הפחד מהפחד

בס"ד

ישנם הרבה אנשים הסבורים שלחזור לדרך של תורה ומצוות זה צעד חיצוני בלבד. שיום אחד קמתי בבוקר, אחרי משבר נוראי שעברתי בחיי, אחרי שאף אחד לא קיבל אותי כמובן לשורותיו, ואז, רק אז הפכתי להיות דוסית כשרה למהדרין.

אחרי ויכוחם אינספור עם רבים וטובים מחבריי הפסקתי לנסות ולשכנע את כולם כמה שטוב לי. הרי זה כל כך שטחי לצאת מנקודת הנחה שכל התהליך הזה מאגד בתוכו כיפה, ציצית או במקרה שלי שרוולים ארוכים.

לתורה שלנו יש תרומות נפלאות שאפילו החוזרים בשאלה מעידים שהיא זו שעיצבה את חייהם כאנשים בוגרים ועצמאיים. כחלק מההחלטה שגמלה בליבי לחזור תשובה ידעתי שאדרש להסתכל לעצמי עמוק עמוק בתוך הלבן של העיניים.

כאשה בוגרת הבנתי שרוב חיי היו רצופים עליות וירידות כפועל יוצא של שגיאות אנושיות שאת שורשן לא ממש הבנתי. כחלק מהדרישה לקחת אחריות על אותן טעויות  העליתי אותן אחת אחת על הכתב. רשמתי את כולן, ותאמינו לי שהן רבות.

כתב היד שלי מילא את השורות בצבע כחול. והעמיד אותי במצב מביך שלרגע הרגשתי כמו קרדיולוג המבצע ניתוח לב פתוח, אבל לעצמו. ניסיתי לפרק את המילים לחתיכות קטנות ולחבר את מה שמשותף ביניהם. ניסיתי להבין מהותו של כשלון.

פשפשתי וחיפשתי ימים ולילות ולא הצלחתי למצוא מכנה משותף שיוכל להצדיק כמות גדולה של שאלות. ישבתי איתי ועם עצמי ולא מצאתי תשובה. ידעתי שאני חייבת להבין איך הגעתי נמוך כל כך.

חזרתי אל המחברת וישבתי עם עצמי בפעם המי יודע כמה. מתאמצת להבין שוב ולמצוא חוט מקשר אחד. הפכתי והפכתי פשפשתי ומשמשתי ולא מצאתי.

"אממממממא יש לך טלפון מהבנק". קראה לי ירין. הרמתי את הראש לשעון שמעל ראשי. לא ידעתי שבשעה 19:00 עוד עובדים בבנק. "הרמתי", עניתי בחשש. רק הידיעה שיש לי טלפון מהבנק גרמה לי להזיע. אחרי כמה התנצלויות והבטחות שאפקיד כסף בימים הקרובים החזרתי את השפופרת על כנה. השיחה עם מנהל הבנק האירה לי את מה שלא העזתי להבין לפני זה.

 כל הטעויות שלי, כל ההחלטות השגויות שעשיתי בימי חיי נבעו מתוך פחד. כמה קשה להודות בפני עצמי שאני מפחדת, כמה קשה להגות את המילה הזו בכלל.

אני, רונית, שהשם האמצעי שלי הוא אומץ מגלה ביום בהיר אחד שכל חיי וכל החלטותיי נבעו בעצם מתוך פחד. אמאל'ה.

וכשאני אומרת פחד אני מתכוונת לפחד. אם זה מהבוס בעבודה, מהאמהות בשכונה, פחד ממה יגידו ושלא יצחקו. פחד על מנת לרצות ופחד סתם כדי לחיות. פחד מלהישאר לבד פחד שלא ישאר מה לאכול מחר. פחד ממנהל הבנק או סתם מלעלות על המשקל. פשוט פחד, במובן הכי המכוער שלו.

מי שיאמר לכם שהוא לא מפחד מכלום, אל תאמינו לו,  ואני מדברת מנסיון. הפחד ליוה אותי השכם וערב. הוא הכתיב את ימי וכיבה את לילותי. אילץ אותי לאחסן את הערכים שלי, ונתן לאחרים לעצב כרצונם את דמותי.

אבל לא עוד. ידעתי שזה הזמן לעשות שינוי. עכשיו אני יוצאת למלחמה. מלחמה על המקום שלי. אני והפחד לא נוכל לגור יחד. כצעד ראשון הדפסתי את הפסוק "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא" ותליתי אותו מולי על הקיר במשרד, במטבח, בארון הבגדים, ובכל מקום שעיני יכלו לראות.  

ביקשתי מאבא רחמן שיסייע בידי לא להיות במקום הזה יותר. במקום הקשה הזה, בארץ לא נודעת. ידעתי שלא קלה הדרך וידעתי שאצטרך לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי שאקיים באמת את "המשפט לאלוקים הוא".

כמה גדולה מצאתי בפסוק הזה, כמה עידוד שאבתי מתוכו. אבא פשוט אמר לי תיראי בתי, אני הוא השופט היחידי, אל תתני לאף אחד לתת לך שמאות על עצמך, שאף אחד לא יסביר לך מי את באמת.

וככה התהלכתי עם המילים האלה בבטן. מביטה סביבי ורואה כמה הפחד הפך לחלק ונחלה של כולנו. כמה אנו לא באמת מבינים מי נמצא מעלינו. כמה חוף המבטחים נמצא בהישג יד של כל אחד.

ניסיתי להבין איך במרוץ החיים, במרוץ אחרי הפרנסה וההישרדות פיניתי מקום לפחד אדם.  לא השכלתי להיאחז במלכו של עולם. והתשובה היתה כל הזמן לידי. כל הזמן לצידי. אל תפחדי בתי. אני זה שעושה משפטים. אני ולא אחר.

 אחרי השיעור הארוך הגיע הסטאז' ואיתו הטלפון ממזכירת המנכ"ל "שרוצה לראות אותך עוד שעה". נשמתי נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי שאין לי מה לחשוש. שאין, פשוט אין עוד מלבדו. וצעדתי בבטחה למשרדו. "הצ'ק של ההשתלמות שלך מוכן, רציתי להעביר לך אותו באופן אישי". הסביר. "תודה". מלמלתי בדרכי החוצה.

 התחלתי לנשום אויר נקי. אויר של בטחון ואמונה, אויר של מחסה והגנה. חיים של ידיעה ברורה שהקב"ה הוא מעוז כוחי, "ואם תקום עלי מחנה לא יירא ליבי" (תהילים כ"ז).  לראשונה הרגשתי כמה משחרר להיות בארץ לעולם לא. רחוק מזירת החששות והדאגות שהקיפה אותי. גיליתי מה זה לחיות חיים ללא מורא בשר ודם רק מורא מבורך ממלך חי וקיים.

מחלה היא בעצם חמלה של בורא עולם

בס"ד

הצטופפנו כולנו במכונית הדייהטסו הקטנה. 4 חברות נפש שיצאו לדרך. רעש המנוע מפר את הדממה,  תנועת הגלגלים חותכת את כביש הקסטל בדרך לירושלים. 4 נשים שותפות לנסיעה, ושותפות לחשש אחד.

לשירה, אחת מנוסעות המכונית נתגלתה המחלה לפני כחודש. זה התחיל בנפיחות לא מוסברת בלחי השמאלית. בדיקה שגרתית במרפאה, הפניה לביופסיה. וזהו. הגג מתמוטט על ראשה. המחלה התפשטה בכל בלוטות הלימפה. מחלת הודג'קינס כמדומני.

נקבעה לנו פגישה עם רב גדול ושירה החליטה לעשות מעשה ולקבל על עצמה כיסוי ראש לרפואתה. "אני מוכנה לעשות הכל כדי להחלים", הסבירה לי, "לא אתן למחלה להכניע אותי", הוסיפה. ידעתי ששירה מאד מתלבטת בענין הזה, אבל מאחר והרופאים לא נתנו סיכוי רב להחלמה, החליטה לאחר התייעצות עם בעלה, לעשות את הצעד.

"אני צריכה אתכן לידי" ביקשה. בשעה 20:00 בדיוק תהיו מוכנות", אמרה לפני שסגרה את הטלפון. עוזר הרב קיבל אותנו בחמימות והבטיח "שכבר מגיע תורכם". ניסינו להפיג את המתח בבדיחות ובשתיית קפה. מזוית העין ראיתי את שירה צועדת הלוך וחזור. קדימה ואחור. יודעת שלתפיסתה אחרי הפגישה הזו כל חייה ישתנו.

"אני רוצה הביתה" ביקשה שירה. "רונית בואו ניסע הביתה", והפעם זו היתה פקודה. "לא מתאים לי כיסוי ראש עכשיו", הסבירה בתקיפות. נחמה היתה הראשונה שהתעשתה "מה עובר עלייך?" ניסתה להבין, "עשינו את כל הדרך הזאת ועכשיו את מתקפלת?" הקול שלה התחיל לעלות לטונים גבוהים.

"רק רגע"  ביקשתי, "שירה תקחי לעצמך כמה דקות לחשוב, מדובר פה בחיים שלך", אמרתי בשקט. וקוננה בי התחושה שמדובר במלחמה אבודה. "אלוקים ירפא אותי כמו שאני", הסבירה. הבנתי כמה יצר הרע יכול להיות אכזרי. עמדנו בחוץ כמו במרקחה. החלפנו מבטים בינינו וכל נסיונות השכנוע עלו בתוהו.

"אין מה לעשות ואנחנו לא נמצאות במקומה", הסברתי לבנות בדרך לחניה. "לא מדובר כאן ברצון שלנו", הוספתי.

למחרת בבוקר הגיעה שירה למשרד וניכר עליה שהלילה רק החמיר את עקשנותה.

"לא עשיתי שום רע ואין לי כוונה לשנות את החיים שלי", ירתה לכיווני. ואני ידעתי שהזמן לא פועל לטובתה. "מה שלא יהיה אני איתך" אמרתי לה, "מה שתחליטי".  הוספתי כשליוויתי אותה החוצה.

בשבוע לאחר מכן שירה נכנסה לשגרה של טיפולים והקרנות שכללו בידוד ממבקרים. מערכת החיסון שלה נחלשה והגוף שלה הגיב קשה מאד לשינוי. "אני לא יודע מה יהיה", שפך בעלה את ליבו בפני, "הרופאים לא ממש אופטימיים ומחכים לסיום של כל הטיפולים". הוסיף.

 ביום שלמחרת השיחה נסעתי עם משפחתי לנופש השנתי באילת. היה קשה לי מאד להתנתק וליהנות מהמים והחופש שיש לעיר הזאת להציע. כל יום התקשרתי לשאול לשלומה. וקולה הלך ודעך מיום ליום.

בדרך חזרה הביתה תחושה מוזרה התפשטה בגופי והרגשתי שאני חייבת לראות אותה ויהי מה. לא מענין אותי בידוד ולא הוראות של רופאים. הערב אני אצלה.

הנחתי את המזוודות בפתח הבית בלי לפרוק אותן. "אני חוזרת עוד שעה" קראתי לילדים שנבלעו כבר בתוך החדרים וטסתי לבית החולים. לא הבנתי ולא הצלחתי להסביר לעצמי מה משך אותי לשם. "אני בדרך", אמרתי בטלפון לבעלה, "אני צריכה לדבר איתה". הוספתי לפני שסגרתי את הטלפון.

כל בר דעת יודע שקומה 7 בבית חולים קפלן, אינה מבשרת טוב. המעלית נסגרה אחרי וי' בעלה חיכה לי בכניסה לחדר. "היא מחכה לך", חייך "רק תשימי את המסכה על הפה", התנצל, "זו דרישת הרופאים".

נכנסתי פנימה לחדר בחשש. שירה ישבה שם בקצה של המיטה. מחוברת למכשירים מכל הכיוונים. "רונה" היא קראה חלושות, "כמה טוב שבאת", הוסיפה. "ספרי לי איך היה באילת", ביקשה. ישבתי מולה והתחלתי לספר לה את קורותינו בעיר השמש הבלתי פוסקת. איך היה המלון, המחיר, טיולים שעשינו בסביבה, את הכל היא רצתה לשמוע. השתדלתי לא להחסיר אף פרט.

היינו רק שתינו בחדר "זה לא קל בכלל", אמרה בשקט, "אבל השם יעזור". המבט בעיניה היה צלול וכחול כל כך שהבנתי למה הגעתי, הבנתי למה בער לי כל כך להגיע אליה. היישרתי אליה מבט ואמרתי ברכות "אולי תיקחי עכשיו כיסוי ראש?" שאלתי וידעתי את התשובה. שירה הסתכלה עלי במבט פגיע כל כך. "יש לך כאן מטפחת?" שאלה.

לא ידעתי את נפשי. הרגשתי שהקול שדיבר אליה לא היה שלי. ראיתי את עצמי מהצד. עבדתי בצורה אוטומטית ורציתי להרביץ לעצמי באותו רגע שאין לי חתיכת בד בתיק. קראתי לבעלה שיארגן לנו עכשיו משהו ולא מענין אותי מאיפה.

ישבתי איתה והתחלנו לקרוא תהילים, כשמעבר לדלת מתחוללת מלחמה רבתי במירוץ לכיסוי הנכסף.

 "אח שלי בדרך לכאן עם מטפחת", צעק לי י' מעבר לדלת. "זה ייקח קצת זמן, הוא יצא כרגע מהכותל. נערכה שם תפילה לרפואתה". הוסיף בהתרגשות. המשכנו לקרוא תהילים עד שראיתי על פניה סימני עייפות.

  

"אני הולכת הביתה שירה", לחשתי על אוזנה. "ואני סומכת עלייך" הוספתי. לסימני השאלה שליוו אותי בדרך למעלית השבתי ש"זה רגע פרטי מאד שלכם", י' בעלה השפיל את עיניו ."תעדכן אותי", הוספתי. "והכי חשוב שלא תשכח לברך שהחיינו". קראתי אחריו.

שמחתי בליבי שהיא קיבלה את ההחלטה בלב שלם ובלי לחץ. בערך בשעה 23:00 בלילה התקשר אלי י' בעלה "זהו, זה נעשה", אמר. "את לא מבינה איזה התרגשות היתה כאן, כולם בכו" הוסיף ופרץ בבכי. בכי שהיה אצור בתוכו הרבה מאד זמן.

למחרת בבוקר קמתי שבעת רצון ולא ידעתי שההפתעה הגדולה עוד לפני. בשעת הפסקת הצהריים הטלפון שלי מצלצל ועל הקו היה י' "את לא תאמיני מה קרה" אמר. "את פשוט לא תאמיני", הוסיף. לא הייתי בטוחה אם הוא מצפה לתשובה. "הבוקר במקלחת כל השערות שלה נשרו". וההתרגשות ניכרה בקולו. מישהו למעלה חיכה שתשים את הכיסוי ראש", הסביר.

"תביני שאם השיער היה נופל לה לפני היא היתה נאלצת לכסות את ראשה גם ככה", אמר. לא האמנתי למה ששמעתי. כמה רחמי שמיים ירדו באותו זמן. "אלוקים פשוט חיכה לה שתשים את הכיסוי ראש מרצון", ויכולתי לשמוע את הלב שלו פועם "הוא רצה שתשים את זה רק מאהבה". הוסיף.

שירה כבר חודשים אחרי הטיפולים. השיער חזר לצמוח, המטפחת עדיין במקום, לפניה עוד הרבה טיפולים בדרך להחלמה מלאה, אך יש הרבה יותר סיבות מבעבר להיות אופטימיים.

אני שמחה שהשם נתן בליבי את המחשבה הזו להגיע אליה באותו הערב, לחזק את ידה ולסייע לה לקדש שם שמיים. אני כל פעם נפעמת מחדש מבורא עולם שיודע כמה קשה לכל אחד לשנות את אורח חייו. ובסבלנות מדהימה נותן לכל אחד את הקצב שלו, ואת המינון הנכון רק לו. בדרך לא דרך, יד ביד. בדרך לא דרך, עד  אליו.

הרהורים של תשובה

בס"ד

הרהורים של תשובה / רונה שיינפלד

כל פעם כשמתקרבים הימים הנוראים, אני מרגישה את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקשנות בנבכי נשמתי.

בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, לפשפש במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. אני נאלצת לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולהודות, אכן, טעיתי.

כמה פשוט להודות, ככה קשה לעשות. לעשות בדק בית ולהבין שאני בסך הכל כלי שרת בידי היצר הרע, או שמא המושג "יצר הרע" נועד על מנת להקל עלי את תחושת האשמה.

ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי. בעצם מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי דברי הבל שקראו בשמי.

לבקש סליחה על כל הפעמים שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.

לבקש סליחה שלא עצרתי לשאול מהי דרך האמת הזכה, והלכתי שולל אחר הבערות "הנאורה".

אין לי להלין אלא על עצמי, שצעדתי בנתיב של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים. אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, שהיה קל לשכנעה שהאור הוא החשיכה.

ברגע שהאמת התבררה לי, חדה וכואבת כמו סכין, הבנתי שאין דרך חזרה, צריך לנקות את החול בעיניים, ולהניח את הגרגרים על כף המאזניים.

נשאר לי לחבוש את פצעי האיוולת שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת. נותר לי לאחות את קרעי העיוורון שהשאירו בי לא יותר מסתם זיכרון.

ככל שכעסתי על עצמי, מלך המלכים בירך אותי, מושיט את ידו החמה כאומר לי שאיתו אני בטוחה. בטוחה מעצם היותי יהודייה, בטוחה מעצם הרהורי התשובה.

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. נתת לי להרגיש שווה בין שווים, נתת לי ארגז מלא בכלים, כלים שאיתם בכל יום אני בוחרת בחיים.

בקשת רחמים וסליחה משוכן מרומים

בס"ד

רחמי שמיים פתח לי....

כל מי שעמדו סביבי שמו לב לקולות השמחה הבלתי ברורים שבוקעים מפיה של הללי. "היא מבינה שהיא עומדת מול השכינה הקדושה" ניסיתי להסביר, "הללי מרים מבינה שזה כותל המזרח, שזה הכותל שנמצא בכל נפש יהודיה".

נשקתי את שערות ראשה והבטתי למעלה. "יגדל אלוקים חי וישתבח, נמצא ואין עת אל מציאותו, אחד ואין יחיד כייחודו, נעלם וגם אין סוף לאחדותו...", התחלתי לשיר להפתעתן של הנשים שהתפללו לצדי.

"הנו אדון עולם לכל נוצר, יורה גדולתו ומלכותו. שפע נבואתו נתנו א-ל, אנשי סגולתו ותפארתו", עצמתי את עיני והמשכתי לשיר במלוא העצמה. דמעה רטובה התגלגלה לה במורד הלחי, מחפשת גומחה להשתקע בה.

חיבקתי חזק את בתי. בתי הקטנה שהיא עבורי עדות חיה ונושמת שאין סוף לרחמיך הרבים, 6 קילו של מתיקות אני אוחזת בידי, ובא לי לצרוח שכל ירושלים וסביבותיה ישמעו שאתה, אורי וישעי הגדול מכולם! שאין עוד מלבדך בכל העולם!

לא נולד האדם שיבוא ויאמר לי שאתה לא מוחל ולא סולח, לא נולד האדם שיבוא ויאמר לי שידך לא פשוטה לקבל שבים. אני יודעת בוודאות שאתה מקרב גם מקרב את הכי רחוקים.

באתי עד אליך, שוכן מרומים, לבקש בעת הזאת מחילה ורחמים. הימים האלו הינם ימים של סליחות, ימים שבהם נאספות אליך דמעות מלוחות. דמעות רטובות שמודות שלא נעלת בפניהן את הדלתות.

דמעות שצועקות לך שבח והודיה על שנתת בי דעת ונתת גם השכל לחפש אותך בתוך יקום מטלטל. דמעות של אושר ותקווה על שאפשרת לדידי התחלה חדשה.

הימים האלה הינם ימים של חמלה שבהם יש בי כמיהה לנוכחות המלטפת של ידך. ידך החמה שלא עוזבת אותי לרגע, יד שתומכת בי בחוזקה מול כל איתני הטבע. ידעת אותי ואת נפשי הנבוכה, והוכחת לי שמשכתני אל רצונך.

כשהייתי במצולות של מים שחורים עצמת את עיניך מתעלם מן הפשעים.

איוולת מעשי לא גרמה לך להפנות את העורף, ובטובך סוככת עלי גם כשהקדמתי את בוא החורף. כששכחתי שנתת בי נשמה טהורה, לא התביישת בבתך ונתת את אמונך. כשבגדתי באותה נשמה יקרה ניחמת אותה שתגיע השעה.

כשבזתי לגופי במלבושים של עמים זרים, פיזרת עליו פצעים וחטטים. כשלא כבדתי את גופי כיהודייה קדושה, נשארת לצדי בלי שאחוש במבוכתך.

האכלת אותי לחם חינם ללא הצדקה, פרנסת אותי ולא ציפית לתמורה. ואני בקלוני רק אכזבתיך כילדה קטנה, וראיתיך כמובן מאליו, כמשהו שלא ממש נוגע אלי.

אני בוכה ומבכה על אותן שנים אבודות, שנים שבהן לא ידעתי שאתה אדון על כל העולמות. אדון המעשים שנתן לי חיים, מלכו של עולם שהכלמתי לאורך שנים.

אני מבקשת סליחה ויורדת על הברכיים, פורסת לפניך את שתי כפות הידיים. אנא תמחל על עוונות רבים, תרצה בתשובתי ביום מן הימים.

דודי ורעי השפעת עלי רק טוב, לבי זועק, רוצה אותך קרוב. לא אתן להבל פיהם של מלעיזים לסמא את עיני, לא אתן למלחכי פנכה לטמא את אוזני.

לא רוצה להתחכך בהבלי העולם, לא רוצה להקשיב למה שאומרים "כולם". מבקשת לחיות אותך עכשיו, ולחיות איתך כעת, מתחננת לפניך שתזכה אותי לחיים של אמת.

אלך אחריך רועי וקוני. אשליך עליך את כל יהבי. אדבק בך עד יום מותי, אמסור לך נפש בכל נשימה באפי. לך ההוד והתפארת, לך הנצח והגדולה, לך טהור עיניים כל המלכות כולה. מי כמוך יודע שבלעדיך אני סתם עוד ברייה עלובה. ברייה שאין בה כל ערך, לולא ישכון בה אורו של המלך. מנסתרות נקני ומדרכם של תועים, תרחם עלי כאחרונת השוטים. תן בי טהרת הלב ותמימות של ילד, ובזמן שהותרת לי אלך בתלם. מול אבני הכותל הקדושות, עיני אליך בוכיות. מול אבני הכותל הלוחשות אני מתחננת להזדמנות נוספת לעשות. לעשות את שלא הספקתי לתקן השנה, לעשות עוד משהו למען הנשמה. אשתדל בכל מאודי לגרום לך נחת רוח, אשתדל בכל מאודי שלא להתפתות וללכת לנוח.

נרות שבת מפי הרב יצחק כהן שליט"א

עוד מוות קליני...

בס"ד

"אני בטוח שלא דמיינתי"

"אם היית מבינה איזה מלחמה עשו בשמים כדי להחזיר אותי לחיים האלה, לא היית שואלת אותי כל כך הרבה שאלות", אמר יצחק בקול חנוק (השם האמיתי שמור אצלי למניעת זיהוי).

רונית שיינפלד

"תביני שחוץ ממך אף אחד לא יודע את האמת, אף אחד לא מבין מה עברתי", יצחק נחנק מעברו השני של הקו. "אם היית מבינה איזה מלחמה עשו בשמיים כדי להחזיר אותי לחיים האלה, לא היית שואלת אותי כל כך הרבה שאלות". כשהוא ביקש ממני לפרסם את הסיפור שלו בנוגע לתאונה הקשה שעבר, ובה היה כ-10 דק מחוסר הכרה, כל החושים שלי התעוררו בבת אחת, היה נדמה לי שהוא מספר לי רק חלקי דברים "משהו חסר לי", ערכתי דיאלוג מהיר עם עצמי, "והיה עוד משהו שאתה זוכר, או שבעצם לא רוצה לזכור?" זרקתי לחלל האוויר. יצחק החל לבכות, או יותר מדויק לומר, התייפח. "אני אדם חילוני כל חיי, קצין בכיר בקבע. כולם יחשבו שהשתגעתי". כל ניסיונותיי להסביר לו שיש עוד אנשים שעברו את מה שהוא מתאר לי, נתקלו בחומה בצורה. "אני בטוח שלא דמיינתי", אמר בחוסר אונים. "המשפט היה קשה מאוד עבורי, ובמחשבה שנייה אני לא רוצה להיזכר בזה יותר מדי, אנא ממך". הבטחתי ליצחק שאם ביום מן הימים הוא ירגיש מספיק בטוח לשוחח על זה, נשב על כוס קפה ואסביר לו שהוא קיבל מתנה, וכנראה שיש לו זכות אבות גדולה מאד אם בכל זאת החליטו להחזיר אותו לעולם הזה "אחרי מלחמה גדולה", כפי שהוא תיאר באוזניי. התהלכתי עם דבריו במשך ימים רבים, ידעתי מניסיוני שמדובר בפיקוח נפש, אך לא היתה לי ברירה אלא להניח לו ולתת לו את האפשרות לבחור לעצמו את הדרך. הדבר היחיד שנותר לי זה להתפלל עליו, לבקש מהשם שיאיר לו באהבה, שיפקח את עיניו, שתינתן לו הזדמנות נוספת. מוחי כבר היה עייף מלחשוב. רציתי לתפוס אותו בשתי ידי ולנער אותו חזק חזק, רציתי לפתוח לו את הראש ולצעוק לתוכו שהוא ראה את האמת כפי שמעטים זוכים לראותה. רציתי לנקות את כל גרגירי החול מתוך האישונים שלו כדי שיוכל לראות בבירור. אבל יצחק בשלו. יצחק מפחד. מהשיחות הרבות שלי עם אנשים הסקתי שלא משנה אם אתה קצין בכיר שמחזיק בכמה תארים אקדמאיים, או דוקטור לרפואה דחופה שרואה כל היום ניסים אלוקיים לנגד עיניך, יש סיכוי שאתה טועה. זה ממש לא חשוב אם אתה פוליטיקאי שעמל כל חייו להגיע לשררה, או אפילו אם הגעת להיות ראש הממשלה. לעיתים יש כאלה שבוחרים להיכנע. כל דבר מכל היוקרה הזו לא מבטיח שיהיה בך האומץ, שתהיה בך התעוזה לראות. לראות את מה שמזגג את עיניך. כל דבר מכל אלה לא מבטיח שבנקודת הזמן הראויה תגייס את תעצומות הנפש ללכת עם הדברים עד הסוף. כי ללכת איתם עד הסוף פירוש הדבר, לאחוז באמת, ולאחוז באמת פירוש הדבר להצליח. ניסיתי לבדוק מה השיעור שהבורא רוצה ללמד אותי, ונזכרתי שפעם אחת אמר לי הרב גלעד שמעא שצריך לבקש מהשם יתברך לצמצם את הפער בין החיצוניות לפנימיות. העובדה שאני נראית דוסית כהלכתה לא מבטיחה שאני באמת מתוקנת להפליא, היא רק אומרת שאני מחויבת. מחויבת לשינוי ולגדילה רוחנית. מחויבת להבין שאני בת של מלך, וקידוש השם תמיד מרחף מעלי. אין לי את הפריבילגיה לעשות מה שלבי חפץ, אין לי את הפריבילגיה להיתפס לאזור שהכי נוח לי ולומר שאני דתיה לפי דעתי, למדתי בדרך הקשה שזה מקום מסוכן ומתעתע לכל אדם מאמין, כי המקום הזה מרדים אותך. דרגות על הכתף או עושר מופלג אינם ערובה להצלחה. לא ניתן להתהדר בכך שאתה אדם מצליח כשהפירוש שלך להצלחה זה בריחה. כשהפרוש שלך להצלחה זה ניתוק. ניתוק מעצמך, ניתוק מרצונה האמיתי והחד של נשמתך. הצלחה פירושה להילחם על האמת כשהיא ברורה לך, ולבחור בה כל יום מחדש. לבחור בחיים עצמם ובכוח שמניע אותם. הצלחה בעיני היא לנצח את עצמך ואת היצר בכל יום מחדש. הצלחה בעיני היא עבודה על המידות, הצלחה היא לסלוח לאחרים על מעידות קטנות כגדולות. הצלחה היא שאתה מבין שאתה לא שלם ובטח שלא מושלם, היא התבונה שאתה יכול להיות מאושר גם אם מסביב סבורים כולם שאתה אומלל. אפשר להיות מאושר כשהצלחת לרכוש את מנוחת הנפש, ומנוחת הנפשת מגיעה בהתאם למקום הנכון שבו הנחת את נשמתך. הפחד מהתמודדות וממחויבות רוחנית רק מרחיק אותך מהצעקה של אותה נשמה. רק גורם לך להחריש אוזניים ולהתעלם מהדי תביעתה. בכל שחר היא מבקשת בקריאת השכווי, "היש השם בקרבי?". רציתי לתת פקודה לרגליו של יצחק להתחיל לנוע, לעשות עוד צעד אחד מעבר לכל המסכים והבלבולים, מעבר למוסכמות חברתיות או פחדים דמיוניים. אני חוששת שגם הוא עם עוד רבים וטובים יעבירו חיים שלמים בריצה מטורפת אחרי משהו שנמצא רק בראשם. משהו שברבות השנים הם יבינו שהוא לא ממש קיים. רציתי לשבת מולו ולהסביר לו שבעברי השתתפתי בריצה הזו, בעצם הייתי אצנית. ולא סתם אצנית אלא למרחקים ארוכים, עד שהבטתי לאחור ונוכחתי לדעת שנשארתי בנקודת המוצא. לרגעים אפילו שמתי לב ששכחתי לנשום. לא הייתי מודעת לכך שאני חיה בלי בחירה, מעבירה את מיטב שנותיי בלי מטרה. נתתי ליצחק כמה ימים להירגע, הבנתי שהוא נמצא בסערת רגשות. למרות שעברו כשלוש שנים תמימות מאז המקרה, עוצמת ההלם נחקקה חזק על בשרו. "אני עדיין לא מוכן, לא רוצה לגעת בזה". הבנתי שכל הסיפור גדול עליו עכשיו, גדול מכדי להכיל את האלוקות שנתגלתה אליו בבת אחת. ובוודאי מדובר רק במומנט של זמן. הרי הוא לא יוכל להתחמק מזה עוד הרבה, מתישהו הוא יהיה חייב לצאת מהגלות שכפה על עצמו. לא יכולתי שלא להודות לבורא עולם על סבלנותו. סבלנותו כלפי יצחק וכמובן כלפי. הודיתי לו על שחיכה לי 36 שנה, ונטע בתוכי את כל הכוחות להעיז ולראות בתוך נבכי נשמתי. להעיז ולעשות בתוך ביתי. אמשיך לבקש שייתן לי הבורא מחשבה צלולה, מחשבה שלא תהיה מושפעת משקר ורגעים של תהילה. שתמיד אבדיל בין הטוב והרע, שתמיד אראה את ידו המורה. אותה יד שמכוונת ולעיתים גם מטלטלת, אותה יד שאותי אף פעם לא עוזבת.