אומנות ההתבוננות

 בס"ד

 

היא קמה הבוקר קצת מבוהלת. הרוחות דפקו על החלון, מזכירות לנו לקום. טיפות הגשם חתכו את האוויר כמבקשות לומר לנו משהו חשוב. כמבקשות לחזור למקומם הראשוני. הבראשיתי.

אחרי כמה חיבוקים וכמות לא מבוטלת של נשיקות בלחיים של הללי יצאנו החוצה לחצר. יצאנו להתבונן בשמיים האפורים. בבריאה המדהימה שקיבלה צבע שונה.

ביקשתי ממנה להתבונן בעננים המאיימים. בחורף העצום. ביקשתי ממנה שתשמע את הרעמים שמעבירים לנו מסר. רציתי ללמד אותה לראות מעט יותר ממה שהעיניים רואות. רציתי ללמד אותה איך להתבונן.

תמיד חשבתי שהתבוננות זאת אומנות שחייבים לרכוש אותה. זאת אומנות שחייבים להתאמן עליה כל זמן שאנחנו נושמים. כל זמן שאנחנו בחיים.

וכל זמן שהראיה שלנו מצומצמת גם ההבנה הולכת בעקבותיה. הבנה שגויה שמביאה אחריה פחדים, מביאה אחריה חרדות.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה. יגיעה. זה משהו שמחייב אותי לא לעבור דרך השכל, זה מאלץ אותי לא לפענח את המציאות לפי עולם המושגים האישי שלי.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה על המידות, זה דורש ממני לראות מנקודת מבט שלא מתנגשת עם האגו שלי, או עם הרצון האישי. זה מוציא אותי לנקודה שבה הראיה שלי מתרחבת, ורואה את הכל כמכלול. כמשהו שלם שלא חייב לעבור דרך הדבר הזה שנקרא "רונית".

הכי קל זה לשפוט את העולם מהזווית האישית. שיפוטיות שהיא בעצם סך כל הבחירות והטעויות שעשיתי בחיים. שיפוטיות שמגיעה ממקום קטן וצר.  

אחרי שהללי נרגעה קצת, ביקשתי ממנה שלעולם לא תפחד מהרוח, או מהגשם, או מהשרב הכבד. הסברתי לה תוך כדי חיבוק שהכל נעשה ע"י מי שאמר והיה העולם.

הסברתי לה שכל פעם שהיא תרגיש מפוחדת, או חוסר בטחון היא רק צריכה להרים את העיניים למעלה. היא רק צריכה להתבונן לשמים הקרובים כל כך.

בשמים נמצאים כל ההסברים, וכל התשובות לשאלות שהלכו לאיבוד בתוך כל ההסתרה שלוקחת מאיתנו את האמונה. שלוקחת מאיתנו את השמחה.

עמדנו ככה דקות ארוכות והסתכלנו על אותה ההסתרה. ההסתרה הכי יפה בעולם, שגרמה לנו לעצור את הנשימה ולהתעלם מהשעון שקורא לנו להתארגן לבית הספר.

הסתכלנו על הטבע שמרגש אותנו בכל פעם מחדש, ונוגע לנו בנשמה. הצלחנו לרגע אחד בלבד להתבונן על ההסתרה שביקשה למשוך את תשומת לבנו לנוכחות של השם יתברך. לנוכחות שנמצאת מאחורי הרעמים והברקים. לנוכחות שנמצאת מאחורי כל מה שקורה לנו בחיים.

 

 

 

 

 

גלות פרטית

 בס"ד

 

לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לגלות. גלות פרטית. גלות שנמצאת במקום הכי לא ברור בעולם. גלות שלוקחת אותי לארץ רחוקה שבה השמים אפורים ברוב שעות היממה.

מן גלות שנמצאת בתוכי ולא מאפשרת לי להתחבר לשום דבר. לא להתחבר לעצמי. לא להתחבר לנשמה. נקודת החיבור שלי עטופה בכיסוי עבה במיוחד, ולא מתאימה לאף אחד באותם הרגעים.

והאמת היא שזה די מעליב לאבד את היכולת להרגיש חיבור או קירבה כלשהי. לאבד את היכולת להיות במקום של אור גבוה. את היכולת להיות שמחה. את היכולת להיות כל כולי בתשובה.

הגלות הזאת בעצם מעמעמת את האורות שדולקים בתוכי וגורמים לי להגביה עוף, הגלות הזאת מאלצת אותי לנחות על הקרקע ולהבין שלא תמיד אפשר להישאר במעוף הציפור. לא תמיד אפשר להיות קרוב.

אני מרגישה כמו חייל שנטשו אותו באמצע המערכה, באמצע קרב עייף במיוחד שרק ליודע תעלומות ברורה התוצאה הסופית, ורק הוא יודע כמה שאני טובה בלהפסיד.

רק הוא יודע שמעולם לא הצטיינתי במלחמות או בלכבוש יעדים אסטרטגיים, רק הוא יודע שתמיד העדפתי להכנס פנימה וללמוד את הלקח, ללמוד את הסיבה שבגללה ידי תמיד על התחתונה.

חיפשתי משהו שידליק עבורי את האור בחזרה. משהו שיצמיח את הכנפיים ויתן לי תנופה, שאצליח  להתרומם קצת מעל האדמה. שאצליח לתפוס את הזרם הנכון של האוויר.

ניסיתי לשמוע שיעורים ולקרוא אמירות של חכמה שיצליחו לחדור את המעטה של הגלות, את המעטה של השכבה שלא מאפשרת לי להיכנס בשערי הקדושה.

ניסיתי להתבונן שם בפנים ולבדוק איפה טעיתי. איפה נעלמתי בתוך כל המחוייבות שלא נגמרת. איפה ברחתי לתוך ערימות הכביסה, איפה חייתי לצידם של מחוגי השעון שמאיצים בי לסיים את כל העבודה.

ניסיתי לשיר, ואפילו לנגן בגיטרה שאני כל כך אוהבת, ועדיין הייתי שם בגלות. עדיין הייתי בגלות של הלב. הלב הזה שלפעמים מפנה עורף ושוכח שיש דבר כזה "הוראות יצרן".

המשכתי לחפש בכל קרן של רחוב אחרי האורות שחמקו ממני והשאירו אותי אבודה, הבנתי אחרי  הכל שבעצם אין עצה ואין גם תושיה.

הבטתי לשמיים שהיו מדהימים וגרמו לי להחסיר פעימה, וביקשתי מאבא שיעשה איתי חסד שנקרא "השבת אבידה". ביקשתי שיעשה חסד עם מי שמבקשת את הקירבה.

התחננתי על נפשי שיחזיר לי אותי. שישיב אלי את שאהבה נפשי. שיחזיר לי את הריח ואת התשובות, שיחזיר לי את התפילה בלילות. שיחזיר לי את הלהבה המתוקה והמחממת ושיאמר די לגלות הממושכת.

נקודת ההתחלה

בס"ד

 

פעם חשבתי שאני מספיק חזקה לשמור על עצמי. לשמור על המשפחה, לשמור על הרוח, על הגשם. על כל מה שקורה איתי בחיים האלה. סברתי שהכל בשליטה.

חשבתי שאני יכולה לשמור על הפתחים מרוחות פרצים. מסערה פתאומית שמשאירה אחריה הרס. שמשאירה אחריה חורבן שלם של שברים ושאלות שלא נגמרות.

חשבתי שזה אפשרי להיות איתן ובו זמנית לפתוח את החלונות מבפנים. שזה אפשרי להניח את הרגליים בשני הכיוונים. בשני העולמות המנוגדים זה לזה.

בכל פעם שאני מגיעה לעשרה בטבת אני מקבלת תזכורת כואבת לנושא הפתח. לשמירה על הפתחים, שברגע אחד של חוסר תשומת לב יכולים להפתח לכל עבר.

אומרים לנו חכמים שאם צום עשרה בטבת יחול בשבת, לא דוחים אותו, ומאידך אם צום תשעה באב יחול בשבת, דוחים אותו.

ותמיד שאלתי את עצמי איך ייתכן שערה בטבת, שמדבר על תחילת המצור כל כך חמור?, הרי בתשעה באב נחרב הבית. נחרב הבית של מלך מלכי המלכים, דבר שהשאיר צלקת בכל לב יהודי. צלקת שנמצאת בתוכנו כל הזמן.

ומסבירים לנו חלק מהמפרשים או יותר נכון מצביעים על עשרה בטבת כעל הפתח. על הרגע שבו התחיל המצור על ירושלים. הרגע שבו התחיל הכל.

זה הרגע שבו לא עמדנו על המשמר. לא אטמנו את החורים שבסופו של דבר הביאו לטרגדיה קשה במיוחד. לפצע מדמם שלא הגליד עד עצם היום הזה.

חז"ל רצו לומר לנו לשים לב לנקודת ההתחלה. לשים לב לנקודה שבה החצאית מתחילה להתקצר, והמטפחת זזה אחורה. לשים לב לנקודה שבה אני מתחילה לפתוח את הגדר, את הגבול שהולך ומתרחק בכל יום.

הקלות או המהירות שבה אפשר להגיע לחורבן של בית. לחורבן של קדושה היא בלתי נסבלת. היא מקוממת, מכעיסה. היא בעצם אגרוף קר בבטן הרכה.

השגיאה הרווחת היא שאנחנו מספיק יציבים, שאנחנו מספיק חזקים בכדי שזה לא יקרה לנו, אבל אסור לשכוח שאנחנו רק בשר ודם, ויצר הרע הרבה יותר מתוחכם מאיתנו.

בצום הזה צריך לזכור את הפתח. את השריטה הראשונה, את הדפיקה הראשונה בדלת, את הידית שהסתובבה והכניסה פנימה רוחות זרות.

עשרה בטבת זה שעון מעורר. זה אזעקה שקוראת לכולנו לשים לב ולשמור היטב על ההתחלה. לשים לב שלא יתחיל מצור חדש, לשים לב לגבולות. לגדרות. לשים לב שאף אחד לא יפרוץ לנו את החומות.