אין לי מושג איך חוזרים בתשובה

בס"ד



אביתר בנאי - אבא / מתוך העלון "קרוב אלייך"
________________________________


הגיהנום זה שהאדם מביט לאחוריו ורואה שהוא לא היה הוא. תראה מה אביתר היה צריך ויכול להיות. ותראה מה הוא עשה בסוף. קיסריה וכסף. כל הכבוד. הקנאה, התאווה, הכבוד, העצלות, עדיין כמו מסך כבד שמפריד ביני וביני. ביני ובינו. בינו ובין עולמו. להיות בעל תשובה? היום מחלקים תארים מאוד בקלות. אין לי מושג איך חוזרים בתשובה.

הכי כואב זה התפילות. כי אם הייתי מתפלל באמת הייתי יודע טוב יותר איפה אני בעולם. הייתי שומע לאן, ומה אני רוצה באמת. הייתי נקי יותר. פתוח וחם יותר. וזה היה מאיר אור של יראת שמים ואמונה בילדים שלי ובאשתי. זה היה נותן לי כוח להתגבר על ההרגלים.

כמה כבד כוח ההרגל. בן אדם לא יכול להשתנות, הוא יכול להתפלל על זה, ללמוד על זה ולהתייגע, אבל הכוח להשתנות בא מה'. צריך להתפלל ולבקש על התפילה. להתפלל על הרצון. בעומק הלב יש לנו רצון אדיר לעשות רצונו, לחיות בשביל משהו גדול, אנחנו פשוט מסתבכים בדרך.

לפני שלוש־עשרה שנה חזרתי בתשובה. הקדוש ברוך הוא פתאום היה שם. נר דולק בתוך הלב. שריפה. בוער. עמדתי עם תפילין ומכנסיים אדומים קצרים באמצע הדירה בתל אביב, קורא שיר השירים. ודמעות.

אני רוצה להיות חדש. לא להיות זקן. אני רוצה להיות בתנועה. אני רוצה להיות אדם מאמין באמת. לא רק דופק כרטיס בכניסה לבית המדרש. עשרת ימי תשובה הם התחדשות גדולה שנכנסת בתוך הטבע וההרגל. לכן אסור להיות מקובעים. תשובה היא דבר דינמי ומשתנה.

ביום כיפור צריך להקשיב טוב טוב. לא להחליט שום דבר מראש. לתת לתשובה להופיע כמו שהיא צריכה להופיע השנה. תשובה חדשה. בלי להחליט מראש. להקשיב. לבקש, להתקרב, לסלוח. תשובה זו יצירה נפלאה. נצחית.

איש אחד עבר על חבל דק בין הר להר, ומתחתיו תהום עמוקה. הוא עבר על החבל פעמיים, ובפעם השלשית הוא שאל את כולם "מי מצטרף אלי ואני אחזיק אותו בשתי ידיי?", אף אחד לא זז. פתאום התקרבה אליו ילדה אחת ואמרה. "אני רוצה להצטרף". שאלו אותה: "את לא מפחדת?" והיא ענתה: "לא. הוא אבא שלי".

מה קורה צדיקה...

בס"ד


בזמן האחרון כל פעם שאני הולכת לבית הכנסת או סתם מטיילת בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש מישהו שקורא לי צדיקה. בדרך כלל זה "מה שלומך, צדיקה?", או "הנה הצדיקה הגיעה".

בדיוק כשאוזניי שומעות את קובץ האותיות המרכיב את המילה הזו, משהו מתכנס בתוכי. ההתכנסות הזו באה משום ההבדל בין החוץ לפנים. מדהים אותי בכל פעם מחדש שרואים בי משהו שהשלים מהפך בחייו, משהו טוב, נקי.

בבושת פנים אודה שאיני ראויה לתואר הזה. התואר הזה רחוק ממני. רחוק כמזרח ממערב. רחוק כמו שרק אצלי יכול להיות.

בכל בוקר כשעיניי מביטות במראה אני שואלת את עצמי מתי יבוא היום ואצא מהגלות הזאת, מתי אשתחרר מרונית הקודמת ואצליח שלא להפנות את ראשי לאחור.

"אני לא צדיקה!", בא לי לצרוח לעברם. עוונותיי לנגדי, רוקדים וקופצים סביבי. מזכירים לי שמטפחת לבנה על הראש לא עושה אותי קדושה. ההיפך הוא הנכון. המטפחת הלבנה רק מדגישה שיש לי עבודה רבה.

קשה לי להתרגל לאני החדש שלי. בפנים עמוק עמוק, במקום שאור השמש לא מצליח להגיע, אני ורק אני יודעת מי אני. יודעת היטב.

במקום החשוך ביותר בתוכי, החבאתי את כל שקי החטאים ששוכבים להם בערימות ומחכים שאפתח אותם כדי שיוכלו לומר לי "הי, אנחנו עוד כאן".

כל אותם שקים של שקרים ששיקרתי בחיי מחכים לרגע שבו אמעד, מחכים לצאת בריקוד סוער ולצחוק לי "יודעים מי את".

כל אותם שקים של חילול שמו ברבים שצברתי בחיי, מחכים לשנייה הזו שבה אטעה. לדקה הזו שבה ימחאו לי כפיים כדי שיוכלו לבקש ממני לחזור אחורה בזמן.

אם יש דבר אחד שקשה לי להתמודד איתו זה העבר. העבר המטריד והמציק הזה, שמכרסם בי כמו תולעת חרוצה, כמו תולעת שלא מרפה.

כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי: "העבר הוא זה שבונה אותנו". כל מי ששוחחתי איתו אמר לי ש"העבר הוא חלק מהעתיד, תחבקי אותו".

זה נשמע יפה, ואפילו קצת משכנע. אבל זה לא עובר מסך אצלי. לחשוב שהעבר בנה אותי זה לעשות לעצמי הנחות. להקל על עצמי את הדרך, לשחרר את המצפון בעבור נזיד עדשים.

אין שום דרך לייפות את הדברים. אין דרך להניח פלסטר קטן על פצע גדול. צריך להודות על האמת גם אם היא כואבת. צריך להודות על האמת גם אם היא גובה ממך מחיר.

והאמת העירומה היא שנכשלתי. נכשלתי בשיקול הדעת פעמים רבות כל כך. נכשלתי בעיניים, נכשלתי עם הידיים, נכשלתי ביותר עם הרגליים. כל חיי נכשלתי נכשלתי נכשלתי! אני עומדת מולך בורא עולם ואומרת: כשלתי.

כשלתי ונכשלתי רק מסיבה אחת. טעיתי ושגיתי רק מפני שכל חיי סירבתי להכיר בך כאַבי. סירבתי להכיר בך כמורי, כיוצרי. התעקשתי להפנות אליך עורף, דודי מחמדי.

הלוואי שהייתי מוצאת איזה כפתור שאוכל ללחוץ עליו ולשכוח. הלוואי שיכולתי לקחת איזו תרופה או סירופ כזה לשיעול שבו שתי כפיות יעבירו לי הכל.

הייתי רוצה למצוא את הנוסחה שתעזור לי לתקן את כל מה שפגמתי בעולמך. למצוא את הנוסחה המדויקת שתסיר ממני את העול של רגשות האשמה.

כשמטען כזה כבד רובץ מעליי, אני תוהה איך אפשר לעמוד לפניך בתפילה. איך אפשר להיות במקום שבו "הצדיקה" יודעת שלא בטוח שהיא זכאית למחילה.

אומרים שאתה אב הרחמים ואדון הסליחות. שאתה מכפר שגגות ונושא עוונות. אך מה עם אותם אלו שעלו על הרכבת בתחנה האחרונה, עלו עם מטען חורג בתוך מזוודה ישנה?

מה עם אותם אלו שלא מצליחים לסלוח לעצמם, שיודעים שהם לא ממש צדיקי יסוד עולם? מה עם אותם אלו שמוכנים בכל דרך לקדש את שמך, אך נקודת המוצא שלהם התעכבה קמעא?

ככל שבדקתי את עצמי הבנתי שכנראה אין לי דרך להיפטר מעברי או לפחות להשקיט אותו. אוכל לנסות למצוא דרכים לביצוע הסכם שלום. שלום קר כזה, בלי מטוסי קרב וטילים, אפילו בלי לקחת שבויים.

השלום הזה אולי יצמצם יום אחד את הפער הזה בין מה שהיה למה שעכשיו, בין מה שקרה למה שנכתב.

ובינתיים אני, הקטנה שבקטנים, אחרונת המאחרים, מבקשת סוף אחר לסיפור, מבקשת שלא תשאיר את לבי שבור. מבקשת שתיתן לי את המחק המיוחד שלך, את המחק שימחק את השורות הפחות יפות שכתובות ביומן החיים שלי.

ועד שתמציא לי כזה, העבר ימשיך ללוות אותי יד ביד, מהווה חלק ממרקם התשובה שלי. מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה שלי הביתה. מהנסיעה שלי אליך.

להתנער מן העפר

בס"ד

"התנערי מעפר קומי - לבשי בגדי תפארתך עמי"

בפיוט לכה דודי שאנו שרים בקבלת שבת,

מבקשים אנו מהשבת להתנער מהעפר שדבק בה כל ימי החול,

חז"ל מלמדים אותנו יסוד חשוב, שגם אנחנו, 

צריכים להתנער מן העפר שדבק בנו במהלך כל החיים

מכל מה שלמדנו בבית הספר, מכל ההרגלים שלנו,

להתנער מכל מה שמעכב אותנו מלהתקרב לקדוש ברוך הוא

ואחרי כל זה נוכל להתלבש בבגדי תפארת, בבגדי צניעות

בבגדים של שבת...

להתחיל לפסוע

בס"ד

כמה פעמים קורה לנו שאנו רוצים ללכת, 

להתחיל לפסוע ולהמשיך הלאה,

לעשות את מה שהנשמה רוצה ומשתוקקת כל כך.

הנשמה חשה לא בנוח כשהיא עטופה בכריות בטחון שמקיפות אותנו,

כשהכל שגרתי כל כך,

הנשמה מתאווה למצבים שיעמידו את

האמונה ואת הבטחון שלנו במבחן.

מצבים מאתגרים שרק מצמיחים אותנו לחיים

בכדי לגדול באמת צריך להעיז,

ופשוט לצאת לדרך....

זמן של חסד

בס"ד

לעיתים כשאנו נמצאים במרוץ של חיים 

ואין לנו את היכולת או את התבונה לעצור בעצמנו, 

לעצור בכדי להתבונן, 

הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה, ופשוט שומט תחת רגלינו

את השטיח. 

השם מזעזע את עולמנו לתקופה מסויימת,שמכאיבה לנו.

אנחנו קוראים לזעזוע הזה יסורים, 

אבל בעצם זו מתנה ענקית של הבורא יתברך.

מתנה שמאפשרת לנו זמן של חסד עם עצמנו,

זמן שיאפשר לנו התבוננות נכונה על החיים שלנו,

התבוננות שתביא אותנו להבנה שהלכנו לאיבוד 

ושאולי שכחנו שיש לנו נשמה

"מי זה?"

בס"ד

מספר הת' שניאור זלמן פוגאטש, שהיה בשליחות בבית חבד הודו בקאסול "אחד מהכללים הבלתי כתובים של המטיילות בהודו, הוא שלעולם אין לנסוע באוטובוס לבד, ובטח שלא בשעות הערב והלילה.

לצערינו, במדינה שכזו על בערותם ואמונותיהם הטפלות, כבר אירעו מקרים מצערים בעבר, שהמחישו את גודל הסכנה הטמונה במעשה שכזה.

זה היה הרקע לסיפורה של הצעירה שנכנסה באותו ערב לבית חב"ד הודו בקאסול, כשהיא נראת מרוגשת ומפוחדת.

"מי זה?" היא קראה בהצביעה על תמונתו של הרבי שליט"א מלך המשיח, "אני ראיתי אותו! הוא
הרב של הודו? זה בדיוק האיש המבוגר שהיה איתי בתחנה בלילה!"

"אתם לא מאמינים, היא סיפרה למי שישב שם באותה שעה, מה עבר עלי בלילה האחרון.
במסלול טיולי תכננתי להגיע לקאסול, אלא שמהמקום הקודם בו הייתי אין אוטובוס ישיר, אלא צריך להחליף אוטובוס באחת העיירות הנידחות על אם הדרך.

ירדתי מהאוטובוס הראשון בשעה 8 בערב, כשעה וחצי עד להגעת האוטובוס הבא.
אלא, שכרגיל בהודו, שום דבר לא מתוכנן. מסיבה כל שהיא האוטובוס לא הגיע, עד עכשיו אין לי מושג למה.

מצאתי את עצמי מתכננת להעביר לילה בתחנה הנידחת, זאת משום שלא היתה באיזור איזו אכסניה שם אוכל לנוח עד לשעות לפנות בוקר, אז יגיע האוטובוס הבא.

התחלתי מתבוננת סביב, על המקום שיהיה משכני בשעות הקרובות, אלא שלחרדתי הבחנתי בשני טיפוסים מפוקפקים שהלכו והתקרבו לתחנת האוטובוס.

מאחר וכאמור לא היה אמור לעבור באותה שעה אוטובוס, הסקתי שכוונתם לא תמימה... הם נכנסו לתחנה והתיישבו כאילו בתמימות בשני קצוות הספסל, מימיני ומשמאלי, כשבכל כמה דקות הם מתחילים לצמצם את הרווח...

בשלב זה כבר לא ראיתי שיש לי מה לעשות. האיזור כולו שומם ולי גם כך אין לאן ללכת. פניתי בקריאה מעומק לבבי לבורא העולמים: "אתה היחיד שרואה אותי עכשיו במצוקתי, עזור לי!"

חלפו אך שניות ספורות, ולפתע נכנס לתחנה אדם מבוגר, בעל זקן לבן, שהתיישב אף הוא בתחנה.
כלל ידוע הוא אצל ההודים המקומיים, שהם מכבדים (בדרך כלל) את המבוגרים (בתורת המוסר ההודית, ישנם סדרי עדיפויות ברורים, ובלשונם-'קאסטות'). בראותם את האיש, המשיכו לשבת בחוסר מעש, כשהם מפסיקים את התקרבותם.

נשמתי לרווחה, אך לא ידעתי כמה זמן ישאר הזקן באיזור ויגן עלי. כנראה שהם גם התלבטו בדיוק באותה שאלה, אך מזוית אחרת. לאחר שחלפו כעשרים דקות ארוכות ולא נראה היה שאותו מבוגר מתכנן לעזוב את התחנה הם קמו ללכת ויצאו מהתחנה.

הזקן נשאר לשבת במקום לאורך כל הלילה, עד שהגיע האוטובוס לאחר מספר שעות.
עליתי לאוטובוס וכשהתיישבתי במקומי הסתכלתי לראות האם הוא גם עולה אחרי, אלא שהבחנתי שהוא פונה לעזוב את התחנה וממשיך בדרכו"...

הסיפור, שסופר זה עתה, השאיר הלם על כל הנוכחים בבית חבד הודו, קאסול כשלפתע התברר הכל. הרבי שליט"א מלך המשיח בכבודו ובעצמו, בלב הודו, מציל נפש יהודית מערלים.
בית חב"ד הודו מיהרו להשיב: "אכן, זה הרב של חב"ד בהודו, אבל לא רק בבית חב"ד הודו אלא בכל העולם.