חצויה

בס"ד

חצויה

חצויה. אין מילה אחרת לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. את מה שאני מרגישה בכל פעם שהשבת מצלצלת בדלת או שאחד מהחגים מגיעים לבקר.

עם כל ההתרגשות שקיימת ומפיחה בבית כוחות מחודשים אני חושבת על המשפחה, על אלו שנשארים מאחור. על אלו שלא זכו עדיין לחזור.

כל המעבר הזה מהרי החושך אל עולם הקודש מביא אותך לפסגות של התעלות הנפש, התעלות הנשמה. לנקודה שאתה שואל את עצמך איך זה שלא כולם מרגישים כמוך. איך זה שהם לא חווים את היהדות בכל העוצמה.

בכל פעם שאני יוצאת מ ד' אמותי אני פוגשת את הבטן הרכה שלי, את אלו שגידלו אותי והיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי, אותם אלו שעדיין לא מבינים למה "ידיד נפש" מחסיר לי פעימה.

זה חותך אותי מבפנים לדעת שאין לי היום את האפשרות לקחת חלק בשמחות, חלק מהארוחות המשפחתיות, חלק ממה שפעם היה ממלא אותי בחיים.

אני כבר לא שייכת לעולם החילוני שממנו באתי, ובטוח לא שייכת לעולם החרדי שמביט בי בחשדנות מה, וחושש שאולי אני רק מבקרת זמנית בבית הכנסת ובעולם שכולו תורה.

אף חצי לא באמת מעונין. לא מבקש את קרבתי, לחצי האחד אני סוג של משוגעת שלבושה בבגדים מוזרים. ולחצי השני אני מאיימת על היציבות או ההשפעה, או איך שתקראו לזה.

אני חצויה לשניים אבא, ובכל פעם זה פוצע מחדש. כל פעם זה פותח בי פצעים שהייתי בטוחה שכבר הגלידו. ולא תמיד יש לי מושג איך אני יוצאת משם וממשיכה הלאה.

הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע, או לתת תחושה של עליונות על יהודי כלשהו. כל מה שאני רוצה זה לעשות טוב. לשמח אחרים, אבל לעיתים הרצון הזה מתנגש עם ההלכה. עם הציווי שלך. עם אותו הרגע שצעקתי בהר סיני "נעשה ונשמע".

אני יודעת שאין לי את הזכות להתייאש ולהרים ידיים. אין לי את הפינוק הזה להיות חלשה ולצאת מהמשחק. אני חייבת להילחם. לא עשיתי את כל הדרך הזאת בכדי להישבר.

לא משנה כמה העיניים יהיו מלוחות בבוקר אמשיך לעבוד אותך אבא. אמשיך להתפלל אליך. אמשיך להביט רק אל השמים גם אם העננים נמצאים בגובה נמוך ומסתירים את קרני השמש.

אמשיך לנגב את הדמעות בכל פעם שעוד דלת תיסגר בפני, או בכל פעם שמילה אחרת תעקוץ אותי במקום שאני הכי חסרה בעולם.  

אבא אהוב שלי, אף אחד לא באמת רוצה אותי. ונכון שאין לי הגדרה, או שייכות למשהו. אבל יש בי כל כך הרבה אהבה, ובוערת בי אינסוף אמונה וזאת היא לי הנחמה היחידה.

לכל אלו ש...

בס"ד

לכל אלו ש...

בתוך כל הבלאגן והמרוץ היומיומי של החיים, הגיע הזמן לקחת הפסקה. אתנחתא קלה בכדי לומר תודה. בכדי להודות לשליחים שפגשו אותי באמצע שום מקום.

תודה שמגיעה מתוך התבוננות אחראית על מה שהיה. על מה שנעשה. על כל החלב שנשפך והתיז לכל עבר.

הכי קל בעולם זה לומר תודה למי שעשה לנו משהו טוב. למי שנתן מחמאה או חייך לעברנו בדיוק ברגע שהיינו צריכים לראות שיניים לבנות לידינו.

טבעי להודות לזה שוויתר על התור שלו בזמן שמיהרנו כל כך, וגם לזה שבזכותו מצאתי עבודה, וכמובן לאותו אחד שמכין לכותבת את הקפה בכל בוקר מחדש.

אין לי ספק שמתישהו אוציא לאור את ספר התודות הגדול שיכיל את כל אותם אלו שתמכו בי דקה לפני שנפלתי. לכל אלו שהיו שם בשבילי ונתנו חיבוק ענק.

אבל נשאלת השאלה מה עם כל אלו שהעדיפו להיות בצד השני של המתרס ובחרו להכאיב. בחרו להקשות עלי את המשא. גם להם מגיעה תודה. גם להם מגיע מקום של כבוד ברשימה.

צריך מידי פעם לעצור ולעשות בדק בית. לעשות הערכת מצב ולראות איך כל אלו שנתנו לנו אגרוף בבטן הרכה בעצם אילצו אותנו לנקוט פעולה. אילצו אותנו לשנות כיוון, אילצו אותנו להתפלל.

מכל אלו שהפריעו לתוכניות שלי, למדתי על עצמי כמה דברים, ואיך זה שהעולם לא ממש מתנהל לפי רונית. ואולי אני לא מרכז העולם כפי שסברתי עד כה.

כל אלו שפגעו בי הביאו אותי להבנה שיש עוד מרחק הליכה רב עד שאגיע למעיין של השפלות. עד שאגיע לבאר המים של הענווה.

מכל אלו שעזבו אותי למדתי שיש רק אחד שתמיד נשאר. יש רק אחד מיוחד שלא יניח לי בשום אופן לצעוד לבד ככה בלי השגחה.  

מכל אלו שזרקו אותי למים כל כך הרבה פעמים למדתי לשחות, למדתי איך להשאיר את הראש בחוץ גם כשהמים עכורים מטיפשות עצמית שלא נגמרת.

מתוך זה שדרכו עלי למדתי לצמוח, למדתי להכות שורשים. למדתי איך להוציא פרחים גם בחורף, בימים שיש קרה במקומות הנמוכים.

בזכות כל אלו שערערו את הבטחון שלי, הבנתי איפה אני מתחילה ואיפה אני מסתיימת. בזכות כל הפעמים שנדחקתי לפינה הבנתי שאין לי את הזכות להתייאש. אין לי את הזכות להיות חלשה גם כשקשה.

אני מודה מעומק הלב לכל אלו שהתנגדו. לכל אלו שציערו אותי בלי לבדוק כמה זה שרף בנשמה, אני מודה להם כל כך כי בזכותם עברתי לגור בארץ של חסרי האונים. ארץ שכל השבילים שלה לוקחים אותך רק לכיוון אחד. לוקחים אותך להסתופף בצילו של מלך העולם.

עוד קצת זמן

בס"ד

עוד קצת זמן

עוד מעט נשמע את השופר, עוד מעט נראה את ההבטחה מתגשמת לנגד עינינו. עוד מעט. רק עוד קצת, ומשיח כבר כאן.

עם כל הציפיה וההתרגשות שנמצאת שם בפנים, לא נראה לי שאני מוכנה. לא נראה לי שיהיה בי את האומץ לעמוד בשורות הראשונות ולקבל את פניו.

כמו כולם גם אני מחכה בכליון עיניים, אבל אין לי מושג מה אני עושה יום אחד אחרי. מה אני עושה עם עצמי באותו רגע שבו אני מבינה שהגלות הסתיימה.

הרי הכל ייגמר ויתחיל מחדש, ועדיין לא עשיתי כלום. עדיין לא הצלחתי לתקן אותי ואת מידת האמת שלוקה אצלי בחסר תמידי. עדיין לא השכלתי להבין איך לא בורחים מהחיצים שהיא שולחת.   

אין לי מושג איך אקבל את פניו כשאני עדיין לא מצליחה לפנות מקום בתוך הלב למי ששונה ממני. למי שרואה את העולם מזווית אחרת לגמרי.

איזה תשובה תהיה לי כשהוא ישאל אותי למה לא ברכתי בכוונה אפילו פעם אחת, ולמה לא עשיתי יותר בכדי להבין מה זה נשמה, ולמה לא השקעתי יותר זמן בלהבין את האיתותים שנשלחים אלי משמים.

מה אשיב כשאדרש לנושא של יראת השם. איך אתרץ את זה שהתייראתי רק בפה. ובקושי הצלחתי להכניס משהו ללב. בקושי הצלחתי להרגיש את הפחד ממנו.

כמה כואב יהיה לנשוך שפתיים כשאנסה להסביר. להצטדק, לתרץ את כל אותם הפעמים שהתחמקתי. את כל הפעמים שעשיתי רק בכדי לצאת ידי חובה. כשאתן את הדעת על החיים בצילה של הגאווה.

מה יהיה על חוסר השלמות שיש בעבודת השם שלי. על חוסר הדיוק בקיום התורה. על העובדה שעדיין לא התחלתי לעבוד אותו באמונה. 

מאכזב יהיה לדעת שלא הצלחתי לעשות למלכו של עולם נחת רוח. שלא הצלחתי לשמח אותו ולהוריד ממנו חלק מהדאגות.

אני מתפללת כל יום על ביאת המשיח, מבלי לקחת בחשבון שאני ממש לא מוכנה. מבלי להפנים שאני האחרונה שראויה לקבל אותו.

הייתי שמחה לעוד קצת זמן, לעוד קצת רחמים שיאפשרו לי לעלות אל הר השם, בתקווה שהפעם זה יצליח. הייתי שמחה לעוד כמה דקות שבהם אביע חרטה אמיתית על מעשים שלא יעשו. על קשיות של עורף.

אני חייבת עוד קצת זמן. חייבת לתת לו משהו מלבד כוונות. מלבד רצונות שלא תמיד מתממשים. אני חייבת לתת לו מלחמה בכל החושך שהולך איתי תמיד. אני חייבת לקבל עול מלכות שמים באהבה, לפחות פעם אחת יחידה.

אמא שרה

בס"ד

אמא שרה

אמא שרה נקברת בחברון. אמא שעוזבת את החיים. עוזבת אותי, ומשאירה לי זמן לחשוב. לחשוב על הימים של אז, ועל הימים של היום. תהיתי ביני לבין עצמי, אם היתה לי אפשרות לדבר איתה לרגע. מה בעצם הייתי אומרת לה. מה הייתי מבקשת.

נדמה לי שהייתי מבקשת ממנה סליחה. סליחה אחת גדולה. סליחה על שאכזבתי אותה. סליחה על כל אותם הפעמים שלא עמדתי בציפיות. וסליחה על מקרים מסויימים ששכחתי לראות. לראות לנגד עיני את התכלית. לראות לנגד עיני את משנתה הברורה, את הליכתה ללא מורא אחרי מי שאמר והיה העולם.

אנחנו יודעים כמה נלחמת עבורנו. ואיזו כברת דרך עברת. אנחנו יודעים איזו מסירות של נפש נתת בכדי שילדייך ילכו אחריך. בכדי שיוצאי חלצייך יקדשו את שמו של ריבון העולם.

אני יודעת אמא בתוכי שאת למעלה משגיחה. שאת למעלה מוחה עוד דמעה מלוחה. אני יודעת שאת בוכה על אבדן של דרך, ועל שפרח מזכרוננו איך חיים בארמונו של המלך.

אני יודעת אמא ומרגישה את כאבך על אחיותיי האהובות שיצר הרע מכלה בהן כל חלקה טובה, ומעלים מהן את העובדה שהן בנות של השם יתברך. הוא מעלים מהן את העובדה הכל כך יקרה שהן נבחרו לייצג אותו בכבוד. ובהרבה אהבה.

ברור לי אמא שבמקום שאת נמצאת בו עכשיו את יכולה לשמוע את השכינה בוכה, את יכולה לדעת את הכאב העצום שהיא חשה בגלות, עם כל ילדיה שהלכו לה לאיבוד. 

אני בטוחה שאת שומעת את הקדוש ברוך הוא שואג כמו אריה. צועק ומרעיד בקולו את כל משמרות היום ואת כל משמרות הלילה ושואל את מלאכי השרת "איה כבודי?".

אני יודעת שאת מרגישה את דמעותיו של אבא זועקות בכל לילה "איה מוראי". דמעות שנשארות בלי מענה, דמעות שמבקשות לדעת למה הלכנו כל כך רחוק. ואיך זה שעדיין לא השכלנו לחזור.

אני מבקשת ממך אמא שרה אהובה. שתסבירי לאבא על הבלבול הגדול שאנו שרויים בו. תסבירי לו על האמת שהיא נעדרת ועל הקושי שאורב לנו בכל פינה ברחוב.

תסבירי לו איך יצר הרע משתולל, תבהירי לו שבדור הזה קשה לנו להיאחז. תייצגי אותנו אמא ותזכירי לו את צניעותך. תזכירי לו כמה דאגת לשמור על קדושתך.

תלמדי עלינו זכות במרום, ותספרי לאבא שיצאנו כבר לדרך, שיצאנו לחפש אותו בעולם. שארזנו תיק כבר לפני אלפיים שנה, והנחנו בו ספר וגם תפילין. הנחנו בו חלות של שבת וקריאת תהילים. ולא שכחנו לקחת איתנו כוונות טובות ורצון אמיתי.

ואולי בסופם של החיים נגיע אליו חבולים וכואבים. ואולי אפילו קצת עייפים. ואפילו יש סיכוי שאבק ידבק לבגדינו, וקוצים סוררים ישתלחו ברגלינו, אבל לכל אלו לא ניתן יהיה לעצור בעדינו.

תסבירי לו אמא שזה ממש עוד קצת ואנחנו מגיעים. אנחנו ממש בקילומטר האחרון. והפעם נסיים את מה שהתחילו אבותינו. את מה שהתחילו אמותינו. הפעם הזאת נסיים את מה שאת התחלת אמא יקרה. אמא של כולנו. אמא שרה.