להאמין בעצמנו

בס"ד

האמת היא שאדם אחד יכול לשנות את כל העולם.

הבעיה היא שאנחנו לא מאמינים בעצמנו.

~ הרב קרליבך ~

לתפוס אחת מהן...

בס"ד

תשוקות גשמיות הן כקרני שמש בחדר חשוך.

נדמה שיש בהן ממש, עד שאתה מנסה לתפוס אחת מהן.

רבי נחמן מברסלב

לשכתב את סוף הסיפור

בס"ד

בכל המפגשים שלי עם חוזרים בתשובה - או יותר נכון, חוזרות בתשובה - אני נתקלת תמיד בשאלה לגבי המצווה של הפרשת חלה. שמתי לב שכשאני זוכה לכתוב על זה בטור שלי אני מקבלת הרבה פניות מנשים לגבי הטכניקה ולגבי המשמעות של המצווה, דבר שמחמם לי את הלב באופן אישי ומעיד על ההתלהבות והרצון שקיימים בכל נשמה יהודית לעשות את רצונו יתברך.

כשרק דשדשתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה, התארחתי אצל הספרית שלי, לילי, כשהיא הושיטה לי פתק מהוה שהיה כתוב עליו "מצוות הפרשת חלה". עלעלתי בו די באדישות כי לא הבנתי את ערכו באותו הזמן.

לא ידעתי איך ייתכן שהכלאה של קמח ומים יכולים "לחולל פלאים", כפי שהיה כתוב שם. הייתי שקועה עד צוואר בבעיות האישיות שלי, שתחבתי את הפתק עמוק לתוך התיק וכדרכי בקודש שכחתי ממנו.

ככל שעברו הימים, טבעת החנק של הייסורים החלה סוגרת אותי, תהליך מוכר לכל חוזר בתשובה בתחילת דרכו, כל המקטרגים למיניהם חייבים לבדוק עד כמה אני רצינית בקטע, או שאני סתם חושבת שחצאיות ארוכות עושות לי טוב לעור הפנים.

באחד הימים כשעשיתי סדר בתיק מצאתי שוב את הוראות ההכנה, ההוראות הבטיחו שלישת הבצק הינה שעת רצון אדירה בשמיים, וכל תפילה מסוגלת לישועה גדולה. "מה אכפת לך לנסות? גם ככה אין לך יותר מידי מה להפסיד", התחלתי לדבר עם עצמי, "מקסימום חסכת תשלום של חלות לשבת".

ביום השישי של אותו השבוע ניגשתי למלאכה האפייה, עד כמה שניתן לכנות אותה ככה. יצא לי משהו דמוי חלות עם נטייה להתאבנות יתר. בני הבית עשו מאמצים כבירים להעלות חיוך על דל שפתיהם בכל פעם שנגסו בהן, מאמצים שלא היו מקצועיים במיוחד.

החלטתי שאני אצליח לעשות חלות רכות ונימוחות ויהי מה! אישה כמוני לא מרימה ידיים כל כך מהר. הצבתי לעצמי מטרה שכל שבוע אני מנסה מחדש, עד שהן תצאנה ראויות למאכל אדם.

ככל שהתעקשתי יותר הבחנתי שאני מתחילה להתחבר לבצק, מתחילה להתחבר לתפילה. כל פעם שהלב כאב ניגשתי ללוש את העיסה, הרגשתי פיזית איך הלב מתרחב לי עוד קצת ומפנה מקום לשיחות הנפש שקיימתי עם בורא עולם.

אהיה כנה אתכם: התמכרתי לחלוטין. קראתי באחד המאמרים שבזוהר הקדוש מצוין כי אשה שעושה הפרשת חלה באופן קבוע יכולה לשנות את גורלה מהקצה לקצה. שמחתי בליבי שנפלה לידי הזדמנות פז, והבנתי שאין סיכוי שאפספס אותה.

הבטחתי לעצמי שאשנה את כל מהלך החיים שלי, לא משנה לי מהן הגזרות שנגזרו עלי, מהן הדינים שאספתי בדרך, מהן החטאים שמעיבים עלי כעננים אפורים וסוגרים על הנשמה שלי, המצווה הזו היא מתנה, ואין סיכוי בעולם שאתן לה לחמוק ממני.

בכל יום שישי בשעה 04:00 לפנות בוקר היתה לי פגישה קבועה עם אבא שבשמיים, אבא מקסים ואהוב שבוודאי יצא לכם להכיר. החושך וצינת הבוקר היוו תפאורה מושלמת לסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי, סערה שנשפכה כולה לתוך הבצק. "רפא לי את הגוף והנשמה אבא, עזור לי להבין שהכל לטובה", התחננתי אליו "תאמר כבר די, שייגמר".

מכסת הייסורים הכתה בי ללא רחם, מסרבת לקבל אותי לעולם התשובה. "הרי זו חלה, וכפי שאני מקיימת מצווה זו בכל לב, כך תהיה לכפרת עוונותיי", הפרשתי חלק מהבצק והרמתי אותו בשתי ידי. על כל מכה חדשה שניחתה עלי, הוספתי עוד קצת קמח ולשתי, על כל מחלה מיותרת שהתארחה בגופי קלעתי את הבצק לצמות ובכיתי, משהו אמר לי שניחוח החלות יבקע שערי רחמים.

אני חושבת שבערך שנתיים לשתי ללא הפסקה. לשתי בזמן שעברתי תהפוכות, לשתי בזמן שנפלתי במהמורות שונות ומשונות. כל הזמן היינו יחד, אני והבצק. התנחמתי בעובדה שהחלות שלי תפסו תאוצה עד כדי כך שכבר נתבקשתי להדריך חברות ומשפחה, שלא לדבר על הטעם שהשתפר פלאים, דבר שהציל את בני הבית שלי מלהפגין כשרון משחק לא מדהים, בלשון המעטה.

באחד מן הימים חליתי באורח כזה שלא יכולתי להזיז את ידיי, לא ימינה ולא שמאלה, ובטוח שלא למעלה. ידעתי שיצר הרע מנסה לטרפד לי את התוכניות הריחניות ומעוניין להרחיק את המלאכים הלבנים שבאים לבקר אותי בכל יום שישי.

מצאתי את עצמי יושבת יום אחרי יום על המיטה, נפוחה מכדורים ודמעות, מבקשת רק דבר אחד "אבא אל תיקח ממני את המצווה הזו, שנינו יודעים שבאתי לעולם הזה בכדי לקיים אותה. רק לא את זה, רק לא את זה".

ניסיתי לשכנע אותו בתירוצים שונים ומשונים אך כלום לא עזר, הוא בשלו. חודשים הייתי מרותקת למיטה, בלי יכולת לנקוף אצבע, בלי יכולת להגיע לפגישה הקבועה שלי עם אבא.

ככל שהזמן עבר, השמיים החלו להתבהר, מסירים את הערפל הסמיך שהיה מנת חלקי בתקופה האחרונה. פצעי הגוף החלו להגליד ואיתם פצעי הנשמה, הכל החל להתחבר אצלי לתמונה אחת שלמה, תמונה אחת מחויכת והרבה יותר חזקה.

למדתי שיעורים חשובים ומאלפים, למדתי שאפשר לשנות לעצמך את החיים, וכל זה נכון רק אם באמת רוצים. הבנתי שהמצוות המדהימות הן בעצם כלים. כלים טובים וראויים, כלים נקיים ומועילים, קיבלתי למעשה אפשרות לטרוף מחדש את הקלפים.

הפרשת החלה באורח מסתורי או שלא, הסבירה לי שניתן לשכתב את סוף הסיפור, להבין שהשער פתוח גם אם כולם אומרים לך שהוא סגור, שרבי נחמן צדק שאמר שאפשר לתקן אם אפשר לקלקל, ושהנשמה האלוקית שבי לעולם תהבהב. תהבהב ותזכיר בכל רגע נתון שיש בי את הכוח לעשות את השינוי, כי גם אם נדמה שזה לא אפשרי צריך לזכור שבחושך "השם אור לי".

מצמרר...חובה לקרוא

בס"ד

השם 'אהרן בן חיה' בטח לא אומר לכם כלום, לא שמעתם עליו מן הסתם, וכך גם לא תשמעו עליו. אבל בשבילי הוא 'הכל' ממש, תמצית חיי, וחלק בלתי נפרד מהווייתי. 'אהרה'לה' שלי הוא בני מחמד נפשי, ילד טיפוחי, אשר המתנתי ללידתו שנים ארוכות ומצערות. מאז שנולד השתדלתי להעניק לו את המיטב ואת המירב. כל מה שלב של אבאמסוגל לתת בשביל בן יחיד. גם כאשר נולד בני השני, לא הפסקתי לייחד לכל אחד מהם את כל לבי. את כל חיי ראיתי בהם, והם היו משוש לבי. היו שאמרו כי יש לנו שתי בנים-יחידים. והם צדקו ועוד איך. כך חלפו להם כמה שנים טובות ושמחות, מלאות אושר ונחת.

עד שהגיע אותו יום. לפני חודש. היום הנורא ביותר בחיי. קמתי בבוקר,ותוך כדי שגרה אני מעיף מבט על ארה'לה. הוא נראה לי משום מה מוזר. אני ניגש אליו, מנסה להתבונן.

הוא נראה לי קודח, יותר מאי פעם. כולו אדום ונשימותיו לא סדורות. נשמתי כמעט פרחה כשראיתי על גופו פריחה משונה שמעולם לא ראיתי כמוה. לבי אמר לי כי העסק שחור משחור. לא ידעתי למה אבל הייתה לי הרגשה נוראה. רצתי עמו לרכב ובדהירה מטורפת הגעתי תוך זמן קצר לבית החולים, שם שמעתי מהרופא את מה שכל כך לא רציתי לשמוע. חיידק. חיידק טורף. ועוד כל מיני כינויים לועזיים שלא כל כך עניינו אותי באותם דקות. הצוות הרפואי נכנס במהירות למאבק הצלה. מרוץ מסחרר ומצמרר מול מלתעותיו של המלאך מלא העיניים. בלי שיאמרו לי ידעתי שהעסק-ביש.

ראיתי את היאוש בעיני הצוות הרפואי, כשהגוף כמעט ולא הגיב לטיפולהאנטיביוטי החזק כל כך. ראיתי את העיניים הכבויות כשבאו לעדכן אותי על תחילתה של קריסת מערכות. ראיתי את הפרפורים, את קושי הנשימה, את המאבק על כל רגע של חיים ובסתר לבי ידעתי כי המערכה הוכרעה ולא לטובתי.

הדחקתי את המחשבה על העומד להתרחש, ביקשתי מידידים להתפלל, לבקש מצדיקי הדור, ואף שלחתי שליח מיוחד אל קברו שלאחד מגדולי המקובלים בדור האחרון, שמאז היותו גר בדרום הארץ הייתי מבאי ביתו תדיר . חשבתי אולי תעמוד לי זכותו בשעה נוראה זו. שעה רדפה שעה, לבי כמו התאבן, כאילו נמס כבר מבכי מר וצורב.

כך עבר לו כמעט כל היום, יום ראשון בתחילת החודש, ובשעתדמדומים של בין הערביים, שעה שאפלולית שולטת, והלילה עמל לגרש את שרידי אור-היום החולף, היתה זו גם שעת שקיעת החמה הפרטית שלי. שקעה חמה שקעה נפשי. בשקט ובשלוה, נסקה נשמתו של ארה'לה של אל-על, לגנזי מרומים, בהותירו אותי ואת אשתי תחי' המומים ומזועזעים עד דכדוכה של נפש.

שוב יש לנו רק בן יחיד כפשוטו. – ההלם היה מוחלט, לא שייך לתארו. איני מסוגל לתאר את הרגשתי הנוראה, עת הלכתי שפוף אחר מיטתו של חמדת לבי, אשר בקושי מלאו לו שנים מועטות. בימים הבאים התהלכנו כחולמים, לא מצאנו לעצמנו מנוחה, לא ידענו בשל מה הסער הזה. האמנו כי יש דין ויש דיין, ידענו כי קל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, אבל שתתנו דם. ניסינו לחשוב מה זאת עשה ה' לנו, ולא הצלחנולהגיע למשהו מוגדר. היה אצלנו א' מגדולי ישראל שי' אליו אני מקורב לאחרונה, שאלתיו והפצרתי בו אולי יאמר לנו משהו מוגדר, דבר שאפשר להיתפס בו, דבר הטעון שיפור. הוא עורר (אחרי בקשות חוזרות ונשנות) לבדוק בענינים שבין אדם לחברו. חיפשנו דבריםמיוחדים ולא מצאנו, לא היו לנו היתקלויות מיוחדות מעולם.

כך עברו ימי השבעה, בכאב שאינו מרפה אף לרגע. ממש לא ידענו שיש בקרבינו מעיינות עמוקים כל כך של כאב, וזה הסתער עלינו ואכל את לבבינו עשרים וארבע שעות ביממה. בלי גוזמה ממש (שלא תדעו מצרות).

בשובינו מבית הקברות, נכנסנו לקחת את ילדינו השני, היחיד שנשאר לנו, מבית המטפלת להשיבו הביתה. וכאילו מתוך דמיון, אני מרגיש כי מצחו לוהט. חשבתי שאני הוזה, וביקשתי משכן שעמד בסמוך אלי לבדוק אותו, והוא נדהם. הילד שלך קודח, ועוד איך. לבי פרפר, חשבתי שאני מתמוטט. צווחתי באלם-קול אל הכל יכול. הרי זה כל המחנה הנשאר לי לפליטה. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי. ובנסיעה מטורפת אני מוצא את עצמי שוב בשערי הבית הנורא, שבו שיכלתי אך לפני שבוע את היקר לי מכל.

האמינו לי, שגם כעת בכתבי זאת לפניכם, איני מסוגל לעצור את פרצי בכיי הנורא, כי הכל חי מול עיני כאילו אני בשיאה של ההתרחשות. אבל תחושת שליח העושה שליחותו מחייבת אותי להמשיך.

הכרתי כבר את הצוות והם הכירו אותי מיד, ונדהמו לגלות את מה שהביאני הלום בשנית. שוב החלה סדרת בדיקות ואבחנות. ושוב מפוצצת באזני הכרזת הרופא המודיעני כי כפי הנראה הסיפור חוזר על עצמו. שוב פעם חיידק. שוב פעם טורף. אבל הפעם בשלב מוקדם יותר. אולי יש סיכוי אומר הרופא, בלי להרגיש שכאילו כרת לי עכשיו יד שניה בלי הרדמה. געיתי בבכי נורא, אשתי תחי' שקעה בהלם דכאוני,והרופאים עמלים ונאבקים.

הם יודעים כי עכשיו זו מלחמה אמיתית וכל דקה גורלית. - היה שם אח אחד דתי, שראה אותי בבכיי ואת נו"ב תחי' בוהה בחלל, ובמילים קצרות החזיר אותנו באחת אל המציאות. הוא טלטל אותי כאילו הייתי חבילה קפואה, וצעק אלי, מה אתך. 'עכשיו' אתה עוד יכול להתפלל. הדגשת ה'עכשיו' קרעה אותי מההיסטריה, כאומר מהר מהר פן תאחר. כאחוז טירוף לקחתי ספיישל לכותל (פחדתי לנהוג לבד), שם בכיתי כמו שעוד לא בכיתי מעודי. אם חשבתי שאחרי שבוע רווי-בכי כזה כבר יבש מעיין דמעותי, נוכחתי לדעת כי עדיין לא נגעתי בקצהו. שאגתי שם פרקי תהלים, והתחננתי לפני אדון כל כי יושיעני וישאיר לי את שלמה'לה שלי. את השם 'שלמה בן חיה' שמעו באי הכותל באותה שעה יותר מפעם אחת, בקול רעש גדול. לא הייתי מסוגל לעצור את סערת רגשותי. הרגשתי שכל הציבור משתתף עמי בבכיי, אבל לא הי' לי עוד מקום בלב לחוש זאת. כל לבי פרפר סביב דבר אחד: 'שלמה'לה' 'שלמה'לה' ושוב פעם 'שלמה'לה'.

רגע לפני שיצאתי מן הכותל. ניגשתי לבקש עוד בקשה אחת. הרגשתי הארה פנימית כלשהי ולבי אמר לי כי עלי לבקש גם את זה. עמדתי מדוכדכך, וביקשתי מאת בורא עולם. אנא, הודיעני נא את דרכיך, למדני נא על מה הוכיתי. על מה אני נענש כל כך. האר עיני למען אדע את אשר עלי לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. ידעתי כי בנים מתים כשהם קטנים בעוון הוריהם, וייחלתי בכל לב להשתפר, להציל את שלמה'לה שלי, אור חיי.

שבתי לבית החולים, ובחרדה שמעתי מפי הצוות כי המצב יוצב אך מעט, והיממה הקרובה קובעת ומכרעת. לחיים או למוות. קראתי תהלים מתוך ידיעה כי זה תפקידי עתה. ובמקום שכלתה תשועת יד אדם יש לקוות לתשועת האדון המושיע. כנראה שתוך כדי נרדמתי על מושבי בחדר ההמתנה הסמוך ליחידת טיפול נמרץ בה שהה בני.

והנה חלום חלמתי. חלום ברור, כאילו מתרחשים הדברים במציאות חיה ממש. איני בעל חלומות, מעולם. אבל כאן הרגשתי כי ניכרים דברי אמת, וכל מילה היתה לי כמו בת-קול משמים.

בחלומי אני רואה את אהרה'לה שלי, אהרה'לה ז"ל, במיטבו, פאותיו סדורות לו והוא בבגדי שבת. לצדו יושב גם אחיו הצעיר, שלמה'לה מחמדי, ובראש השולחן עומד מורי ורבי זצוק"ל, הוא המקובל הגדול אשר בצלו הסתופפתי. פניו המאירות תמיד נראות כזועפות אלי. ניגשתי אליו, אחזתי בשולי גלימתו, ופרצתי בבכי מר, הפצרתי בפניו כי יפעל עבור שלמה'לה, שלמה בן חיה, לרפואה שלימה. ראיתי בעיניו מבט יוקד, נוקב חדרי בטן. חיפשתי את המבט האבהי, שאליו הורגלתי בהיותי במחיצת אותו זקן מלא רחמים, ולא מצאתיו. הרגשתי כאילו הוא מקפיד עלי, והוא כמבקש לייסרני בתוכחת מוסר. - תוך כדי יללה סוערת, פניתי אליו ושאלתי. ילמדני רבינו, מה עלי לתקן.

ואז שמעתי את קולו, אשר עד עתה מצלצל באוזני, והוא כמקריא לפני מתוך ספר גדול ועתיק: "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים (שבת קיט:)". כך קרא חזר וקרא כמה פעמים, וקולו מאיים ומפחיד. נבוכתי. לא ידעתי כלפי מה הדברים אמורים. והוא מביט בי מבט נוקב. מצמית. חשתי שאני לא מסוגל לעמוד בו. ואז הוא מוסיף ואומר לי, כקורא מחשבותי, "ובכן, אתה אומר שאינך יודע על מה יצא הקצף. אינך מבין מה הראיתי לך כאן. למה תיתמם כל כך. היזכר נא במעשיך, האם לא פגעת בכבוד תלמידי חכמים באחרונה".

תאמינו לי, בשלב זה עדיין לא קישרתי. כנראה שכיתובי אינטרנט למיניהם לא נקלטו אצלי כביזוי תלמידי חכמים. ואז אני שומע את קולו, גוער בי כפי שלא שמעתיו מעולם, ואומר: "לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו?, קברת ילד חמד אחת, וכעת גם השני בדרך, ועדיין אינך יודע היכן נכשלת". פרצתי בבכי נורא. ואז הוא אומר לי בקול מתרכך מעט, "עוררת רחמי שמים בתפלותיך הרבות היום, ונשלחתי לגלות את אזנך על מה אתה נתבע". ויקרא בקול גדול: "יושב בביתו צדיק הדור, זה אשר קדשוהו שמים, ודבריו נשמעים למעלה תמיד. מנהיג רבבות וממשיך עליהם שפע קדש, והוא עמוד התווך שעליו נשען הדור החשוך הזה. כל משאלתו רק להטיב את צאן מרעיתו, לרוממם ולהטיבם. בגשמיות וברוחניות. מרבה תורה ודקדוק הלכה בצורה שאין דוגמתה בדור הזה". עכשיו כבר קלטתי. על מה ולמה אני נתבע, ועל ביזוי רבם אני נדרש. אוי לי ואבוי לנפשי. הבנתי הכל. ועוד איך. והוא ממשיך: "בלי בושה נעשית אתה ועוד חבר מרעים, כלי משחית בידי הסטרא אחרא, להזיק ולחבל, בהפיצכם שקרים ותועבות, להשחיר את פני המנהיג הקדוש ואת עדתו". "ישבו בי"ד של מעלה ודנוך כדין מבזה ת"ח, ולכן ענשוך במיתת תינוקות של בית רבן כאמור בגמרא, לקחו לך את ארה'לה שלך בטרם עת, ועדיין לא הבנת מה רוצים ממך. והיתה מדת הדין מקטרגת בכל עוז, וכמעט שנחטף ממך גם בנך השני, שלמה'לה, והוכן כבר מקומו כאן". כאן הצביע על שלמה'לה העומד בסמוך אליו ועיניו מפיקות תום. "אך עדיין לא מאוחר. עוררת רחמים בזמן הנכון, ועתה הדין מסור בידך. אם מעתה לא תשוב עוד לזה, ותשתדל לתקן את אשר קלקלת, בתשובת המשקל, נתונים לך חיי בנך במתנה". "אבל אם לא, אם לא", כאן חזר קולו ונעשה מחריד ומאיים, "אם לא, יתקיימו בך דברי הגמרא, ולא יהי רפואה למכתך ח"ו".

וכאן הוסיף כממתיק סוד: "אם לעצתי תשמע, פרסם את הסיפור הזה כמות שהוא, מילה במילה, באותם מקומות בהם היית משתתף וכותב דברי ביזוי ת"ח, תודיע לכל חבריך שם כי מהם אתה, ונענשת. למען ידעו כי יש דין ויש דיין. אולם בשלב זה אל תספר מי אני, כי כבוד אלקים הסתר דבר. כמו כן תקפיד לעורר את התועים האחרים הכותבים עמךודוברים על צדיק עתק. ולכשתשלים את תפקידך בזה הכנס נא אל אותו צדיק, ובקש את מחילתו, אליו תוכל לגלות מי אני ומה אמרתי".

נשבעתי לו כי כדבריו כן אעשה, והתחננתי כי יבקש רחמים עבורי שלא אענש על אשר גרמתי לאהרה'לה שלי ז"ל, ואז ראיתיו פונה עם ארה'לה שלי, ומותיר אותי המום עם שלמה'לה לבדי.

ואז התעוררתי אחוז בעתה, רטוב מזיעה, ובבהלה נוראה פניתי לראות מה שלום שלמה'לה שלי, העודנו חי. נכנסתי ועל פניו ראיתי כבר שיפור עצום. הזעקתי את הצוות לבדוק אם אין עיני מטעות אותי, וגם הם אישרו כי בלי סיבה ניכרת ומובנת חלה הטבה קיצונית. מיותר לספר כי תוך יום הי' שלמה'לה כאחד האדם, ותהי נפשו לו לשלל.

ידידיי היקרים. ידעתי כי יהיה ציניקניים ביניכם שיזלזלו בדבריי. אבל שמעו נא לדברי אב שכול ולא תצטרכו לעמוד במקומי חלילה, איני יכול יותר מאשר להציג בפניכם את האמת כמות שהיא, כי כן צוויתי, "ראו וזכרו,כיום אין בליבי ספק כי כל אמירה או כתיבה המזלזלת, על כל אחד מצדיקי הדור, סופה מי ישורנו" והשומע ישמע והחדל יחדל. רק חבל על הנפשות הרכות העלולות להינזק אף הם כמו אהרה'לה יקירי ז"ל, בעוון נורא זה. - אם תשאלו אולי מה פתאום זכיתי לגילוי נורא כזה, כנראה שאינכם יודעים מהי מדת צערו של אב שכול העומד לשכל גם את בנו האחרון. כנראה שתפלה זכה אחת הבקיעה את המסך, ופעלה לעורר אותי מחיי-טעותי.

ידידכם החותם בלב דואב, מלא צער וכאב, היום, מוצאי יום השלושים לפטירתו של אהרן בן חיה ע"ה. 

תהיה יותר זהיר בהחלטותיך עם נשמות

בס"ד

מספר יועץ הנוער ר' יוסי רבין, בספרו חייך לנער:

בהריוני ארע מקרה שרק בזכות אמונת חכמים שהיתה לאבא זכיתי להגיח אל אוויר העולם. בתחילת ההיריון פרצה בירושלים מחלת האדמת. באותה תקופה טענו הרופאים כי כל אשה שנדבקה מהמחלה חייבת להפיל את ולדה כי העובר עלול להיוולד עם מומים קשים.

אמי הגיעה אל בית החולים לסדרת בדיקות שבסופן ציוו עליה הרופא לגשת מיד ולבצע הפלה. אבא אמר לרופאים שהוא חייב לתת את ההחלטה בידי אחד מצדיקי הדור ונגש אל הצדיק הרב מרדכי שרעבי זצ"ל. הרב מרדכי שמע את דברי הרופאים, הביט על הדפים הרשמיים ובקש מאבא סכום מדויק לצדקה כדי לערוך פדיון נפש ושלח אותם לעשות סיבוב בשוק "מחנה יהודה" הסמוך לישיבתו.

במתח ובחרדה ערכו קניות בשוק ובפיהם פרקי תפילה שתפילותיו של הצדיק יבטלו את הגזירה. לאחר שעה שבו אל הצדיק שפתח את הדלת לקראתם בחיוך ובמאור פנים ואמר, "הגזירה התבטלה"!

לאחר תקופה הגיעה אמא שוב לבדיקה שגרתית, הרופאים "הזדעזעו" לראות כי היא עדיין בהריונה והחלו לערוך בדיקות חוזרות ונשנות כדי להוכיח את המלצתם, הציגו אותן בפני אמא ואבא והוסיפו ופירטו באוזניהם שאם לא ישמעו לקולם מה יקרה לוולד וכיצד יחיה חלילה.. בלי רגליים, עם צלקות נפשיות וכדו'. אבא באמונתו הפשוטה אמר לרופאים, "שאלנו רב וזה מה שהוא קבע, להמשיך את ההיריון והגזירה פשוט התבטלה".

בבית החולים הפכה אמא להיות בדיחה, האחיות והרופאים התייחסו אליה בזלזול ובקרירות על שהעזה להפר את המלצתם "המקצועית". באחד הימים הופיע בפני אבא ואמא מנהל מחלקת יולדות והחל להסביר להם שלב אחר שלב מדוע הרב טועה ומדוע הם עושים טעות איומה שתקשה עליהם את כל החיים כאשר יצטרכו להתמודד עם ילד מוגבל.

אבא ואמא הבטיחו לקחת את כל הניירות וההמלצות שוב אל הרב מרדכי ולשאול שוב את פיו ובתנאי שכל אשר יחליט יהיה מקובל גם על הצוות הרפואי. הם פנו שוב לרב מרדכי שהאזין בקשב רב וחזר והבטיח שהוולד יהיה בע"ה בריא ושלם ללא שום מום ובעיה כל שהיא. והוסיף, "אל תתייחסו לדברי מנהל המחלקה, תקראו לו אלי לאחר הלידה".

כאשר שמע זאת מנהל המחלקה, המשיך לעמוד על דעתו והדגיש שוב ושוב את הסכנות הכרוכות גם לאמא וגם לוולד וציווה על אמא להודיע לו טרם הלידה, כי הוא חייב להיות שם כדי להצילה שלא תסתבך בלידה.
זה היה בליל שבת פרשת "וארא" שלג לבן כיסה את ירושלים, צירי התנועה היו חסומים וצירי הלידה תכופים וחזקים. אבא ואמא הלכו ברגל אל בית החולים "משגב לדך" שהיה קרוב לבית, ובקשו מהצוות הרפואי להזעיק את מנהל המחלקה כי כך הוא הזהיר.. רצה הקב"ה והוא לא ענה לקריאות הטלפון והזימונית ואמא ילדה בשעטו"מ. בבוקר, הגיע מנהל המחלקה אל בית החולים השתומם כשראה את אמא ושאל בפליאה, "מה את עושה כאן"? אמא ענתה, "מגיע לי מזל טוב!". או אז פניו הרצינו והוא התמלא חמה על כך שהעזה ללדת ללא נוכוחותו במחלקה ושאל כשארשת רצינות תהומית על פניו "נו.. ומה עם הילד, אתם מקבלים את זה"? אבא ואמא הביטו בחיוך ואמרו שהבדיקות שלאחר הלידה מוכיחות שהילד בריא ושלם וללא כל מום!

מנהל המחלקה הילך כמוכה הלם אל התינוקייה ובקש "פגישה" אישית עימי בת חמש שעות תמימות! אין בדיקה שלא ערך, בדק והפך ובדק הביט ולא האמין. כשיצא, נגש מושפל ראש אל אבא ושאל אותו בבקשה רק לדעת מי זה אותו צדיק שרואה מרחוק מה שאנחנו לא רואים בבדיקות. אבא לקח אותו אל הרב מרדכי שרעבי זצ"ל שבקש ממנו רק דבר אחד. "תהיה יותר זהיר בהחלטותיך עם נשמות, מדובר ברצח". בעקבות מקרה זה, מנהל המחלקה הכיר בערך גדולי ישראל החל ללמוד תורה והתקרב אל היהדות.

יום הילולא - הרב מרדכי שרעבי זצ"ל

בס"ד

הערב ההילולא של הרב מרדכי שרעבי זצ"ל

תדליקו לו נר !

היה אחד מן האישים הגדולים שיהדות תימן זכתה וזיכתה את הרבים בהם.שר בתורה וגדול בחוכמת הח"ן.כגודל חוכמתו ובקיאותו בפרד"ס כן גדולים היו ענוותנותו ותומתו. מירכתי תימן הרחוקה והנידחת בא. ומאור תורתו האיר והזהיר למרחוק.

עד מהרה נודע בשערים כאשיות דגולה, רוחנית ותורנית, בקרב המוני הצבור כולו לכל פלגיו. בה במידה שהצניע את עצמו והתרחק מן הכבוד והפרסום, שמו נישא בפי הכל, לשם לתהילה ולתפארת. ההילה ויראת הכבוד שרחקו לו הקיפה רבים וגדולים.

נולד בשנת תרס"ח בדרום תימן, והתיתם בילדותו. הרב הידוע, רבנו חיים סנואני זצ"ל עמד על מעלותיו וסגולותיו. אמץ אותו כבן ורווהו ממעינות התורה והחוכמה. לאחר מכן המשיך לגדול ולהתפתח בתלמודו בהדרכת הרב משומר שמואל ניסים זצ"ל.

בשנת תרצ"ב עלה לארץ, קבע מושבו בירושלים ולמד בישיבות הידועות "אמת ליעקב" ו"בית אל". לאחר מכן ייסד את ישיבת "נהר שלום", שבה למדו תורה בשקידה ובהבנה רבה. התפרסם כאיש מופת, כקדוש,וכירא חטא.רבים נהרו מכל חוגי הצבור ומכל קצוות הארץ, לשאול בעצתו ולהתברך במוצא שפתיו. והוא נענה לכולם בלב שלם ובנפש חפצה. איש חלוש היה ומעונו פשוט ודל. כל זה לא מנע ממנו לקבל הרבבות שפנו אליו. כשהגיעה עת פקודתו.

בכ' מרחשון, תשד"מ החזיר את נשמתו אל צור מחצבתה.