השמיכה ואני

בס"ד

"רונה קומי. רונה..." שמעתי את תומר מבעד לעננים שעטפו אותי בשעת בוקר מוקדמת. "השעון כבר מצלצל". לא הצלחתי להבין על איזה שעון הוא מדבר. ומי נתן לו את הרשות להעיר אותי.

אחרי שכנוע עצמי והבטחות להיות גיבורה כארי, הצלחתי לעשות צעד אחד ולהוציא את הבוהן  מהשמיכה. דבר שהיה כרוך בהרבה מאמץ, וקיטורים על קור אינסופי שהופיע לו ככה פתאום.

מאז שהגיע החורף ועימו הקור שמשאיר אותי מקופלת במיטה קשה לי לקום בבוקר. אני מבקשת עוד כמה דקות להישאר באזור החם ביותר בבית, וזה המיטה.

לאחר ברכות השחר וקפה חם ששורף בלשון אני מנסה להבין מה קורה בזמן האחרון. איך זה שאין בי את היכולת לקום. לקום כפשוטו.

ידעתי שצריך לבדוק את הדברים. ידעתי שאנוכי ועצמי צריכים לשבת לשיחה. שיחה עמוקה. לא ייתכן שאני ממשיכה ככה. הדברים צריכים להשתנות ומהר.  

אחרי שאנוכי ועצמי התווכחו ביניהם, הם הגיעו למסקנה שמדובר בדפוס התנהגות. מדובר בבעיה שורשית שנמצאת אי שם בנבכי האישיות בואכה ילדות מפנקת במיוחד.

אנוכי ועצמי הזכירו לי שכל החיים בחרתי לברוח. ברחתי מהאזורים המסומנים בקו אדום. אותם אזורים שבהם האופי שלי עומד למבחן ואין שום הבטחה שאצליח לקבל בהם ציון "עובר".

הבנתי שתמיד העדפתי את עונות המעבר. את האמצע. שלא יהיה חם מידי ולא יהיה קר מידי. הקיצוניות הפחידה אותי וגרמה לי להתרחק. נסתי על נפשי כל זמן שהתחלפה לה העונה והביאה איתה צינה לא מוכרת. הביאה איתה מאמץ. הביאה איתה התמודדות עם החיים, ועם החולשות שרצו להישאר מתחת לשמיכה, בלי שאף אחד יגלה אותם.

הדיאלוג הבלתי נגמר שהתנהל אצלי בראש מאז הבוקר הבהיר לי שהגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן לפטר את הפחד מתפקידו כשחקן ראשי בהצגה.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. לשנות את זווית הראיה. הגיע הזמן לא לחשוש מימים של קרה במקומות הנמוכים או מרוחות עזות בהרים הגבוהים. הגיע הזמן להבין שכל מזג אויר מעונן ככל שיהיה מגיע מאבא שבשמים בכדי ללמד אותי עוד משהו אחד.

השם בעצם רוצה שאלחם. השם מצפה ממני לשבור את הרצון שקיים בי מילדות להיכנע עוד לפני שניסיתי. השם מבקש ממני מלחמה בנקודות התורפה שנולדתי איתן.

השם לא מוותר עלי ומבקש ממני לקום. לצאת מהשמיכה. השם לא רוצה שאברח יותר. השם רוצה שאלמד לשבור קירות. שאתעלם מהמחסומים באמצע הדרך.  

ועם התובנות האלו אנוכי ועצמי מודיעים קבל עם ועולם שבלי נדר לא נתלונן יותר על הקור, ולא על החום. לא נבקש בחורף שהקיץ יגיע, ולא נבקש בקיץ שהחורף יגיע. נקבל בברכה את מה שנשלח אלינו מן השמים. נקבל בחיבוק גדול את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת הרגע הזה. היום הזה. החיים האלה. אבל בלי נדר, טוב?!

שלום ולא להתראות תל אביב

בס"ד

הייתי די סקרנית כשאביבה התקשרה וביקשה ממני לבוא ולספר את הסיפור האישי שלי אצלה בעבודה. היה מוזר לחשוב שאני מוזמנת לבוא ולדבר בעירית תל אביב, ועוד בבית כנסת.

כל לחיצה על דוושת הגז הבהירה לי שאני נוסעת בזמן הרבה שנים אחורה. מצאתי חניה צדדית באחד מהחניונים המעופשים שמזכירים לך שהכל יכול לקרות, ואחרי סיור מאולץ בעירייה, מצאתי סוף סוף את בית הכנסת.  

הצגתי את עצמי, ואת הסיבה שלשמה הגעתי. המילים זרמו מתוכי. רציתי לגעת בכל אחת ואחת, ולומר לה שזה אפשרי. לחבק כל אחת וללחוש באוזן שלה שכמו שהשם חיכה לי, ככה בדיוק הוא מחכה גם לה.

ציינתי בפניהן שהדרך אל התשובה לא תמיד היתה קלה, ועד לאותו רגע שאני מולם היא רצופה חתחתים ואבנים שפוצעות אותך במקומות הכי עדינים. הרגשתי שהצלחתי לחדור פנימה, אל חומת הספקות שאולי היתה שם, מקובעת לה בתוך גבעת ההגיון והשכל הישר.

למרבה האירוניה, לא היה להן מושג שעבורי להגיע לתל אביב זה סגירת מעגל. והשם עדי כמה שזה דוקר. שכל מילה שיוצאת מפי חורכת את הבשר.

כל מפגש עם העיר הזאת מקיץ אותי מחלום שאני לא רוצה לזכור. מקלף ממני שכבות שכבר הייתי בטוחה שנעלמו מזמן. כל מפגש שכזה מזכיר ימים של מרחק גדול מהנשמה. מרחק מרונית.

השארתי להן זמן לשאלות, עונה בסבלנות לכל אחת ואחת שרוצה לדעת איך ומתי ובעיקר למה.  ושמחתי על העובדה שהן חוזרות לעבודה עם הרבה חומר למחשבה.

אחרי שנפרדנו בחיבוק גדול, צעדתי במהירות לכיוון הרכב. מבינה שדי הרבה זמן פחדתי לגעת בה. פחדתי לגעת בעיר הדהויה שהיתה עבורי בריחה ממציאות שחששתי להתמודד איתה. ברחתי בעצם מהכל. ברחתי וברחתי עד שלא נותר בי כוח.

במהלך הנסיעה ראיתי אותה מבעד למראה של המכונית. ראיתי את תל אביב שהיתה שלי ושמחתי שלא התגעגעתי. שמחתי שמחה של הקלה שהיא כבר לא חלק ממני. שהיא לא חלק מהלבטים, לא חלק מההצגה היומית שבה הייתי בתפקיד הראשי. שמחתי שעקרתי אותה מתוכי.

כשראיתי לפני את השלט שמורה "איילון דרום", ידעתי שכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. למקום שמרגיש הכי בטוח בעולם. למקום שבו הלהבה של הנרות מהשבת שעברה עוד מחממות את הלב.

רציתי להגיע אל הבית הקטן הזה שנמצא במעלה הגבעה. רציתי את החיים שיש לי עכשיו. חיים של תורה ותפילה, חיים של פשטות וגינת תבלינים קטנה.

תל אביב גרמה לי להבין שבתשובה שלי מצאתי מנוחה של נפש. מצאתי אבא. מצאתי את מה שחיפשתי שנים וזה מקום להניח עליו את ראשי, תל אביב גרמה לי להבין שבעצם מצאתי את שאהבה נפשי.

חרדת נטישה

בס"ד

מוצאי שבת תמיד מזכיר לי את חרדת הנטישה שאני סובלת ממנה. חרדה שלא טופלה בזמן, חרדה כזאת שמגיעה אחרי שהבדלנו בין הקודש והחול. אחרי שביקשנו שנצליח להבדיל בין החושך לאור.

יש משהו קצת לא הוגן בעובדה שהיא צריכה ללכת, להשאיר אותי לאנחות. להניח לי להתמודד עם חיי היומיום. עם כל הטרדות האינסופיות. עם הקניות, עם קופת חולים, עם בית המרקחת.עם השגרה.

עוד לפני שהבנתי את המתנה המדהימה הזאת ששמה שבת, כשהייתי נמצאת אי שם בהרי החושך של החילוניות שנולדתי לתוכה, לא הצלחתי להבין איך ישנם אנשים מוזרים כאלה ששומרים שבת. איך זה שהם לא מבינים מה הם מפסידים. איך הם מוותרים על הנאות וחתיכות כל כך גדולות מהחיים.

היה תמוה בעיני שאפשר לעצור את החיים לכמה שעות ולהיכנס פנימה. היה נשגב מבינתי שיש יהודים שלא חושבים שמדובר באסון חברתי, אם הם לא ילכו לחוף הים בשבת.

הביכורים הראשונים של השבת נבטו בתוכי כהרגשתי שאין רגע אחד של שקט. שאין רגע אחד שבו המחשבות שלי מאיטות את הקצב.  שאין לי את עצמי בתוך כל הבלאגן.

חיפשתי מקום שיצליח לאכלס את הסערה התמידית שחייתי בה, ויעטוף אותי לכמה שעות וילחש לי באוזן שיהיה בסדר. שלא חייבים כל הזמן להיות בריצה מטורפת נגד השעון במגמה להשיג עוד משהו. שזה לגמרי בסדר לעצור. שזה לגמרי בסדר לקחת אוויר.

בקצה של התהליך מגוחך היה להבין שרצתי למרחקים ארוכים מבלי להבין שהיעד נמצא בסופו של השבוע. שהיעד נמצא איפה שסיימנו לשחק בחול, והגיע הזמן להכניס את הקדושה הביתה. להכניס אותה לנשמה. להכניס אותה פנימה.

היום אין לי מושג איך חיים בלי שבת, עד שלעיתים נדמה שכל הימים, וכל הרגעים מוקדשים רק לה. השבת הפכה להיות העיקר. השבת הפכה להיות געגוע אחד מתמשך שלא נגמר. געגוע אחד לבית ולריח. געגוע אחד לאהבה. געגוע של נשמה ליוצרה.

לא ברור למה אחרי שבוע שלם של ציפיה, כשסוף סוף אני תולה שלט על הדלת שמסביר לכולם ש "עוד כמה שעות אשוב", היא פשוט הולכת. היא פשוט עוזבת.

אם השבת היתה יודעת כמה שהתגעגעתי היא לא היתה נעלמת לשבוע שלם, אם היא היתה מבינה שמשהו אצלי נפתח ומתרחב, שמשהו אצלי נרגע ומתפייס, היא היתה מתחשבת יותר.

ואם היא היתה יודעת שבכל מוצאי שבת מתעוררת בי אותה חרדת נטישה שלא אובחנה ולא טופלה. היא היתה מגיעה בכדי לנחם. היא היתה מגיעה בכדי להישאר.  

להצליח במבחן

בס"ד

להצליח במבחן

השבוע האחרון היה מאתגר עבורי. שבוע של הרבה דאגה. הרגשתי שהתפילות שלי לא מצליחות לבקוע את החומה שהלכה וסגרה עלי. ניסיתי לגייס את כל כוחות האמונה, את כל החתיכות של הביטחון שהיו מפוזרות סביבי ולא הצלחתי להרים אותן. זה היה כבד. כבד מידי.

בכל פעם שהנסיון מגיע לבקר אותי ומנסה להכניס את הראש פנימה אני מבינה שאני קטנת אמונה. שעדיין לא התחלתי להבין איך עוברים את החיים האלה ונאחזים בעץ החיים. נאחזים ברחמים של השם יתברך.

ניסיתי להבין איך אפשר להתהלך בעולמו של הבורא ולהיות בטוח שהדבר שהכי כואב לך עכשיו זה הדבר הכי טוב שקרה לך. איך אפשר להמשיך לצעוד בידיעה ברורה שזה חלק מהתוכנית האלוקית שנועדה להביא אותך למקום יותר טוב. איך אפשר להיות אדם מאמין. מאמין בהשגחה שהכל לטובה.

בימים שכאלה אני מגלה את האפסיות שלי. את העובדה שאין לי שליטה על כלום. שאני נתונה במאת האחוזים לחסדו של שוכן מרומים. שאין משהו בעולם הזה שתלוי בי, אפילו לא תזוזה של אצבע קטנה.

הרגשתי פחד עצום באותה הנקודה שהאמת עמדה למולי, עקשנית ומתריסה כנגדי. רעדתי כולי. מתחננת לרחמי שמים. למחילה. להמתקה של דין. לרגע שזה יעבור.

ואחרי שקרני שמש ראשונות עשו את דרכן לעברי, וסוף סוף הצלחתי לנשום, ואפילו קצת חייכתי לשמחתם של דיירי הבית, ידעתי שלא עמדתי במבחן הכי חשוב שכל יהודי צריך לעבור בחייו. לא עמדתי במבחן האמונה.

אף אחד לא הבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. בכאב שנשאתי איתי לכל מקום. המשכתי בשגרת החיים. המשכתי למסור שיעורים. לעשות קניות, לכתוב, לקחת את האפרוח הקטן לבית הספר. לאכול...

ובכל זאת ידעתי שנכשלתי. נכשלתי בענק. לא הצלחתי לשחרר את הפחדים ואת הדאגה. לא הצלחתי לחיות את ההשגחה. את האמונה. לא הצלחתי לתת אמון במי שאמר והיה העולם. לא הצלחתי. נקודה.

רק השם יודע כמה רציתי להיות שם. במקום הזה של אמונה מוחלטת, של בטחון, בלי הרהור אחד קטן. ובכל פעם שנדמה לי שהנה חציתי את הקווים הגיע המבחן שהבהיר לי שאני רק בן אדם, שעדיין לא כבשתי את הפסגה. שאין לי את היכולת להרפות.

ואחרי כל התובנות וההתבוננות. נשאר לי רק לעשות תשובה על רגעי החושך שבהם לא הרגשתי את הנוכחות של השם. על זה שלא הנחתי את הראש על הכתף של אבא ואפשרתי לו לטפל בכל מה שמפריע לי.

לבקש ממנו סליחה על זה שלא עשיתי הכל בכדי להרגיש את ידו התומכת מבקשת ממני להמשיך. מבקשת ממני לא לפחד. על זה שלא ראיתי את הידיים שלו מושטות לעברי, מוכנות לתפוס אותי אם אפול.

האויב הכי גדול

בס"ד

האויב הכי גדול

אני חושבת שהאויב הכי גדול בחיים שלנו זה ההרגל. ההרגל הזה שקוראים לו להתרגל יכול להיות מאד מסוכן עבורנו אם אנחנו לא יודעים מתי לשים לו גבולות. מתי אנחנו יודעים לעצור אותו ולומר לו עד כאן.

ההרגל הזה יכול לאכול אותנו מבפנים ולהרוס לנו חיים שלמים. להרוס לנו רגעים של מתיקות ושל עולם שלם שמתקיים לידינו. עולם שלם שמתקיים בתוכנו. עולם שמתקיים לנו בתוך הבית.

ההרגל הזה גונב לנו את ההצגה, הצגה יומית שרצה כבר שנים, הצגה מדהימה שכתב אותה התסריטאי הראשי, שבאופן חריג מחליט להפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

כיהודים מאמינים אסור לנו להתרגל לניסים שאנו עדים להם בכל יום. ניסים שסובבים אותנו בכל נשימה מחיינו. ובכל רוח שמלטפת לנו את הפנים. בכל קרן של שמש שמייבשת את העלים.

ניסים שנמצאים בכל משיכת מכחול עדינה בשמים, ובטיפות של הגשם שמזכירות לנו שמזג אוויר זה דבר לא צפוי בכלל. והשמש עוד תזרח מעלינו יום אחד.

ניסים שכל אמא מוצאת בשפתיים מחייכות של הילד, ובעובדה שהוא נכנס למקלחת בזמן. ניסים שנמצאים בתחתית ריקה של ארגז הכביסה, ובמדחום שמראה שהחום שלו ירד.

ניסים שכל ילד פוגש מתחת לעטיפה של סוכרייה, ובעובדה שאמא החליטה לוותר על צחצוח השיניים. פלא עצום שנמצא בחיבוק של אבא, ובארוחת צהריים שהוא כל כך אוהב.

להתרגל פירושו להיות כפוי טובה. לא להעריך כמה טוב לנו בעולמו יתברך. זה להתעלם מהחסדים ומהדברים הקטנים שיכולים להפוך אותנו להיות אנשים מאושרים.

צריך רק לשנות את הראייה. לשנות את ההתבוננות. להיפטר מההרגל הזה שמסתיר לי את הרחמים הרבים שבזכותם אני חי. בזכותם אני עומד על הרגליים. בזכותם אני יהודי.

חייבים לעשות מאמץ ולהרגיש את ההשגחה המדהימה בכל כאב שאני מרגיש. בכל אבן שאני נתקל בה בדרך. בכל פעם שמישהו עוצר אותי מלהמשיך. בכל פעם שאני נופל ובטוח שהפעם אין ידיים מספיק חזקות להרים אותי.

צריך לקום בבוקר בידיעה ברורה שלא יכולתי להתעורר לבד, ולשאול איך זה שהשמש האירה לי מהר מידי. זה לקום עם הבנה שמישהו הושיט לי את היד, כי בלעדיו זה לא היה קורה בכלל.

האויב הכי גדול שלנו זה ההרגל. אותו הרגל שמונע ממני להיות שמח, אותו הרגל שמונע ממני לראות כמה העולם של אבא שבשמיים מדוייק להפליא. ההרגל הזה משאיר את הקדוש ברוך הוא אנונימי. משאיר אותו מאחורי הקלעים. משאיר אותו מציץ מן החרכים.  

חצויה

בס"ד

חצויה

חצויה. אין מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. את מה שאני מרגישה בכל פעם שהשבת מצלצלת בדלת או שאחד מהחגים מגיעים לבקר.

עם כל ההתרגשות שקיימת ומפיחה בבית כוחות מחודשים אני חושבת על המשפחה, על אלו שנשארים מאחור. על אלו שלא זכו עדיין לחזור.

כל המעבר הזה מהרי החושך אל עולם הקודש מביא אותך לפסגות של התעלות הנפש, התעלות הנשמה. לנקודה שאתה שואל את עצמך איך זה שלא כולם מרגישים כמוך. איך זה שהם לא חווים את היהדות בכל העוצמה.

בכל פעם שאני יוצאת מ ד' אמותי אני פוגשת את הבטן הרכה שלי, את אלו שגידלו אותי והיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, אותם אלו שעדיין לא מבינים למה "ידיד נפש" מחסיר לי פעימה.

זה חותך אותי מבפנים לדעת שאין לי היום את האפשרות לקחת חלק בשמחות, חלק מהארוחות המשפחתיות, חלק ממה שפעם היה ממלא אותי בחיים.

אני כבר לא שייכת לעולם החילוני שממנו באתי, ובטוח לא שייכת לעולם החרדי שמביט בי בחשדנות מה, וחושש שאולי אני רק מבקרת זמנית בבית הכנסת ובעולם שכולו תורה.

אף חצי לא באמת מעונין. לא מבקש את קרבתי, לחצי האחד אני סוג של משוגעת שלבושה בבגדים מוזרים. ולחצי השני אני מאיימת על היציבות או ההשפעה, או איך שתקראו לזה.

אני חצויה לשניים אבא, ובכל פעם זה פוצע מחדש. כל פעם זה פותח בי פצעים שהייתי בטוחה שכבר הגלידו. ולא תמיד יש לי מושג איך אני יוצאת משם וממשיכה הלאה.

הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע, או לתת תחושה של עליונות על יהודי כלשהו. כל מה שאני רוצה זה לעשות טוב. לשמח אחרים, אבל לעיתים הרצון הזה מתנגש עם ההלכה. עם הציווי שלך. עם אותו הרגע שצעקתי בהר סיני "נעשה ונשמע".

אני יודעת שאין לי את הזכות להתייאש ולהרים ידיים. אין לי את הפינוק הזה להיות חלשה ולצאת מהמשחק. אני חייבת להילחם. לא עשיתי את כל הדרך הזאת בכדי להישבר.

לא משנה כמה העיניים יהיו מלוחות בבוקר אמשיך לעבוד אותך אבא. אמשיך להתפלל אליך. אמשיך להביט רק אל השמים גם אם העננים נמצאים בגובה נמוך ומסתירים את קרני השמש.

אמשיך לנגב את הדמעות בכל פעם שעוד דלת תיסגר בפני, או בכל פעם שמילה אחרת תעקוץ אותי במקום שאני הכי חסרה בעולם.  

אבא אהוב שלי, אף אחד לא באמת רוצה אותי. ונכון שאין לי הגדרה, או שייכות למשהו. אבל יש בי כל כך הרבה אהבה, ובוערת בי אינסוף אמונה וזאת היא לי הנחמה היחידה.

לכל אלו ש...

בס"ד

לכל אלו ש...

בתוך כל הבלאגן והמרוץ היומיומי של החיים, הגיע הזמן לקחת הפסקה. אתנחתא קלה בכדי לומר תודה. בכדי להודות לשליחים שפגשו אותי באמצע שום מקום.

תודה שמגיעה מתוך התבוננות אחראית על מה שהיה. על מה שנעשה. על כל החלב שנשפך והתיז לכל עבר.

הכי קל בעולם זה לומר תודה למי שעשה לנו משהו טוב. למי שנתן מחמאה או חייך לעברנו בדיוק ברגע שהיינו צריכים לראות שיניים לבנות לידינו.

טבעי להודות לזה שוויתר על התור שלו בזמן שמיהרנו כל כך, וגם לזה שבזכותו מצאתי עבודה, וכמובן לאותו אחד שמכין לכותבת את הקפה בכל בוקר מחדש.

אין לי ספק שמתישהו אוציא לאור את ספר התודות הגדול שיכיל את כל אותם אלו שתמכו בי דקה לפני שנפלתי. לכל אלו שהיו שם בשבילי ונתנו חיבוק ענק.

אבל נשאלת השאלה מה עם כל אלו שהעדיפו להיות בצד השני של המתרס ובחרו להכאיב. בחרו להקשות עלי את המשא. גם להם מגיעה תודה. גם להם מגיע מקום של כבוד ברשימה.

צריך מידי פעם לעצור ולעשות בדק בית. לעשות הערכת מצב ולראות איך כל אלו שנתנו לנו אגרוף בבטן הרכה בעצם אילצו אותנו לנקוט פעולה. אילצו אותנו לשנות כיוון, אילצו אותנו להתפלל.

מכל אלו שהפריעו לתוכניות שלי, למדתי על עצמי כמה דברים, ואיך זה שהעולם לא ממש מתנהל לפי רונית. ואולי אני לא מרכז העולם כפי שסברתי עד כה.

כל אלו שפגעו בי הביאו אותי להבנה שיש עוד מרחק הליכה רב עד שאגיע למעיין של השפלות. עד שאגיע לבאר המים של הענווה.

מכל אלו שעזבו אותי למדתי שיש רק אחד שתמיד נשאר. יש רק אחד מיוחד שלא יניח לי בשום אופן לצעוד לבד ככה בלי השגחה.  

מכל אלו שזרקו אותי למים כל כך הרבה פעמים למדתי לשחות, למדתי איך להשאיר את הראש בחוץ גם כשהמים עכורים מטיפשות עצמית שלא נגמרת.

מתוך זה שדרכו עלי למדתי לצמוח, למדתי להכות שורשים. למדתי איך להוציא פרחים גם בחורף, בימים שיש קרה במקומות הנמוכים.

בזכות כל אלו שערערו את הבטחון שלי, הבנתי איפה אני מתחילה ואיפה אני מסתיימת. בזכות כל הפעמים שנדחקתי לפינה הבנתי שאין לי את הזכות להתייאש. אין לי את הזכות להיות חלשה גם כשקשה.

אני מודה מעומק הלב לכל אלו שהתנגדו. לכל אלו שציערו אותי בלי לבדוק כמה זה שרף בנשמה, אני מודה להם כל כך כי בזכותם עברתי לגור בארץ של חסרי האונים. ארץ שכל השבילים שלה לוקחים אותך רק לכיוון אחד. לוקחים אותך להסתופף בצילו של מלך העולם.

עוד קצת זמן

בס"ד

עוד קצת זמן

עוד מעט נשמע את השופר, עוד מעט נראה את ההבטחה מתגשמת לנגד עינינו. עוד מעט. רק עוד קצת, ומשיח כבר כאן.

עם כל הציפיה וההתרגשות שנמצאת שם בפנים, לא נראה לי שאני מוכנה. לא נראה לי שיהיה בי את האומץ לעמוד בשורות הראשונות ולקבל את פניו.

כמו כולם גם אני מחכה בכליון עיניים, אבל אין לי מושג מה אני עושה יום אחד אחרי. מה אני עושה עם עצמי באותו רגע שבו אני מבינה שהגלות הסתיימה.

הרי הכל ייגמר ויתחיל מחדש, ועדיין לא עשיתי כלום. עדיין לא הצלחתי לתקן אותי ואת מידת האמת שלוקה אצלי בחסר תמידי. עדיין לא השכלתי להבין איך לא בורחים מהחיצים שהיא שולחת.   

אין לי מושג איך אקבל את פניו כשאני עדיין לא מצליחה לפנות מקום בתוך הלב למי ששונה ממני. למי שרואה את העולם מזווית אחרת לגמרי.

איזה תשובה תהיה לי כשהוא ישאל אותי למה לא ברכתי בכוונה אפילו פעם אחת, ולמה לא עשיתי יותר בכדי להבין מה זה נשמה, ולמה לא השקעתי יותר זמן בלהבין את האיתותים שנשלחים אלי משמים.

מה אשיב כשאדרש לנושא של יראת השם. איך אתרץ את זה שהתייראתי רק בפה. ובקושי הצלחתי להכניס משהו ללב. בקושי הצלחתי להרגיש את הפחד ממנו.

כמה כואב יהיה לנשוך שפתיים כשאנסה להסביר. להצטדק, לתרץ את כל אותם הפעמים שהתחמקתי. את כל הפעמים שעשיתי רק בכדי לצאת ידי חובה. כשאתן את הדעת על החיים בצילה של הגאווה.

מה יהיה על חוסר השלמות שיש בעבודת השם שלי. על חוסר הדיוק בקיום התורה. על העובדה שעדיין לא התחלתי לעבוד אותו באמונה. 

מאכזב יהיה לדעת שלא הצלחתי לעשות למלכו של עולם נחת רוח. שלא הצלחתי לשמח אותו ולהוריד ממנו חלק מהדאגות.

אני מתפללת כל יום על ביאת המשיח, מבלי לקחת בחשבון שאני ממש לא מוכנה. מבלי להפנים שאני האחרונה שראויה לקבל אותו.

הייתי שמחה לעוד קצת זמן, לעוד קצת רחמים שיאפשרו לי לעלות אל הר השם, בתקווה שהפעם זה יצליח. הייתי שמחה לעוד כמה דקות שבהם אביע חרטה אמיתית על מעשים שלא יעשו. על קשיות של עורף.

אני חייבת עוד קצת זמן. חייבת לתת לו משהו מלבד כוונות. מלבד רצונות שלא תמיד מתממשים. אני חייבת לתת לו מלחמה בכל החושך שהולך איתי תמיד. אני חייבת לקבל עול מלכות שמים באהבה, לפחות פעם אחת יחידה.

אמא שרה

בס"ד

אמא שרה

אמא שרה נקברת בחברון. אמא שעוזבת את החיים. עוזבת אותי, ומשאירה לי זמן לחשוב. לחשוב על הימים של אז, ועל הימים של היום. תהיתי ביני לבין עצמי, אם היתה לי אפשרות לדבר איתה לרגע. מה בעצם הייתי אומרת לה. מה הייתי מבקשת.

נדמה לי שהייתי מבקשת ממנה סליחה. סליחה אחת גדולה. סליחה על שאכזבתי אותה. סליחה על כל אותם הפעמים שלא עמדתי בציפיות. וסליחה על מקרים מסויימים ששכחתי לראות. לראות לנגד עיני את התכלית. לראות לנגד עיני את משנתה הברורה, את הליכתה ללא מורא אחרי מי שאמר והיה העולם.

אנחנו יודעים כמה נלחמת עבורנו. ואיזו כברת דרך עברת. אנחנו יודעים איזו מסירות של נפש נתת בכדי שילדייך ילכו אחריך. בכדי שיוצאי חלצייך יקדשו את שמו של ריבון העולם.

אני יודעת אמא בתוכי שאת למעלה משגיחה. שאת למעלה מוחה עוד דמעה מלוחה. אני יודעת שאת בוכה על אבדן של דרך, ועל שפרח מזכרוננו איך חיים בארמונו של המלך.

אני יודעת אמא ומרגישה את כאבך על אחיותיי האהובות שיצר הרע מכלה בהן כל חלקה טובה, ומעלים מהן את העובדה שהן בנות של השם יתברך. הוא מעלים מהן את העובדה הכל כך יקרה שהן נבחרו לייצג אותו בכבוד. ובהרבה אהבה.

ברור לי אמא שבמקום שאת נמצאת בו עכשיו את יכולה לשמוע את השכינה בוכה, את יכולה לדעת את הכאב העצום שהיא חשה בגלות, עם כל ילדיה שהלכו לה לאיבוד. 

אני בטוחה שאת שומעת את הקדוש ברוך הוא שואג כמו אריה. צועק ומרעיד בקולו את כל משמרות היום ואת כל משמרות הלילה ושואל את מלאכי השרת "איה כבודי?".

אני יודעת שאת מרגישה את דמעותיו של אבא זועקות בכל לילה "איה מוראי". דמעות שנשארות בלי מענה, דמעות שמבקשות לדעת למה הלכנו כל כך רחוק. ואיך זה שעדיין לא השכלנו לחזור.

אני מבקשת ממך אמא שרה אהובה. שתסבירי לאבא על הבלבול הגדול שאנו שרויים בו. תסבירי לו על האמת שהיא נעדרת ועל הקושי שאורב לנו בכל פינה ברחוב.

תסבירי לו איך יצר הרע משתולל, תבהירי לו שבדור הזה קשה לנו להיאחז. תייצגי אותנו אמא ותזכירי לו את צניעותך. תזכירי לו כמה דאגת לשמור על קדושתך.

תלמדי עלינו זכות במרום, ותספרי לאבא שיצאנו כבר לדרך, שיצאנו לחפש אותו בעולם. שארזנו תיק כבר לפני אלפיים שנה, והנחנו בו ספר וגם תפילין. הנחנו בו חלות של שבת וקריאת תהילים. ולא שכחנו לקחת איתנו כוונות טובות ורצון אמיתי.

ואולי בסופם של החיים נגיע אליו חבולים וכואבים. ואולי אפילו קצת עייפים. ואפילו יש סיכוי שאבק ידבק לבגדינו, וקוצים סוררים ישתלחו ברגלינו, אבל לכל אלו לא ניתן יהיה לעצור בעדינו.

תסבירי לו אמא שזה ממש עוד קצת ואנחנו מגיעים. אנחנו ממש בקילומטר האחרון. והפעם נסיים את מה שהתחילו אבותינו. את מה שהתחילו אמותינו. הפעם הזאת נסיים את מה שאת התחלת אמא יקרה. אמא של כולנו. אמא שרה.