אומנות ההתבוננות

 בס"ד

 

היא קמה הבוקר קצת מבוהלת. הרוחות דפקו על החלון, מזכירות לנו לקום. טיפות הגשם חתכו את האוויר כמבקשות לומר לנו משהו חשוב. כמבקשות לחזור למקומם הראשוני. הבראשיתי.

אחרי כמה חיבוקים וכמות לא מבוטלת של נשיקות בלחיים של הללי יצאנו החוצה לחצר. יצאנו להתבונן בשמיים האפורים. בבריאה המדהימה שקיבלה צבע שונה.

ביקשתי ממנה להתבונן בעננים המאיימים. בחורף העצום. ביקשתי ממנה שתשמע את הרעמים שמעבירים לנו מסר. רציתי ללמד אותה לראות מעט יותר ממה שהעיניים רואות. רציתי ללמד אותה איך להתבונן.

תמיד חשבתי שהתבוננות זאת אומנות שחייבים לרכוש אותה. זאת אומנות שחייבים להתאמן עליה כל זמן שאנחנו נושמים. כל זמן שאנחנו בחיים.

וכל זמן שהראיה שלנו מצומצמת גם ההבנה הולכת בעקבותיה. הבנה שגויה שמביאה אחריה פחדים, מביאה אחריה חרדות.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה. יגיעה. זה משהו שמחייב אותי לא לעבור דרך השכל, זה מאלץ אותי לא לפענח את המציאות לפי עולם המושגים האישי שלי.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה על המידות, זה דורש ממני לראות מנקודת מבט שלא מתנגשת עם האגו שלי, או עם הרצון האישי. זה מוציא אותי לנקודה שבה הראיה שלי מתרחבת, ורואה את הכל כמכלול. כמשהו שלם שלא חייב לעבור דרך הדבר הזה שנקרא "רונית".

הכי קל זה לשפוט את העולם מהזווית האישית. שיפוטיות שהיא בעצם סך כל הבחירות והטעויות שעשיתי בחיים. שיפוטיות שמגיעה ממקום קטן וצר.  

אחרי שהללי נרגעה קצת, ביקשתי ממנה שלעולם לא תפחד מהרוח, או מהגשם, או מהשרב הכבד. הסברתי לה תוך כדי חיבוק שהכל נעשה ע"י מי שאמר והיה העולם.

הסברתי לה שכל פעם שהיא תרגיש מפוחדת, או חוסר בטחון היא רק צריכה להרים את העיניים למעלה. היא רק צריכה להתבונן לשמים הקרובים כל כך.

בשמים נמצאים כל ההסברים, וכל התשובות לשאלות שהלכו לאיבוד בתוך כל ההסתרה שלוקחת מאיתנו את האמונה. שלוקחת מאיתנו את השמחה.

עמדנו ככה דקות ארוכות והסתכלנו על אותה ההסתרה. ההסתרה הכי יפה בעולם, שגרמה לנו לעצור את הנשימה ולהתעלם מהשעון שקורא לנו להתארגן לבית הספר.

הסתכלנו על הטבע שמרגש אותנו בכל פעם מחדש, ונוגע לנו בנשמה. הצלחנו לרגע אחד בלבד להתבונן על ההסתרה שביקשה למשוך את תשומת לבנו לנוכחות של השם יתברך. לנוכחות שנמצאת מאחורי הרעמים והברקים. לנוכחות שנמצאת מאחורי כל מה שקורה לנו בחיים.