסקי ברחוב רשב"ם בבני ברק,ושמע ממנו דברים ברורים בנושא, "אנו נמצאים בפתחה של תקופה לא קלה לעם ישראל שצריך רחמי שמיים, אמר הגר"ח.

הגר"ח המשיך וקרא כי "על כן כל אחד צריך להתחזק, והרי נאמר, מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".

הגר"ח הוסיף עוד מספר מאמרי חז"ל בהקשר של ביאת משיח, ואמר לרב לייבוביץ כי יש לפרסם את הדברים.

בחודשים האחרונים נרשמו מספר התבטאויות על ביאת משיח, לפני מספר חודשים, הרב משה בלוי עלה ביום שישי כשעה וחצי קודם כניסת השבת למעונו של הגר"ח להציג את הספר החדש שכתב על השמיטה – "פעמי משה". תחילה, המתין כ-10 דקות עד שהרב הרים את עיניו מהספר, וכשהציג את הספר אמר הגר"ח: 'עכשיו תוציא ספר על יובל'. העומדים בחדר השתוממו מההתבטאות המסמלת כי אנחנו קרובים מתמיד להגעתו של משיח ונמצאים ב'חבלי משיח'.

מקורב שעמד בחדר צבר אומץ לשאול את הגר"ח 'מאיפה הרב יודע שמשיח בפתח'? הגר"ח השיב: "הנה זה עומד אחר כתלינו מציץ מן החרכים". אחד הנוכחים בחדר: "שלמה המלך אמר את זה לפני שלושת אלפים שנה איך זה קשור להיום"? הגר"ח: "אז הוא אמר את זה אבל התכוון להיום".

נופל באוויר

בס"ד


אני תמיד חושב שכשאני עושה משהו לא בסדר ואני נופל

אני נופל באוויר ונעזב לנפשי.

אז אני חושב לעצמי ...

'ה' יתברך בטח כבר לא אוהב אותי.

ה' יתברך, אתה בטח כועס עלי.

אתה בטח מאוכזב ממני, וכבר לא תרצה אתי שום עסק…'

אבל ה' יתברך הוא משהו אחר...

הוא גורם לי להבין את עומק העומקים

אני פתאום מבין שגם בזמן שנפלתי ריבונו של עולם החזיק בי.

'סומך ה' לכל הנופלים'.

הוא לא נותן לי ליפול לגמרי, והוא גם עזר לי לקום על רגלי.

ואז אני מבין כמה הייתי תמיד אהוב אצלו יתברך.

~הרב קרליבך~

רק להטות אוזן

בס"ד

ה' מדבר אלינו כל הזמן, קורא לנו שנשוב אליו. קורא לכל העולם כולו לחזור אליו. כל הבריאה קוראת לאדם לחזור אליו יתברך. אשרי מי שמטה את עצמו לשמוע את הקול הזה. אין דבר בזה העולם שאין בו אלוקות. צריך רק להטות אוזן ותמיד לחפש: מה ה' אומר לי. כשאדם מרגיל את עצמו לשמוע מכל דבר את קול ה', אז הוא אף פעם לא יהיה לבד, אף פעם לא יתרחק מה', כי מכל מה שרק יעבור עליו, תמיד יחזור אל ה'. כל התשובה שלנו התחילה מזה שחיפשנו משהו אחר בחיים, משהו יותר אמיתי, נמאס לנו מהשקר, נמאס לנו מהבלי העולם, לא היינו שמחים, לא הבנו מה רוצים מאתנו, עד שה' ריחם עלינו ושלח לנו מן סוג כזה של קול שאיך ששמענו אותו, התחלנו לרוץ אחריו, בלי לדעת, בלי להבין, עד שעזבנו הכל מאחורינו והתחלנו חיים חדשים. חיים נפלאים. חיים של הקשבה לקול, קול ה' שקורא ומכריז מסוף העולם ועד סופו, קורא לכולם שיחזרו אליו יתברך. שובו אלי ואשובה אליכם.

הרב יוסי מזרחי.

29 ביוני 2015

במקום שהנשמה מרגישה

בס"ד


לעיתים אנו עסוקים בחיפוש אחר מה שיביא לנו את האושר, 

מה שיביא לנו את השמחה,

חיים שלמים יכולים לעבור עד שנבין שהאושר האמיתי 

נמצא בתוכנו, 

נמצא במקום שעין לא ראתה, 

במקום שרק הנשמה מרגישה.

אם תמצאו את דודי


בס"ד

"השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, 
מה תגידו לו ? שחולת אהבה אני..."

מבקשת הנשמה לומר לבורא עולם שהיא אוהבת אותו,

אוהבת, אבל חוששת שהחמיצה את קריאתו של השם יתברך,

החמיצה את ההזדמנות לחזור בתשובה אל אהובה שמחכה לה משכבר הימים...

הנשמה מחפשת להעביר את המסר למלכו של עולם דרך בנות ירושלים,

מאחר והיא מתביישת בכך שהיא התעלמה מהסימנים שנקרו בדרכה.

אל תחכו יהודים יקרים שיהיה מאוחר מידי, לפני ששערי תשובה ינעלו, 

תעשו צעד להתקרב לאבינו שבשמיים,

הוא מחכה...

הרווח האמיתי

בס"ד


מה התכלית שלנו בעולם הזה? שיהיה לנו טוב? שקט? שנישן את חיינו?

זכרו היטב – באנו לעולם הזה כדי לקנות דעת ואמונה.

להכיר את בורא עולם. ואלה דברים שעושים רק במלחמה!

כאשר אדם נלחם בתוך כל החושך והבלבולים,

פה מתגבר קצת ושם משיג עוד דעת חדשה,

כאן יש לו תפילה או הבנה נוספת, שם שברון לב שמוציא ממנו זעקה אמיתית

זה הרווח האמיתי של העולם הזה.

עבודת השם מתוך נחת לא שווה הרבה.

מצחיק, אבל המלאכים עובדים את השם בלי מלחמות והם עושים את זה

הרבה יותר טוב מאיתנו...

אבל הנחת האמיתית של הבורא היא זו שעולה מתוך הקשיים והמלחמות הפרטיות

והאישיות שלנו. מלחמות הקיום והרוחניות שלנו.

הרב שלום הרוש שליטא.

אמותינו הקדושות

בס"ד

בנות מלך יקרות, 

אין כמו מצוות הצניעות שהיא כמו חומה ומגן עלינו ועם כל עם ישראל. 

שמרי על עצמך ומשפחתך ותתקדמי לעבר הקדושה. 

תעזבי את תרבות הגויים וחזרי למקומך. חזרי לאבא, 

חזרי לטהרה שליוותה את אמותינו הקדושות מאז בריאת העולם. 

זכרי כי בת של מלך את. וזה אומר שאת נסיכה. עיניים של אבא. 

את ורק את. היי צנועה.

עורו מתרדמה עמוקה

בס"ד

תזכרו תמיד שיש בכוחנו לשנות, יש בכוחנו לעשות. לעשות את רצון השם, לעשות ולקיים את מצוותיו, למלא את שליחותנו על הצד הטוב ביותר עם שאיפה למצויינות. להגיע לתכלית הגבוהה ביותר שלשמה הגענו. להניח נר לרגלינו שיוביל אותנו בנתיב של אמת, בנתיב של קודש, בנתיב שיוליך אותנו לבית מקדשנו.

עורו אחים ואחיות אהובים, שעון החול מתקתק, הזמן נושף לנו בעורף כמו רוח עקשנית חדורת קרב. שעון החול מטפטף את הגרגירים האחרונים שעדיין נשארו בו ומבקש מכם לשוב אל עצמכם, לשוב אל אביכם. עורו יהודים צדיקים כי אנו בדור אחרון שבו עומדים עלינו לכלותינו, עומדים עלינו להשמידנו.

עורו מתרדמה עמוקה ורבת שנים, מימים שבהם רעינו בשדות של זרים, ימים שבהם האזנו לתומנו לכל אלו המשכילים והנאורים, שלימדו אותנו שבאנו מהקופים. השם יתברך קרוב אלינו עכשיו יותר מתמיד, מושיט לנו יד של אבא דואג ומזמין, תתפסו את היד הזו ואל תרפו לרגע, היא היחידה שתושיע אתכם ללא פגע.

אסור לנו לעמוד יותר מנגד ולהניף את דגל השאננות. עלינו להתאחד ולדרוש את משיח צדקנו בחזקה, עלינו להקים רעש בשמיים שירעיד את כל העולמות. עלינו לעקור הרים בצווחתנו אם צריך, העיקר שקול תפילתנו יישמע. שידע כל פעול בתבל שקול בניו ובנותיו נשמע ברמה, קול שלא ייפסק עד לגאולתנו השלמה.

לב מתכווץ...

בס"ד

כל פעם שעוד יד נוספת התרוממה הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, איך הלב שלי מאט את קצב זרימת הדם לעורקים הראשיים. כל פעם שעוד יד התרוממה וסימנה לי לעצור סמר בשרי מפחד שאולי אני טועה. שאולי יש אפשרות שכולם צודקים בזה שהם מראים לי את תמרור האין כניסה לעולם החדש שנגלה אלי, תמרור חדש שקוראים לו "לא כדאי לך".

אני שהייתי שם, יודעת לומר שיותר מידי הרמות ידיים ראיתי במרוצת השנים. יותר מידי הרמות של גבה שצעקו לי באוזן "תפסיקי, זה לא בשבילך". יותר מידי קולות לחשו לי שלא רצוי להיות בצד של המשתגעים. להיות בצד של הלא שפויים. כן אלה, עם המטפחת על הראש.

לך תסביר להם שיום אחד זה פשוט קורה. יום אחד זה פשוט מונח לידך, ואתה מבין שזה זה. יום אחד אתה מבין שהגעת לנקודה תמימה ונקיה כל כך של נשיקה בין לב ונשמה, לנקודה של התעלות שבה אתה מרגיש שזאת הדרך. משהו פנימי ביותר אומר לך שזה המקום שלך. זה הבית.

משהו פנימי מביא אותך לתחושה שאפשר להניח עתה את מקל הנדודים משיטוט בארץ הריקנות הבלתי נגמרת. משיטוט בחוסר ודאות אחד גדול. אפשר להירגע סוף סוף ולהקשיב לקול הבריאה, אפשר עכשיו להסדיר את הנשימה, ואולי גם לשיר...

כלום לא יצליח להשכיח ממני את הביכורים הראשונים של הרגשת המתיקות שמעל העולם הזה, את ההרגשה שגיליתי שיש לי אבא, והוא לגמרי שלי, והוא גם נמצא כאן ומשגיח עלי. כשזה התעורר, כשזה דפק לי על הדלת ידעתי שאני רוצה יותר מהחיים האלה. והרבה יותר.

זאת בעצם התובנה החדה שיורדת לאט לאט ומחלחלת פנימה ובה לא היה מקום מגורים לשקר, זה צעק בתוכי מבפנים, זה כרסם בי כמו תולעת חרוצה שלא התרשמה במיוחד מחיים של חומר והבל. זה כרסם בי חזק כל כך עד שזה יצא החוצה. מתפרץ כמו הר געש שעומד לכלות כל חלקה טובה בגופי.

הייתי חייבת לעשות משהו עם האלוקות הזאת שהשתכנה בחיי. הייתי חייבת להמשיך קדימה בלי להביט לאחור. להמשיך לטפס במעלה ההר שלא נגמר אף פעם. להמשיך גם במחיר של כאבי רגליים ושרירים תפוסים. להמשיך גם במחיר של ידיים פצועות וחתכים שמשאירים צלקות בפנים.

אני, שצעדתי שם בתחילת הדרך, ידעתי בדידות, או יותר נכון בידוד, לדאבוני, התפכחתי בבת אחת משיכרון של אמונה שהיתה נטועה בי בבני אדם. משכרון של אמונה שאולי זה נכון שיאהבו אותי כמו שאני. יאהבו אותי, את רונית שחוזרת בתשובה. רונית שרק מבקשת לחיות כיהודיה.

הרצון הזה של חיים אחרים בעצם הפגיש אותי עם ים שלא היו בו רחמים. ים שלא זרמו בו מים של התחשבות כלשהי, השם שלו זה הים של הרמות הידיים. זה חרך לי את הבשר שרק השם ידע עד כמה. חרך אותו והותיר בו מליחות של דמעות. ואם אתה לא מספיק חזק, ולא יודע לקום אחרי כל עלבון, רוב הסיכויים שלא תשרוד את הביקורת של אלו שוויתרו מראש.

ככל שעברו הימים ונקפו השנים, הבנתי שזה סוג של הארה. הארה מלמעלה אל האני העצמי. הארה שנועדה להצמיח אותי גבוה ולתת לי כוחות. הבנתי שהכל מתחיל ונגמר רק בי.

בנקודת זמן מסויימת נוכחתי לדעת שצפיתי מהצד בהקרנה של סרט עצוב, סרט שבו השחקן הראשי חייב להיות גיבור ולשחרר את בת המלך, לשחרר את הנשמה הזאת מהשבי. השבי של עצמה.

לשחרר את בת המלך מהגלות הארוכה שהיא נמצאת בה. גלות שבה היא מייחסת חשיבות לבורות ולדעות קדומות של החברה. לשחרר אותה מכבלים של נורמות טפשיות ומצורך להרשים את הבריות או לרצות את המשפחה, רק כי ככה נהוג. לשחרר אותה בעצם מהזרימה המעייפת כל כך עם הזרם.

הנשמה הזאת בערה בי כמו כוס קפה רותח ומהביל באמצע החורף. הנשמה הזאת ביקשה לצאת להפסקה קלה בכדי שאבדוק האם היא עדיין חיה, אם היא לא שכחה לנשום ואולי ברגעים מסויימים היא גם בועטת....

הנשמה הזאת לא הפסיקה לבכות את מר גורלה ואת האכזריות הזאת של שוביה שלא נתנו לה להשמיע את קולה. להשמיע את מה שיש לה לומר. הנשמה הזאת התחננה שאולי רק פעם אחת ישאלו אותה למה בעצם הגעת לכאן.

ביום שהבנתי שאוכל לשנות את הסרט של חיי או יותר נכון את סופו, התפנה בתוכי מקום. התפנה בתוכי מקום להרבה כוח. ידעתי שבורא עולם עשני חזקה. שיש עוד סיכוי שאפשר עוד לשנות, אני אתגבר על הכל. אשנס מתניים ואעפיל לפסגת ההר, גבוה ככל שיהיה.

אין לי כוונה להיכנע באמצע, ויתרתי והתפשרתי מספיק. יקח כמה זמן שיקח, יעליבו אותי כמה שירצו, יבזו אותי ככל שיחפצו, אני כבר יצאתי לדרך. זה בכוחי וזה קשור לידיים, אבל הפעם אלו הידיים שלי.

אהיה גיבורה כארי ועזה כנמר לעשות את רצונו של אבי. לעשות לו מעט נחת רוח. אהיה גיבורה יחד עם כל אלו שנושאים את לפיד האמונה בשארית כוחותיהם. גבורה של אלו שלמרות הכל מוצאים את הדרך לחיות עם הספקנות, לחיות עם הקנטרנות שסביבם, גבורה של אלו שביצעו בחירה בחיים שלהם והחליטו לחזור בתשובה.

אני אמשיך ללכת צעד אחרי צעד, עד יומי האחרון, עד היום שבו אחזיר את נשמתי ליוצרי, אמשיך ללכת למקום שבו השורשים שלי נטועים עמוק עמוק בתוך האדמה, שורשים של אבות ואמהות שסימנו לי בתבונתם איך להגיע אל היעד. אמשיך ללכת עד טיפת הדם האחרונה אל הר השם שיש בו את כל האור, גם אם בחוץ יש ידיים שממשיכות לומר לי לעצור...

אל תפספסי אותה

בס"ד

בעבר כשדיברו איתי על פמיניזם, מיד עלתה בי המחשבה על אשה לבושה חליפת עסקים מחוייטת, תיק ג'יימס בונד בידה האחת, ובידה השניה צרור מפתחות לג'יפ 4X4 מהודר, כשהיא פוסעת לכיוון הבורסה לסגור עוד עיסקה מוצלחת.

כיום, לאחר כמה וכמה גלגולים שעברתי, שאחד מהם די מזכיר את כל הקומפלקס שהזכרתי למעלה, אני מבינה שמי שהמציא את המילה עצמאות נשית היו בעצם אמותינו הקדושות. אני יודעת שיש מי שירימו גבה לגבי מה שכתבתי כאן, אבל רגע לפני שתעברו לאייטם הבא, תזכרו היטב שאתן נמצאות כאן רק בזכותן. כן כן, בזכותן.

בזכות האומץ והעקשנות שהיתה לשרה אמנו ללכת אחר צו ליבה ולבקש מאברהם אבינו, בעלה, לסלק את ישמעאל, מסביבתו של בנה. ככה פשוט לסלק את הנער שהיא חשה במעמקי נשמתה שהינו מסב נזק עצום לבנה יצחק, נזק עצום שהשלכותיו ישליכו למרחוק על עם שלם. על עם ישראל. הווה אומר, עלינו, עלי ועלייך.

שרה כמו כל האמהות הקדושות, עשתה את מלחמתה בשקט. היה לה נשק סודי, נשק ששמור רק לנשים יהודיות, רק לנשים שמודעות היטב לעוצמתן ולכוחן. לנשק הזה קוראים הפרשת חלה. נשק שאיתו אפשר לשנות חיים, מן הקצה אל הקצה.

זו למעשה מצווה שבה אנו מחקות את מעשהו של הקדוש ברוך הוא שהפריש את האדם הראשון מהאדמה, שחז"ל מכנים אותו "חלתו של עולם". מצווה שבה אנו פותחות ערוץ ישיר לאוזנו של מלך העולם ובכח התפילה בזמן הלישה, פותחות לאט לאט את שערי השמיים, פותחות שער אחרי שער בדבקות ובנאמנות, והכי חשוב בעקביות, עד להורדת הברכה עלינו ועל ביתנו.

כשאנו מפרישות חלה, כל הכוחות השליליים בטלים, זו הזדמנות לזמן איכות בינך לבין מי שעשה אותך, בינך לבין מי שנפח בך חיים. בינך לבין אביך. זמן שאת מפנה רק לעצמך, זמן שאת מרשה לעצמך להיות במקום של אור, במקום שאת בוחרת להילחם על מה שאת מאמינה בו.

תמיד טענתי שלהיות עצמך זו העבודה הקשה ביותר עלי אדמות, קשה כיוון שזה מצריך השקטה של קולות רקע וקולות של ילדות. להיות עצמך זה להתחבר לשורשים הכי עמוקים שחצובים בתוכך עוד מימי בראשית, שורשים שלא תוכלי להתחמק מהן, שורשים של אמא.

מתנה נפלאה גנוזה לנו, מצוות הפרשת חלה. אל תפספסי אותה, ואל תוותרי על עצמך ובוודאי שלא לעצמך, לזה התכוון המשורר הגדול מכולם כשברא את האשה, תשתמשי בתבונה בכלי שקיבלת, וקחי את גורלך בידייך

גם זה יחלוף

בס"ד

יום אחד, שלמה המלך, החכם באדם, רצה לבחון את יושרו ואת חוכמתו של משרתו הנאמן, בניה בן יהוידע. המלך רם המעלה זימן אליו את משרתו ודרש ממנו לבצע משימה, בידיעה כי לא ניתן להשלים אותה. שלמה המלך אמר לבניה: "בעוד 6 חודשים יחול חג הסוכות. בחג זה אני מעוניין לענוד טבעת קסם. אדם עצוב שיביט בטבעת יהפוך מיד לשמח, ואדם מאושר שיביט בה יהפוך עצוב ברגע".

המשרת הנאמן יצא מיד אל המסע בעקבות הטבעת המסתורית. חלף חודש, חלפו חודשיים, ובניה, שביקר אצל כל צורף ורוכל בממלכה, נותר ללא מענה. חלפו עוד חודשיים, בניה הגיע עד לגבולותיה של הממלכה, אך עדיין לא מצא איש אשר שמע על טבעת קסומה שכזו.

בניה, המשרת הנאמן, הפך עם הזמן למתוסכל. בכל מאודו רצה להגשים את משאלתו של אדונו, אך כל כמה שלא ניסה, לא עלה בידיו למצוא את הטבעת המסתורית. הדכאון עלה בו והוא כמעט אמר נואש, עד שיום אחד לפני חג הסוכות הגיע לסדנתו הקטנה של צורף עני בכפר קטן.

המשרת, שכבר לא היה לו מה להפסיד, שאל גם את הצורף הזקן: "אמור לי אדוני, האם שמעת מימיך על טבעת קסומה הגורמת לסובל להפוך למאושר ואת המאושר הופכת לסובל?" הצורף הזקן חשב שני רגעים, הוציא טבעת נחושת קטנה מאחת המגירות, חרט עליה דבר מה והגיש למשרת. בניה, שבמשך החודשים שעברו הספיק לאבד כל תקווה, נתן מבט אחד בכתובת על הטבעת, ומיד אורו עיניו. הוא הודה לצורף, שילם לו שק מטבעות זהב ומיהר, מאושר, לכיוון ארמון המלך שלמה.

כשהגיע המשרת לבסוף לארמון המלך, שמח שלמה וצהל עד מאוד, הוא לא האמין שמשרתו באמת יחזור אליו עם תוצאות. המשרת הגיש לאדונו את הטבעת, המלך החכם נתן בה מבט אחד ומיד נעלם החיוך מפניו. כל אנשי חצר המלכות הסתקרנו לראות מה כתוב על הטבעת הקסומה, ולבסוף כשהביטו בה, ראו את המשפט הפשוט הבא.

"למרות הכל, גם זה יחלוף"

המשפט הפשוט הזה טומן בחובו אמת שעלינו לנצור בליבנו - גם אם נדמה לנו שהכל עובד לטובתנו ואנחנו על גג העולם, עלינו לזכור כי כל זה עלול להיעלם יום אחד. מצד שני, וזהו הצד המשמח של המשפט, כל הסבל, כל התסכול, כל הימים הקשים אותם אנחנו חווים לפעמים, גם אלה עתידים להיעלם ולהישכח כלא היו.

זר ברחוב

בס"ד

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבי פגש זר ברחוב, מישהו שהיה חדש בעיר הקטנה שלנו.

כבר מההתחלה אבי היה מוקסם מ-"החדש המדהים הזה",

ועד מהרה הזמין אותו לחיות יחד עם משפחתנו.

הזר נקלט אצלנו במהירות ובקלות והיה עמנו מאז.

ככל שגדלתי, מעולם לא הרהרתי בדבר מקומו של הזר במשפחתנו,

במחשבתי הצעירה, הייתה לו פינה מיוחדת משלו.

הורי היו מדריכים מעולים: אמי לימדה אותי להבחין בין טוב לרע, ואבי לימד אותי לציית.

אבל הזר... הוא היה מספר סיפורים...

הוא היה מרתק אותנו למשך שעות בסיפורי הרפתקאות מסתורין וצחוק,

אם רציתי לדעת משהו בתחום הפוליטיקה, ההיסטוריה או המדע,

הוא תמיד ידע את התשובות בקשר לעבר והבין את ההווה.

לפעמים נראה שאף היה מסוגל לצפות את העתיד.

הזר לקח את המשפחה למשחקי הספורט החשובים ביותר,

הוא גרם לי לצחוק, ולפעמים לבכות. הזר לא הפסיק לדבר,

אבל לא נראה שהיה לנו אכפת.

רק אמא לפעמים הייתה קמה לה בשקט, כאשר כולנו משתיקים זה את זה,

כדי שנוכל לשמוע את מה שהזר אומר, והייתה פורשת לחדר בשביל קצת שלווה.

אני תוהה, עכשיו, האם לא התפללה שהזר ייעלם?

אבא הנהיג את ביתנו בעזרת כללים מוסריים, אבל הזר מעולם לא חש מחויב לכבד כללים אלה.

ניבול פה, למשל, היה אסור בביתנו.

והכלל הזה חל עלינו, על ידידינו ועל כל מי שביקר בביתנו,

אך לא על האורח הוותיק שלנו. לעתים קרובות, היה פולט מלים גסות אשר צרבו את אוזני ואשר גרמו לאבי להתפתל ולאמי להסמיק.

אבי לא הרשה לנו לטעום אלכוהול, אבל הזר עודד אותנו לנסות זאת על בסיס קבוע.



הוא הציג את הסיגריות כמשהו "מגניב", סיגרים כ"גבריים" ומקטרות כ"מכובדות".

הערותיו היו לעתים בוטות, ובדרך כלל מביכות.

אני יודע עכשיו כי תפישותיי המוקדמות לגבי יחסי ידידות היו מושפעות במידה רבה על ידי הזר.

פעם אחר פעם הוא התנגד לערכים של הורי, אך מעולם לא ננזף... ומעולם לא נתבקש לעזוב.

יותר מחמישים שנה חלפו מאז התמקם הזר אצלנו -

הוא התמזג עמנו והוא כבר מזמן לא מקסים כפי שהיה בהתחלה.

ברם, אם הייתם יכולים להיכנס לסלון של הורי היום,

אתם ודאי תמצאו שם את הזר כשהוא יושב לו בפינתו,

מחכה שמישהו יאזין לדבריו ויראה את מה שיש לו להציג.

השם של הזר הזה הוא - "טלוויזיה".

24 ביוני 2015

על צניעות וגבורה


בס"ד

סוליקה / רונית שיינפלד

נקישת המפתחות על המנעול העירה אותי, שני סיבובים לצד ימין ואחד לשמאל, ודלת הפלדה הכבדה נפתחה לרווחה. כל ניסיונותיי לקום ולראות מי נכנס לחדר עלו בתוהו. בקושי רב הצלחתי להרים רגל אחת ולהניח אותה על הרצפה, בתקווה שהרגל השנייה תבוא בעקבותיה.

קרני השמש שנכנסו מהחלון הצר והמסורג שניצב מעל המיטה שלחו בי חמימות מסוימת, מלטפות את הלחי שיבשה זה מכבר מהדמעות המלוחות. הלטאה הזהובה שישנה לידי בתא המעצר החלה לפלס לעצמה דרך החוצה מבעד לחור הקטן שנבקע זה מכבר.

"קומי, יש לך מבקרים", נשמע קולו של הסוהר. "יש לכם בדיוק רבע שעה". דלת התא נטרקה אחריו בחוזקה. קיוויתי בכל ליבי שלא מדובר באמא שלי, באמא שמחה, לא אוכל לעמוד שוב מול עיניה המתייפחות.

לא אמצא את הכוח הנדרש לעמוד מול הכאב שלה, מול הבכי, מול הצער הגדול שהתגלגל לפתחה, שהתגלגל לפתחי. ידעתי שלא אהיה חזקה לעמוד ולהסביר לה שאני בוחרת אחרת, שאני בוחרת להישאר נאמנה ליהדותי.

עד לרגעים אלו ממש, לא הצלחתי להבין איך התהפך לי כל העולם כהרף עין, איך הילדות שלי נגמרה לה באכזריות, איך כל החלומות שלי נגנזו ונלקחו ממני בלי לשאול את דעתי, בלי לבדוק אם אני מסוגלת להכיל את כל זה.

"סוליקה", שמעתי קול מוכר קורא בשמי, "סוליקה", אמר הרב הזקן של העיר פאס והתיישב מולי. "ידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ויש בכוחך להציל הרבה יהודים?" עיניו הביטו בי בתחנונים, "תרחמי על עצמך ועל היהודים שחיים פה".

לא ידעתי באותו הרגע להחליט מה כואב לי יותר, הלב, הגוף או בעצם הנשמה שמסרבת לקבל את דברי הרב. "בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו בכדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב", נזהרתי בכבודו, "המותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה, בכדי להביא תועלת למישהו?"

הרב נע בחוסר נוחות בכיסאו, מבקש לנחם אותי בכל דרך, "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".

דמעה אחת שקופה ירדה במורד הלחי, פורצת את הדרך לכל הדמעות שבאות אחריה, "כבוד הרב", קולי רעד, "אומנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: ´לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה´ ואילו אני נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה לא תהיה!".

אנחה של ייאוש מהולה ברחמים נפלטה מפיו של הרב היקר, "את נחושה בהחלטתך, סוליקה, בתי", הדאגה והכאב נשמעו בכל מילה שיצאה מפיו, "השם יברך אותך שתעשי את רצונו". ונחפז לצאת מהתא שלא אראה את דמעותיו.

"אפשר לבקש ממך משהו ?" הרב שכבר הגיע לדלת הסתובב לאיטו, פניו רטובים לגמרי, "אמא שלי. תאמר לאמא ולאבא, שאני מצטערת ומתחננת שיסלחו לי, שימצאו את הדרך למחול לי על שאיבדו את בתם, על שאיבדו אותי. תבקש בשמי שלא יבכו עלי, מבטיחה שאהיה בסדר".

קולי החל להיסדק, "תבטיח לי שתאמר להם שנולדתי כיהודייה ואמות כיהודייה". הצלחתי בקושי להסדיר את הנשימה. כל פני התעוותו מהבכי שיצא ממני ללא שליטה. "יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותיי".

נזרקתי על המיטה, מודעת היטב לקולות הקהל המוסלמי הגועש שנמצא בחוץ, לאותו קהל שמבקש לראות אמונה בגרוש, מבקש לראות אמונה רצחנית וטיפשית מתקיימת לנגד עיניו. הלטתי את פני בשתי כפות ידי, "אני מוכנה", צעקתי לסוהר.

לאחר דקות ארוכות שנדמו לי כנצח, הגיע הסוהר בלוויית שתי נשים עטויות רעלה. החבלים שהיו מונחים ליד המיטה, נקשרו בחזקה על פרקי ידי. שערי הארוך שידע ימים טובים יותר, נקשר בברוטאליות לחוט עבה, בכדי שלא יזוז ממקומו.

נגררתי אחריהן, מדדה על שתי רגלי, מברכת על העובדה שעוד מעט ואהיה משוחררת מהכל, משוחררת מהחושך שקרע אותי ואת משפחתי לגזרים. סוס ערבי ועליו חייל במדים של צבא המלך המתינו לי בפתח היציאה מהבניין.

בזריזות מעוררת הערכה, נקשרו ידי לעגלה שהיתה חלק בלתי נפרד מהסוס. הנשים עשו בדיקות אחרונות לוודא שאני קשורה היטב, שלא יקרה מצב שבו יאלצו לקשור אותי שוב.

לו יכולתי, הייתי אוטמת את אזני מלשמוע את שאגות השמחה של ההמון, שבא לראותני מתבוססת בדמי. תמונות חיי חלפו במהירות לנגד עיניי, מעיר הולדתי טאנג'יר, מהעיר שבה גדלתי, שבה למדתי. תמונות של בית ונרות של שבת עמדו לנגדי, ראיתי את אמא אופה חלות ועוגה מתוקה, ואני סוליקה הקטנה יושבת ומחכה לה בפינת המטבח.

הסוס החל באיטיות לדהור לכיוון העיר שהמתה אדם, מגביר לאט לאט את מהירותו, בשרי החל להיחרך מהאדמה ומהאבנים שפצעו אותי וחתכו את עורי עד לבלי הכר. החצאית הכחולה שתמיד התגאיתי באורכה, החלה להיקרע.

החייל נתן פקודה לסוס להגביר עוד ועוד את מהירותו. פצעים גדולים נפערו בי וקרעו את בגדי יותר ויותר, "ח..ח..כה", הצלחתי בכוחות אחרונים להוציא מפי, "א..נא... ח...כה רגע, חכה בבקשה".
החייל בטוח היה שנכנעתי לכאבים העזים, שעכשיו בוודאי אסכים חלילה להמיר את דתי. "אני מבקשת להוציא את הסיכות שנמצאות בכיסי השמאלי", ביקשתי מתנשפת ומזיעה, "אנא שחרר את ידי רק לכמה רגעים".

החייל לא הבין את פשר בקשתי, וניגש להתיר את החבלים. התיישבתי מדממת כולי על הרצפה, אצבעותיי, שחתיכות של בשר נתלשו מהן, נשלחו להוציא את הסיכות שנשארו לי בחצאית מהימים שעזרתי לאמא במלאכת התפירה.

כבר לא הרגשתי כלום, הייתי עסוקה בלשמור על הדבר החשוב לי ביותר, הייתי עסוקה בלשמור על צניעותי. הייתי חייבת לכסות את גופי. "לקחתי את הסיכה הראשונה, נועצת אותה עם האגודל בחצאית הכחולה, פתחתי את פי לנשימה עמוקה, כזו שלוקחים לפני שצוללים עמוק עמוק בתוך המים, ונעצתי בתנופה מהירה לתוך הירך.

עיניו המשתאות של החייל, ליוו אותי גם בסיכות הבאות שננעצו ללא רחם, בשאריות הבשר שעוד נותרו לי. בדייקנות הצלחתי לחבר בין בשרי לשאריות הבד שהיו לגופי. לא היה לי זמן להרגיש. לא היה לי זמן להזדעזע מהכאבים. הושטתי לו את ידי, ומבלי להישיר אליו מבט, ביקשתי שיקשור אותי שוב לעגלה של הסוס.

הצהלה של הסוס בצאתו לדרך פילחה את האוויר. ראשי נחבט באדמה ללא הפסקה. ידעתי שעוד מעט כבר לא יכאב לי. עוד מעט זה ייגמר. ידעתי נחמה שבגדי נעוצים היטב היטב בבשרי ולא יתנו לאף בן אנוש לראותני, לראות את סוליקה, בחרפתי.

יכולתי בדקות האחרונות של חיי לראות את העלים בצמרות העצים מנגבים את דמעתם, מזדהים עם בחירתי. הציפורים שעפו מעלי הביטו בי וצפצפו בקולן המשגע את שירת הבריאה, את שירתו של הבורא יתברך. את שירתו של מלך מלכי המלכים. השמיים לפתע נראו לי קרובים מתמיד, משום מה הם קיבלו גוון אחר, מחמם, ומתוכם יצא לקראתי אור עליון, שנגע לי לאט לאט בתוך הלב.

כוחות רוחניים

בס"ד

כיצד יכול צדיק לשנות את הטבע? שנאמר ביהושע: "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד...ולא היה כיום ההוא" (יהושע י’ יב-יד). יהושא בין נון עצר את השמש במקומה ומזה נמצינו למדים, שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו. ובכן מסופר בגמרא (תענית כה ע"א) על בתו של רבי חנינא בן דוסא שהיתה עצובה בערב שבת מפני שבהדלקת הנר החליפה כלי של שמן בכלי של חומץ והרי החומץ אינו מדליק אש. אמר לה רבי חנינא בן דוסא: בתי! מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. והיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.

בכל דבר בטבע יש כוח רוחני, ואפילו לדבר דומם ישנו כוח רוחני, על ידי שהוא מבצע רצונו של הקדוש ברוך הוא שהצפין בו בזמן בריאתו. אך באותו זמן בעצם בריאת העולם הקדוש ברוך הוא הטביע בטבע תנאי, שצדיק יכול לשנותם. למשל אנחנו יודעים כי הברזל הוא כבד ונופל על הארץ, אך אם יבוא אחד ויציב נגדו מגנט, הרי הוא ימשכנו שלא יפול. דבר זה אינו נחשב התחדשות בברזל, אלא כך הוא טבעו מזמן בריאתו להמשך אל המגנט, אלא שהטבע הזה הוא צפון מאתנו. כך הצפין הקדוש ברוך הוא בכל דבר בטבע, שהצדיק הפועל עליהם ישנה בהם את הטבע הנגלית לנו בהם, ואין זה שינוי הטבע בעצם הנברא, רק זה הוא טבע הצפון בקרבו מאז בריאתו.

צדיק המגיע לדרגה רוחנית גבוהה ואוגר בתוכו כוחות רוחניים כבירים, כשהוא מסתכל או מצוה על דבר מסויים, הוא שואב את הכוחות הרוחניים מהצד השני אשר נמצאים במידה פחותה מאשר אצלו, וככל שאדם יותר צדיק ויותר מזוכך, אזי יש לו יותר כוחות משיכה, ולכן ברגע שאותו צדיק מצוה על הדומם לשנות טבעו, אזי הוא שואב את כוחו הרוחני של הדומם שהוא ציווי של הקדוש ברוך הוא כיצד אותו דומם יפעל בעולם ועל ידי כך, אותו דומם נהיה נטול כוח רוחני, ונעקר ציוויו המקורי למטרתו, ואזי הצדיק יכול להפוך את מטרת הדומם למטרתו.

ובכן מובא במסכת חולין (ז ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים, הגיע לנהר גינאי ולא היה יכול לעבור בו, ציוה עליו: חלוק מימיך ואעבור בך. אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך (פדיון שבויים) ואני הולך לעשות רצון קוני (רש"י: כל הנחלים הולכים אל הים בגזרת הקב’’ה, אתה בפדיון השבויים, ספק עושה שמא לא יתנו לך בפדיון, ואני הנהר בודאי עושה). אמר רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אין אתה חולק את מימך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. שמע זאת נהר גינאי וחצה מימיו.

זֶה הָיָה רַק חֲלוֹם



בס"ד

סוֹחֵר אֶחָד נָסַע לְלַיְפְּצִיג כְּדֵי לִקְנוֹת סְחוֹרָה. בַּלַּיְלָה, כַּאֲשֶׁר יָשַׁן בְּבֵית-הַמָּלוֹן, חָלַם חֲלוֹם נִפְלָא. בַּחֲלוֹמוֹ גִּלָּה בַּחֲצַר בֵּית-הַמָּלוֹן אוֹצָר גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, כֶּסֶף, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. תּוֹךְ כְּדֵי הַחֲלוֹם נִדְמֶה הָיָה לוֹ שֶׁהוּא חוֹפֵר בָּאֲדָמָה וּמוֹצֵא עוֹד וָעוֹד מֵהַמַּטְמוֹן הַיָּקָר. בִּתְחִלָּה חָשַׁב לָקַחַת הַכֹּל הַבַּיְתָה, אֶל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ. אֲבָל אַחַר-כָּךְ פָּחַד שֶׁאֲנָשִׁים יִרְאוּ אוֹתוֹ נוֹשֵׂא חֲבִילוֹת חֲשׁוּדוֹת, וְאוּלַי גַּם בַּעַל-הַבַּיִת יָשִׂים לֵב שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק יוֹתֵר מִדַּי בַּחֲצַר בֵּית הַמָּלוֹן.

"הֲכִי טוֹב לְהַשְׁאִיר אֶת הַכֹּל פֹּה", הֶחְלִיט הַסּוֹחֵר. "אֲכַסֶּה הַכֹּל בְּחוֹל, וְאַף אֶחָד לֹא יְנַחֵשׁ שֶׁיֵּשׁ כָּאן אוֹצָר. אַחַר-כָּךְ אָבִיא לְכָאן אֶת אִשְׁתִּי וִילָדַי, אֶקְנֶה אֶת כָּל בֵּית הַמָּלוֹן עִם הֶחָצֵר שֶׁסְּבִיבוֹ, וְזֶהוּ! כָּל הָאוֹצָר הֶעָצוּם יִהְיֶה שֶׁלָּנוּ!" בַּבֹּקֶר קָם הָאִישׁ וְשָׁכַח אֶת כָּל הַחֲלוֹם. הוּא הִמְשִׁיךְ לְהִתְעַסֵּק בַּעֲסָקָיו, קָנָה אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ וְנָסַע חֲזָרָה לְבֵיתוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַבַּיְתָה נִזְכַּר פִּתְאוֹם בַּמַּטְמוֹן, "אַתֶּם יוֹדְעִים?" אָמַר בְּשִׂמְחָה לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, "אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לִהְיוֹת מוּלְטִי-מִילְיוֹנֵרִים. בַּחֲצַר בֵּית הַמָּלוֹן בְּלַיְפְּצִיג מָצָאתִי אוֹצָר גָּדוֹל וְעָצוּם. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים רַק לִמְכֹּר אֶת הַדִּירָה שֶׁלָּנוּ וְלִקְנוֹת אֶת בֵּית הַמָּלוֹן בְּלַיְפְּצִיג, וְשָׁם נָגוּר כְּמוֹ רוֹטְשִׁילְדִים אֲמִתִּיִּים."

הָאִישׁ מָכַר אֶת בֵּיתוֹ בִּמְחִיר נָמוּךְ, שָׂכַר עֲגָלוֹת רַבּוֹת וְנָסַע עִם הַמִּשְׁפָּחָה כֻּלָּהּ לְהִתְגּוֹרֵר בְּבֵית הַמָּלוֹן. הוּא עָבַר תְּקוּפָה לֹא קַלָּה – הוּא עָמַל וְיָגַע רַבּוֹת בַּהֲכָנוֹת לַנְּסִיעָה וּבַנְּסִיעָה עַצְמָהּ, אֲבָל הוּא חָשַׁב שֶׁכָּל הַמַּאֲמָץ כְּדָאִי – הֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לִהְיוֹת עָשִׁיר גָּדוֹל מְאֹד! לְאַחַר שֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית הַמָּלוֹן בִּקֵּשׁ הָאִישׁ לִקְנוֹת אוֹתוֹ. בַּעַל הַמָּלוֹן דָּרַשׁ תְּמוּרָתוֹ מְחִיר גָּבוֹהַּ מְאֹד, אֲבָל הַסּוֹחֵר לֹא הִסֵּס וְהִסְכִּים מִיָּד לְשַׁלֵּם אֶת הַסְּכוּם כֻּלּוֹ. הוּא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁהָאוֹצָר שֶׁיִּמְצָא שָׁוֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמְּחִיר הַמָּלוֹן! וְאָז הִגִּיעַ הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ צִפּוּ הָאִישׁ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בְּכִלְיוֹן עֵינַיִם. כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה יָרְדוּ לֶחָצֵר וּבִידֵיהֶם מַעְדְּרִים וְגַרְזִנִּים. הֵם חָפְרוּ וְהָרְסוּ עַד הַיְסוֹדוֹת – אֲבָל לֹא מָצְאוּ שׁוּם דָּבָר. "אַבָּא, אֵין כָּאן כְּלוּם!" קָרְאוּ הַבָּנִים הַמְאֻכְזָבִים, עֲיֵפִים וּתְשׁוּשִׁים מֵהָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה. "אוֹי, נִזְכַּרְתִּי!" קָרָא פִּתְאוֹם הַסּוֹחֵר בְּקוֹל מַר וּפָרַץ בִּבְכִי נוֹרָא, "זֶה הָיָה רַק חֲלוֹם!"

אוֹמֵר הַמַּגִּיד מִדּוּבְנָא: גַּם הָאָדָם מַשְׁקִיעַ וְטוֹרֵחַ בִּימֵי חַיָּיו עוֹד וָעוֹד. הוּא חוֹשֵׁב שֶׁאִם יַעֲבֹד קָשָׁה יַגִּיעַ אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה וְיִהְיֶה מְאֻשָּׁר. הוּא מוּכָן לְהִשָּׁאֵר עֵר בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת, לֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לִשְׁתּוֹת כְּדֵי לְהַרְוִיחַ הַרְבֵּה כֶּסֶף לֶעָתִיד. אֲבָל הוּא אֵינוֹ זוֹכֵר שֶׁהַכֹּל עוֹבֵר כְּמוֹ חֲלוֹם, הַחַיִּים חוֹלְפִים וְעָפִים בִּמְהִירוּת רַבָּה. אֲנָשִׁים רַבִּים מַשְׁקִיעִים אֶת כָּל חַיֵּיהֶם בַּחֲלוֹמוֹת. הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֶּסֶף שֶׁיַּרְוִיחוּ יִשָּׁאֵר לָהֶם לְעוֹלָם וָעֶד. אֲבָל כַּאֲשֶׁר מִתְקָרֵב הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֵם צְרִיכִים לָמוּת, הֵם מַתְחִילִים לִבְכּוֹת וְלִצְעֹק עַל הָעֲבוֹדָה הָרַבָּה שֶׁהִשְׁקִיעוּ: "מֶה עָשִׂיתִי? בִּשְׁבִיל מָה עָבַדְתִּי כָּל-כָּךְ קָשֶׁה?! הַכֹּל הָיָה שֶׁקֶר וַחֲלוֹם. הַלְוַאי שֶׁעֲשִׂירִית מִמַּה שֶּׁהִשְׁקַעְתִּי בִּשְׁבִיל כֶּסֶף הָיִיתִי מַשְׁקִיעַ לְמַעַן הֶעָמָל הָאֲמִתִּי בַּתּוֹרָה וּבְיִרְאַת הַשֵּׁם, וְאָז הָיִיתִי קוֹנֶה לְעַצְמִי חַיֵּי עוֹלָם!"

רַק מִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ זוֹכֵר תָּמִיד לְשֵׁם מָה הוּא חַי, וְהוּא עוֹבֵד וְטוֹרֵחַ כְּדֵי שֶׁבְּבוֹא הַיּוֹם תִּהְיֶה לוֹ מְנוּחָה אֲמִתִּית בְּגַן עֵדֶן.

בגינה של אלוקים

בס"ד

לפני זמן מה ביקרה אותנו קבוצה של בני משפחה. מאחר ואשתי היתה עסוקה מאוד, הצעתי ללכת לסופר לערוך את הקניות. נסעתי לחנות ואספתי את המצרכים השונים.

הגעתי לקופה, ושם עמד לו בחור צעיר שנראה כבן 16, שחסם את המעבר הצר. מאחר ולא מיהרתי במיוחד, חיכיתי שהבחור יבין כי הוא חוסם אותי ואוכל להמשיך בדרכי. הבחור הרים לפתע את ידיו באוויר ונפנף בהן בזמן שצעק "אמא, אני פה!"

ברגע זה כבר היה ברור לי כי הבחור לוקה בפיגור שכלי. כשהבחין בי עומד מאחוריו היה מופתע שמישהו היה כל-כך קרוב אליו מבלי ששם לב. הוא הביט בי בעיניים פעורות כשפתחתי את פי ושאלתי אותו: "היי חבר, איך קוראים לך?"

"קוראים לי דני, ואני עושה קניות עם אמא שלי", הוא השיב בגאווה.

"וואו, איזה שם מדליק, הלוואי ולי היו קוראים דני, אבל השם שלי הוא סטיב", השבתי.

"סטיב, כמו סטיברינו?", הוא שאל.

"כן", עניתי. "בן כמה אתה, דני?"

"בן כמה אני היום, אמא?", הוא שאל את אימו, כשהתקרבה במעבר הצמוד.

"אתה בן 15 דני, עכשיו תהיה ילד טוב ותן לאיש לעבור".

הנהנתי בחיוך לעברה, והמשכתי בשיחתי עם דני למשך עוד מספר דקות. דיברנו על הקיץ, על אופניים ועל בית הספר. ראיתי איך עיניו החומות רוקדות מהתרגשות, מאחר והיה למרכז ההתעניינות של מישהו. ואז, בפתאומיות הוא הסתובב ופנה לעבר פינת הצעצועים בסופר.

אמו של דני הביטה בי בתמיהה, והודתה לי על שטרחתי לדבר עם בנה. היא הסבירה לי שרוב האנשים יעדיפו שלא להביט עליו בכלל, וכמובן שלא לדבר.

אמרתי לה שהיה לי לעונג לדבר איתו, ואז הוספתי משפט שאין לי מושג מהיכן הגיע. אמרתי לה: "בגן של אלוהים יש הרבה ורדים: אדומים, צהובים וורודים, אבל 'ורדים כחולים' הם מאוד נדירים, וצריך לדעת להעריכם על יופיים וייחודם. את מבינה, דני הוא ורד כחול, ואם אנשים לא עוצרים להריח את הורד הזה עם לבם ולגעת בורד הזה עם חביבותם, אז הם מפסידים את ברכתו של האל".

היא שתקה לרגע, ואז עם דמעה בעיניה היא שאלה: "מי אתה?"

ללא מחשבה עניתי לה: "אה, אני סתם עוד פרח נפוץ, אבל אני נהנה מכל רגע בגינה של אלוקים".

היא התקרבה אלי, לחצה את ידי ואמרה לי"אלוהים יברך אותך!", ואז... לי היו דמעות בעיניים.

שיויתי ה' לנגדי תמיד

בס"ד

העיקר בעולם הזה עולם ההבל והשקר הוא לחיות באמונה בקב"ה. כל מצוות התורה הקדושה מקדשים את האדם ומביאים אותו אל הדבקות בבורא ובאמונה כמו שכתוב "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קיט). עלינו להאמין בה' בתמימות ובפשיטות. להאמין שהכל ממנו יתברך ואין שום טבע כלל. להאמין שאין אדם נוקף אצבעו למטה, אלא אם כן מכריזין מלמעלה (חולין ז.). להאמין שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה, אפילו כמלֹא נימה (יומא לח.). להאמין בידיעה ברורה ומוחלטת שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל. הכל קורה בהשגחה פרטית. כל עקבה לטובה. כל דבר שפתאום נופל עלינו ומשבש את התכניות שלנו, כל דבר שמביא אותנו לידי כעס, דאגה, עצבים, מיד להגיד בקול גם זה מאת ה'. ואם גם זה מאת ה'..

שיויתי ה' לנגדי תמיד. עלינו להזכיר לעצמנו בכל עת שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל. שבכל מה שקורה לנו, שם ה' נמצא ושהוא אדון הכול, תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. כשאדם זוכר את ה', כשהוא לא מסיח דעת מהשגחתו יתברך, החיים שלו הולכים באופן אחר לגמרי. הוא זוכה לאור מיוחד, לשלווה וליישוב דעת נפלא.

הרב יוסי מזרחי

אפשר שלא לפרוץ בבכי'?!

בס"ד

לבית 'עזרה למרפא' בבני ברק הגיע נדיב גדול, ולאחר פגישה נרגשת שהיתה לו עם הרב פירר, שהסתיימה בערך בחצות הלילה, הציע הנדיב 'הבה וניסע כעת לכותל המערבי'. הרב פירר העיר שהשעה מאוחרת, ואולי כדאי ליסוע בזמן יותר נוח. אך הנדיב אמר שעומד לטוס בחזרה לארצו בעוד כמה שעות, ואינו רוצה לעזוב את הארץ מבלי לבקר בכותל.

ובכן, השניים יצאו לדרך, והגיעו אל שריד בית מקדשנו בשעת לילה מאוחרת. והנה הם שומעים קולות בכי העולים מהרחבה. הם מתקרבים אל הקול, ורואים יהודי כבן 55 עומד ומשעין ראשו על האבנים, בוכה ובוכה ללא הפוגה. קולות הבכי זיעזעו את כל האנשים שהיו באותה שעה במקום.

כשהרב פירר שומע בכי, הוא אינו יכול לעבור לסדר היום, גם כשלידו נמצא אחד הנדיבים הגדולים. הוא פונה אל הנדיב, ואומר לו כדברים האלה: לא לחינם זימן אותנו הקב"ה לכאן, אלא כדי שנשמע את בכיו של יהודי זה, ונסייע בידיו. בוא ונעשה עסקה. אני אגש אליו, אציג את עצמי, ואם אשמע ממנו שהוא זקוק לסיוע ביעוץ רפואי - אסייע לו כמידת יכולתי. והיה, אם הוא ישיב לי שאין הוא זקוק לסיוע רפואי, אלא בעיה כלכלית מציקה לו, תיכנס אתה לתמונה, ותציג את עזרתך הכספית.

הרב פירר והנדיב הבטיחו זה לזה שהם ניגשים ל'עיסקה'...

ניגש הרב פירר אל האיש, מקיש קלות על שכמו, מציג את עצמו ושואל האם הוא זקוק לסיוע רפואי. 'לא, לא, ננער היהודי ממקומו. אין לי כל צורך בסיוע שכזה. הכל ברוך השם בסדר'.

'עכשיו הגיע תורך להיכנס לתמונה', אומר הרב פירר לנדיב, שאכן ניגש אל היהודי, ושאל האם הוא זקוק לתמיכה כספית.

התשובה גם הפעם היתה שלילית בהחלט. 'הקב"ה נתן לי כל מה שאני צריך, ואין אני זקוק למאומה', השיב.

אז למה הוא בוכה כל כך ומרעיד את כל האנשים שסביבו? - תמהו הרב פירר והנדיב, והחליטו לגשת שוב אל האיש ולברר את העניין.

'אומַר לכם במשפט אחד מדוע אני בוכה. היום בלילה חיתנתי את בני-יקירי, האחרון מ-12 הילדים שהקב"ה נתן לי, ולאחר שמחת החתונה, החלטתי לבוא לכאן להודות לו, לבורא-עולם, על החסדים הגדולים שעשה איתי במשך כל כך הרבה שנים, עד שזכיתי להכניס לחופה את ילדי האחרון'.

האיש תיאר את ההרגשה שקיננה בליבו, שכשם שהִתְּמיד לבוא במשך השנים אל הכותל ולהתחנן לפני השי"ת שיזכהו להשיא את ילדיו, כך עתה, לאחר שכל תפילותיו התקבלו באהבה לפני אדון-כל, ובס"ד זכה להשיא את אחרון-ילדיו, לא יתכן שלא לבוא במיוחד אל הכותל, ולהודות על כך! רק כשצריכים לישועה, באים לכותל, ואחר כך שוכחים?!...

היהודי המיוחד ההוא סיים את דבריו באומרו: 'וכי בבואי להודות ולהלל על חסדים כה גדולים, אפשר שלא לפרוץ בבכי'?! - - -

23 ביוני 2015

מי שמאמין לא מפחד

בס"ד

ערב אחד, תפילותיה של המשפחה הענייה נענו...

נשמעה דפיקה בדלת, ובחוץ עמדו עשרות אנשים. "מי אתם?" 

שאל האב. "אני שמחה, זו אמונה, ההוא שם זה אושר, זה בריאות, הגבוה שם זה הצלחה, 

והבריון הוא עוצמה" (וכך מנה את כולם). 

"אנחנו המשאלות שלכם", אמרו לבני הבית ההמומים..

"אבל, אתם יכולים לבחור רק אחת". 

בני הבית התלבטו לגבי מה עדיף: הצלחה או בריאות? אושר או עוצמה? שמחה או כסף? 

בסופו של דבר, יצא האב אל המשאלות ואמר: בחרנו באמונה ! אמונה נכנסה הביתה, 

אבל אחריה התחילו להיכנס כל שאר המשאלות. 

"מה קורה פה ?" נדהם האב: "אמרת שאפשר לבחור רק משאלה אחת". 

"זה נכון. אפשר לבחור רק במשאלה אחת", הסבירה השמחה, 

"אבל לאן שהולכת האמונה, אנחנו הולכים אחריה".

אז חברים...מי שמאמין לא מפחד, 

אם יש אמונה יש לנו הכל !

להיות יהודי...

בס"ד

מקווה בשבילנו שנלמד להכיר את עצמנו, להכיר את ייחודנו. 
ואת החסד העצום שקיים ביהדותנו.

מקווה בשבילנו שנבין את המהות של מה זה להיות יהודי. 
יהודי זך ואמיתי.

מקווה בשבילנו שנצליח להפנים את עומקי שורשינו הנטועים חזק באדמתנו.
ומלווים אותנו בכל שעל מחיינו.

מקווה בשבילנו שנבין שלהיות יהודי פירושו להיות חופשי. חופשי ממגבלות של חומר,
של זמן ובעיקר של כסף.

להיות יהודי פירושו לאהוב כל אחד בחינם, כמו שהוא נברא, בלי כל רצון לשנות 
אצלו סדרי עולם.

להיות יהודי פירושו להיות בעל מוסר והרבה ערכים שיודע להביל בין הטוב והרע 
ובין העיקר לתפל.

להיות יהודי פירושו לא לשפוט אף אדם עד שנצעד בנעליו, וגם אז נדע שרק 
אלוקים עושה משפט. 

להיות יהודי פירושו לרחם על מי שלא יודע מהו אור של תורה ומי שלא קיבל 
בה דעת וחכמה.

להיות יהודי פירושו ללמד זכות על מי שחטא וטעה, ועל מי שנחלש ונכנע.
נכנע ליצר מהתל ושקר מבלבל.

להיות יהודי פירושו להושיט יד למי שקרא לעזרה, לתמוך בו ביד אוהבת ושמחה.

להיות יהודי פירושו להיות בן תורה שמייצג את בוראו בכל דקה של חיים, בכל שניה של
נשימה וברגעים קשים.

להיות יהודי פירושו לייצג את כל הטוב שכתוב בתורה הקדושה כי עץ חיים היא למחזיקים
בה ממש בחוזקה.

אליך עיני נשואות

בס"ד


שמע בזאת את תפילתי,

שלא יסור חסדך מעימי.

מאוצר מתנותיך הגנוזות בחינם,

ששמורות אצלך באורך החם,

הדריכני בנתיב מצוותיך,

והטה ליבי אל עדותיך.

תזכור זכות אבות לשפחתך, 

ואל תדון אותי לכף חובה. 

כי אליך עיני נשואות, 

אליך עיני בוכיות.

להיות חופשיה

בס"ד


"תביטי לירח ולמה שהוא עושה למים", ביקש תומר שאפנה את ראשי לרגע. "הוא כל כך יפה". עיניי נתקלו בטיפות החלב שציירה הלבנה על הים, משתעשעת בגליו. מזכירה לי שעל יצירת הפאר הזו חתום בורא עולם בכבודו ובעצמו.

לפני מספר דקות יצאנו מסוף שבוע רגוע במיוחד על הר הכרמל. הללי מרים המתוקה נרדמה מאחור, ורק נשימותיה הקלות נשמעות בחלל הרכב. במשך כל הנסיעה על כביש החוף לא יכולתי לנתק את מבטי מהגלויה ששלח לי ריבונו של עולם, לא יכולתי לנתק את מבטי מהמראה של נגיעות הגלים על החוף.

"אני מוכן לשלם לך עבור מחשבותייך", חייך תומר בעודו מכסה את הללי. "אני חושבת על התזמון המדויק של טיפות המים המלוחות. איך הן יודעות מתי להגיע לחוף, איך זה שהבריאה תמיד יודעת מה לעשות".

"אם זה היה אפשרי, הייתי תופסת את הרגע הזה בשתי ידי", הרהרתי בקול, מנסה לפרש לעצמי את התחושה שהציפה אותי, ופשטה באברי גופי. סוג של תחושה שבזהירות מרבית אכנה אותה כאושר, או אולי רגעים רצופים של אושר.

לעתים נדמה לי שכל מה שמניע את כדור הארץ כולו על יושביו הוא החיפוש המתמיד אחר האושר הנכסף. החיפוש אחרי הנקודה שבה אתה מרגיש חי ונושם. החיפוש המתיש להגיע לאותו מקום ספציפי שבו אתה לא רוצה לשנות דבר וחצי דבר מהחיים שלך.
ניסיתי לברור לעצמי איך זה שבעברי הלא מאוד רחוק כל שנייה של אושר הסתיימה בריקנות, כל שנייה של אושר הסתיימה בהרבה סימני שאלה וחוסר סיפוק. לאושר שהיה אז מנת חלקי לא הייתה המשכיות. קיבלתי אותו במנות קטנות, מדודות.

הפכתי בדבר שוב ושוב. שוחחתי עם עצמי וניסיתי להבין איך זה ששנים לפני שחזרתי בתשובה - לא מצאתי הרבה רגעים כאלו, איך זה שלא הרגשתי שאני חיה. ומה שהכי מדאיג אותי בכל התהליך הוא העובדה שאפילו לא הבנתי שאני לא מאושרת, חייתי את החיים, או יותר נכון לומר, זרמתי איתם.

אני סבורה שהסיבה נעוצה בעובדה המאוד כואבת שלא הייתי כלי. לא הייתי כלי לקבל את כל הטוב הזה. לא הייתי כלי להבין שאפשר גם אחרת. להבין שמה שבונה כלי הוא בעצם המתנה ששמה בחירה.

בחירה במובן הטהור והנקי שלה. לבחור משמעו להיות במודעות. לדעת שאני בוחרת כי זה הדבר שהכי טוב עבורי. התורה לימדה אותי לבחור כשלנגד עיניי הסיבה שלשמה באתי לעולם, הלכות התורה הורו לי כיצד לא להחטיא את מטרת בואי לכאן.
הבחירה הזו הולידה סדר במחשבות שלי, הבחירה הזו הולידה סדרי עדיפות במשפחה שלי. סוף סוף הסדר הזה הוליד שאיפות, הסדר הזה הוליד רצונות שלא ידעתי כלל על קיומם.

התחלתי להעריך ולבחור בטוב ביום שבו גיליתי היכן ממוקמים השוליים של השביל המוביל אותי מעלה בית א-ל, היכן בדיוק תחילתו והיכן סופו. התחלתי להעריך את חיי כשהבנתי ללא ספק היכן הם אזורי הסכנה. הנקודה המדויקת שהלכה והתבהרה לפניי סייעה לי לזהות את התמרור האדום שצועק לי "אין כניסה עבורך".

במבט לאחור, זה היה שגוי ואפילו ילדותי לחשוב שיש לי שליטה כלשהי על מהלך הדברים, כשלמעשה האירועים השונים והגחמות של האחרים הכתיבו לי את הקצב, ולעיתים גם את המקום, והכי נורא שמבלי משים הם הגדירו עבורי את הרצון.
הבנתי, ואולי קצת באיחור, שעל מנת לשמור על הקיים אני צריכה לדעת תמיד איפה המעצורים שלי נמצאים. איפה המיקום המדויק של דוושת הברקס. באיזה רגל בולמים, והיכן הבלם הידני למקרים מיוחדים כשכל השאר מסיבה כלשהיא החליטו להפסיק לעבוד.

בתנועה המתעוררת משהו של מוצאי שבת, כשבעלי ובתי לצדי, וכששני ילדיי האהובים ממתינים לנו בבית, אני יודעת בוודאות שיש לי כל כך הרבה מה להפסיד. יש לי כל כך הרבה מה להפסיד אם לא אהיה קשובה וערנית. יש לי כל כך הרבה להפסיד אם לא אהיה דרוכה ועקבית, שחלילה לא אסיט את עיניי מהקו הברור של השוליים.

למדתי בחיי שאפשר בקלות לאבד שליטה על החיים. אובדן הדעת כמוהו כחוט השערה. גלוי וידוע לפניי שהכל מתחיל בפתח קטן מאוד. בפתח קטן שהרשיתי לעצמי לפתוח. בפתח שהולך ונפער ומרחיק אותי מהמטרות שהצבתי לעצמי, מהמטרות שהציב לי בוראי.

דווקא כשהבנתי שאני בעלת בחירה - הפכתי להיות חופשיה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם היגיון כלשהו. חופשיה מריצה מיותרת אחרי תאוות, חופשיה מכל תעתועי המדיה והפרסומות. בורא עולם לימד אותי מהי הכוונה הזכה שמאחורי המצוות, בורא עולם צייר לי את הדרך הנכונה לחיות.

שוכן מרומים הראה לי איך מתרחקים קילומטרים מדמיונות ואיך לזהות את בוא הנפילות. נפילות שקדמו להן בורות עמוקים, בורות במסווה של שקרים קטנים. אב הרחמים ניקה ממני את גרגרי החול מהעיניים, שאצליח להבחין בין העיקר והתפל, שלא אלך

שבי אחר היצר המהתל. מלכו של עולם חידד לי את הראייה שאראה בחוש את נפלאות הבחירה. נפלאות שאומרות לי כיצד לבחור והכי חשוב - מתי לעצור.

באמצעות אהבה

בס"ד

העולם הרוחני נברא באמצעות אהבה, כך שהכניסה אליו היא באמצעות אהבה. וכשהאהבה מצומצמת יותר,כך אפשרויות הכניסה מצומצמות. 

מדוע אני צריך לאהוב את כולם ולדחוף את עצמי לבטל את השנאה? אם אני רוצה שיהיה לי כוח, שתהיה לי השפעה, עלי להיכנס לעולם הרוחני, ואפשרות הכניסה שלי מוגבלת על ידי מידת האהבה שבי. 

כשאני לא אוהב - אני חסר כוח. זה שיעור מדהים, ואם נבין אותו, הוא ידחוף אותנו ויעורר בתוכנו את הרצון לאהוב את כולם. האהבה היא כח, היא נותנת לנו שליטה. אהבה מוחלטת שווה לשליטה מוחלטת.

מהמרכז לקבלה....

יהי רצון שלא אכעס

בס"ד

מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.

כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.

שני מלאכים

בס"ד

אדם נמצא בשמירה כל רגע. יש שני מלאכים שמלווים את האדם כל הזמן. (״כמו שכתוב כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך״) וגם הקב"ה משגיח השגחה פרטית על כל אחד. לפעמים לא מבינים למה היה עיכובים בכל מיני מקומות. ולמה קרה כל מיני דברים ולא יודעים שהכל מכוון מלמעלה. אדם שלא חי באמונה, כל החיים שלו בכעס ובעצבים. כי לא מבין למה לא הולך הכל לפי התכנית שלו. אדם קם בבוקר מרגיש כאבים ברגל, חושב שזה סתם. ולא מבין איזה נס הוא ניצל. מאיזה זיהום. או מחלה ה' ירחם. כמה חיידקים יש באוויר. כמה מחלות מסתובבות. אין בטחון לאף אחד. אדם מסתובב, וחושב שהכל בסדר. ולא מבין כמה ה' מציל אותו, ושומר עליו. ולכן אנחנו אומרים בתפילה, על ניסיך שבכל יום עימנו. זה הניסים הנסתרים שנעשים כל רגע...

הרב יוסי מזרחי

22 ביוני 2015

אלא בזכות התורה


בס"ד

דברי תורה נמשלו למים – "הוי כל צמא לכו למים." מה מים זקוקים להם מקצה העולם עד סופו,כך לתורה זקוקים מקצה העולם ועד סופו. מה מים חיים לעולם אף התורה חיים לעולם. מה מים חינם לעולם כך לימוד התורה חינם בעולם. מה מים מן השמים כך התורה משמים. מה מים בקולי-קולות,כך התורה בקולי-קולות. מה מים משיבים נפשו של אדם,אף התורה משיבת נפש. מה מים מטהרים אדם מן הטומאה,אף התורה מטהרת את האדם מטומאתו. מה מים יורדים טיפין טיפין ונעשים נחלים נחלים,כך התורה אדם לומד שתי הלכות היום ועוד שתי הלכות מחר וכו' עד שנעשה כנחל-נובע.

מה המים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך,כך התורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו (בעל גאווה) ומתדבקת רק במי שדעתו נמוכה עליו (העניו). מה המים מצמיחים תענוגות כמו פירות וחיים כך התורה מצמיחה פירות בעולם הזה ובעולם הבא... אמר יעקב אבינו עליו-השלום, ע"י שהייתי עוסק בתורה שנמשלה למים, זכיתי להתברך בטל שנאמר "ויתן לך האלוקים מטל השמים",אמר הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום "והיה זרעך כעפר הארץ" מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים, כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה שנמשלה למים.

שערי ההיכל

בס"ד

סיפר יהודי פשוט קובע עתים לתורה שהיה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי וכשהיגע זמנה להנשא לא הצליחה בשידוכין עד שהגיעה לגיל מבוגר ומיום ליום התאחר הזמן. יום אחד למדו בשיעור את דברי הגמרא (ברכות שם) ששערי דמעה לא ננעלו, ומה שדמעות יכולות לפעול בשמים. מה עשה? באותו לילה כשכולם הלכו לביתם ביקש מגבאי בית הכנסת את המפתחות לשהות שם. סגר על עצמו את דלתות בית הכנסת, פתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש, ואמר: רבש"ע משתדל אני להתנהג בתמימות עמך, הרב שלי למד אותי שצריך לחנך את הילדים במקום חרדי, והילדים שלי כולם לומדים מסגרת חינוך חרדי. אנא ממך תזמן לבתי את הבן זוג שמתאים לה, לאחר שגמר להתפלל מקירות לבו ובדמעות, סגר את בית הכנסת והלך לביתו.

סיפר אותו אדם שאף אחד לא היה בבית, ובעודו עולה במדרגות, כבר שמע את הצלצול של הטלפון, מיהר להכנס לביתו ולהרים השפורפרת, והנה זה שדכן מציע שידוך עבור בתו. אותו אדם ראה אור, ואכן לאחר שלושה שבועות בתו התארסה עם אותו בחור בפני כל המסובים. מכאן יש ללמוד שבידו של כל אדם לבטל גזירות רעות ולפעול בשמים רבות לא פחות מהצדיק אם רק יתפלל מקירות ליבו ובדמעות (מהרה"ג ר’ אהרון זכאי שליט"א).

"אוי לך, שוטה שבעולם!"

בס"ד

לבעל בית עשיר שהחזיק בביתו שמש עני כדי שיהא על ידו תמיד לשמשו. פעם אחת הוצרך העשיר להעדר מביתו כמה ימים. קרא אליו את שמשו ומסר לידו גליון של נייר שעליו היו כתובים, מפורטים ומבוארים באר היטב, כל הדברים וכל העבודות שעליו לעשות באותם הימים שיהא רבו נעדר מן הבית. כדי שלא ישכח לעשות אפילו דבר אחד, ציווה עליו בעל הבית שיחזור, ויקרא יום יום את הכתוב בגליון. לאחר ימים אחדים, כשחזר העשיר לביתו, קרא מיד לשמשו ושאל אותו: "ובכן, עשית ככל אשר צויתיך"? "כן אדוני" - השיב השמש - "קראתי וחזרתי וקראתי פעמים אחדות בכל יום את הכתוב בגליון שמסרת לי."

"אוי לך, שוטה שבעולם!" - קרא אליו בעל הבית בכעס - "כלום צוויתיך לקרוא את הכתוב בגליון הנייר לשם קריאה בעלמא? כל כוונתי לא היתה אלא שעל ידי כך תזכור היטב את כל המלאכות והעבודות שעליך לגמור ולעשות עד שובי הביתה. בקריאה בלבד עדיין לא פעלת כלום!" פרשת קריאת שמע היא באותו גליון נייר שבו מנויות העבודות והמלאכות שחייבים אנחנו לעשות. שנאמר "ואהבת את ה' בכל לבבך...והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך... וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך... ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם... והייתם קדושים לאלוהיכם...". ובכן אין אנו יוצאים ידי חובה, רק בקריאת הפסוק של "ואהבת" וקדושים תהיו עד שלא נקיים את מצוות התורה בפועל.

אנחנו, עומדים לפני הגאולה השלמה

בס"ד

בס"ד, דמשק עומדת ליפול, וזה אומר שאנחנו בתקופה שכל העם היהודי מיום תקומתו, מהיום שבו עמדנו על הר סיני ואמרנו "נעשה ונשמע", חיכינו לה. כתוב בזוהר הקדוש שביום שדמשק תיפול תצמח הישועה לעם ישראל. אנחנו, עומדים לפני הגאולה השלמה, לפני בוא יום הגדול והנורא, היום בו השם יתברך ימלוך עלינו בציון ויתגדל שמו בכל פינה בעולם. גלוי וידוע לפנינו שלאחר ביאתו של הגואל שערי התשובה ינעלו, ודי להביט במה שקורה בעולם סביבנו כדי שנבין שכל הנבואות קורמות עור וגידים, שערי התשובה עומדים להיסגר!! מה שלא הספקנו לעשות, לא נוכל לעשות יותר. זה הזמן. כאן, עכשיו, הרגע הזה! צריך לשחרר את כל מה שמעכב אותנו מלהתקרב לבורא עולם ולשמור חוקיו ומשפטיו בכל הכוח ונגד כל הקשיים. אנא אחים ואחיות יקרים, בואו כולנו נתחזק ונזכה לראות את הגאולה השלמה, להינצל מגוג ומגוג, ולעלות לירושלים לקבל פני משיח צדקנו. אמן סלה.

18 ביוני 2015

עולם של אהבה

בס"ד



סוף סוף את מגיעה,

לחבק אותי.

סוף סוף את מגיעה להזכיר לי 

שיש גם עולם אחר,

עולם שונה,

עולם של אהבה, 

עולם שהאמת בו אינה נעדרת,

עולם שבו האמת עוטפת את הדרים בו בקדושה,

תודה לך שאת באה להזכיר לי בכל שבוע מחדש

שבעצם יש עוד סיכוי 

שבעצם אפשר עוד לשנות,

תודה לך שאת בדרך 

שבת אהובה.

להתחיל הכל מהתחלה

בס"ד

שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם. בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של העליה.

ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים, הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...

והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה, יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל מהתחלה! (סידור איש מצליח)