אלבום התמונות - טור חובה

בס"ד

פתחתי את הארגז שהיה מונח הרבה זמן על הארון, בחלקו הפנימי ביותר. איפה שמגיעים אחת לכמה שנים, אם בכלל. איפה שכל הבגדים הישנים. היכן שכל הסודות מקופלים להם שם.

אחרי שמצאתי כמה קבלות ישנות ומזכרת מילדים קטנים שכבר פרחו מהקן, הבחנתי באלבום התמונות שהיה מונח בתחתית, מנסה להעלים את עצמו מזווית הראיה שלי.

הרמתי אותו מתוך סקרנות, מבקשת לדעת מה הוא מכיל בתוכו. בערך 14 שנים חלפו להן. חלפו להן מהר מידי. חלפו להן כואב מידי. לרגע רציתי לסגת אחורה ולסגור את האלבום. הרגשתי שאני מכאיבה לעצמי. שאני חוזרת לתקופה שעדיין לא השלמתי איתה.

היתה בי תחושה שאני חוזרת אחורה לימים שבהם הכל היה לוט בערפל. לזמנים שהייתי אשה אחרת. מורכבת מחתיכות קטנות של נשמה. חתיכות שאף פעם לא הבנתי איך מחברים ביניהן.  

פחדתי להביט בה. להציץ לתוכה. לראות אותה בגודל טבעי. להתחבר אליה ואל מה שהיא מייצגת. למה שהיא אומרת. למה שחבוי בנקיקי הסלעים.  

הרבה זמן נמנעתי מלהסתכל בתמונות. במראות. לחטט במציאות שכבר לא היתה מנת חלקי, וחרטה בי לא פעם שאלות שאולי היה אסור לשאול, ופערה שם בארות עמוקים.

חיפשתי את העיניים שלה, את האמת, ורציתי לשאול אותה למה. למה היא לא חיפשה יותר. למה היא התפשרה על החיים. למה היא לא עצרה לרגע אחד. והתבוננה בתשובות הנכונות, תשובות שהגיעו עם כל טיפה של גשם, ועם כל חיבוק של ילד.

רציתי לשאול אותה למה היא נכנעה. איך היא לא הבחינה בצימאון, איך היא לא הבחינה ברעב. איך היא לא הבחינה במליחות של הדמעות. ברטיבות של הנשמה. איך היא לא הבחינה בצעקה.

אם הייתי בוחרת מילה אחת שתמחיש את מה שהרגשתי כלפיה, זאת תהיה רק מילה אחת. מילה שקשה לבטא בקול רם. אבל אני מחוייבת לאמת שמבעבעת שם בפנים.

אם יש משהו אחד שליבי הרגיש באותו הרגע זה רחמים. רק רחמים. על ילדה שלא ידעה גבולות, על ילדה שהלכה בלי לדעת את הכיוון של הרוח, ובלי לשמוע את הגלגלים של הזמן.

רציתי לחבק אותה הכי חזק שאפשר. לאמץ אותה לחיקי. לומר לה שהכל בסדר עכשיו. וכבר לא צריך לברוח. כבר לא צריך לדאוג אם נשארנו לבד.  

רציתי להביט הכי קרוב ולומר לה שזה בסדר לטעות. וזה בסדר להיות חלש. וזה בסדר להיות מבולבל מהחיים. וזה בסדר להיות מי שאת. וזה גם בסדר לשנות את הכיוון של הנסיעה.

אם היתה לי אפשרות הייתי אומרת לה שיבוא הרגע ויהיה בה את האומץ להתנער מהעפר. יהיה בה את האומץ להתנער מכל מה שמעכב אותה. מכל מה שמשתק אותה. מכל מה שמפחיד אותה כל כך.

ליבי יצא אליה. אוהב. מקבל. מבין את לחישותיה העדינות. לגמרי מכיל את כל השגיאות ואת כל העוונות. מכיל את כל הלכלוך שנדבק לשולי הבגדים. מכיל אותה בחמלה גדולה.

סגרתי את האלבום. מלטפת את כריכתו הקשה. שמחה שלראשונה מאז שחזרתי בתשובה לא כעסתי עליה. לא שפטתי אותה על מה שעשתה. קיבלתי אותה כמו שהיא. קיבלתי אותה כחלק בלתי נפרד ממני. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך הלאה. קיבלתי אותה בכדי לשחרר אותה לחופשי. קיבלתי אותה בכדי שאוכל להמשיך ולעלות. בכדי שאוכל להמשיך ולטפס על ההר.

עד שאצליח

בס"ד

דווקא כשהייתי בטוחה שהצלחתי. שעשיתי את זה. שעליתי לפסגה, מגיעה האכזבה. מגיעה הצביטה שמבשרת לי שעדיין לא. שעדיין לא הזמן להניח את כלי המלחמה בצד.

בדיוק ברגע שהרגשתי שמחה בלב על עוד רגש קטן שהצלחתי לבלום. על עוד מילה שהצלחתי להשתיק שם בפנים. מגיעה התוכחה ואיתה כאב דק שדואג שארגיש את הנוכחות שלו בבטן הרכה, ויזכיר לי כמה שזה קשה.

יזכיר לי שהכי קשה לי איתי. עם עצמי. עם זה שאני נופלת כל פעם מחדש לאותו המקום של גאווה. לאותו מקום של חוסר אמונה. לאותו מקום שבו אני שוכחת את השליחות ולא רואה אותה לנגדי תמיד.

אני תוהה מתי יגיע הרגע שבאמת אצליח לחזור בתשובה. שבאמת אצליח לא להיכנע לעייפות, לא להיכנע להרגלים שחצובים עמוק בתוכי. מתי יגיע הרגע שאתן לקדוש ברוך הוא עבודה מדוייקת. עבודה מושלמת.

כל בוקר אני מתעוררת בהחלטה נחושה שהפעם לא אעגל פינות. שהפעם אתן מאבק רציני ליצר הרע שבועט בתוכי. הפעם לא אשבר בגלל שמשהו אחר מטריד אותי.

הייתי רוצה לעשות את הדברים נכון. לעשות אותם כמו שאבא שבשמיים רוצה ולא כמו שאני והאגו שלי רוצים. הייתי רוצה להיות ראויה לכל הטוב שהוא שולח אלי. הייתי רוצה להחזיר לו ואפילו במעט על כל האמון שהוא נותן בי.

אין משהו מקומם יותר מאשר לגלות שעוד פעם לא הצלחתי לברך כמו שצריך. שעוד פעם לא נזהרתי בלשון הרע, שעוד פעם לא הייתי סבלנית להללי הקטנה. שעוד פעם פישלתי. שעוד פעם נפלתי.

אין לכם מושג כמה אני רוצה להתפלל. כמה אני רוצה לצעוק לשם. להרגיש את הקירבה שלו. לבקש אותו. לבקש הפסקה מכל הנסיעה הארוכה והמהירה הזאת על הכביש הכי מהיר בעולם. הכביש הזה שנקרא החיים, ולפנות זמן לנשמה שמתחוללת בתוכי.

אני לא מצליחה לרוץ בקצב שאני רוצה. לעשות את כל מה שאני רוצה. לקרוא חזק כל כך עד שהוא ישמע. אני לא מצליחה לתת את כולי. וכל פעם מחדש המציאות טופחת על פני ומביאה אותי להבנה שעדיין לא התחלתי. שאני רק בפתח של האוהל.

אבל עם כל התסכול שמלווה אותי, אני מזכירה לעצמי שלא עשיתי את כל הדרך הזאת בכדי להיכנע, לא עשיתי את כל הדרך בכדי להרים ידיים. אני חייבת לקחת את אי שביעות הרצון ממצבי הרוחני, למקום של צמיחה. ללחימה. להבנה שכל נפילה שמגיעה בקצה של היום אמורה להוציא ממני את המיטב. להוציא ממני את התקווה לניסיון חדש. להזדמנות חוזרת.

אני חייבת לקחת את האמת הזאת ליציאה חדשה לדרך. להמשיך עד הנשימה האחרונה להשיג אותו. להשיג את האלוקות. להשיג את הדבקות. אני חייבת לנסות עוד פעם ועוד פעם עד שבס"ד, אצליח.

לקראת גאולה

בס"ד

כולם מדברים על זה שהמשיח קרוב. ממש קרוב. יש משהו באוויר שמרגיש כמו משהו אחר. משהו שקורה בעולם. ואין לאף אחד הסבר מה באמת קורה פה.

אלפי שנים מדברים על המשיח ועל הגאולה הקרובה אבל כשצירי הלידה הולכים ומתקרבים מגיע איתם גם הפחד מהלא נודע. הפחד מהאי וודאות. הפחד מהערפל שנמצא בכדור הארץ.

חוץ מהפחד מהאזעקות ומנגיף הקורונה ל"ע, יש עוד פחד אחד שצריך לתת עליו את הדעת. יש עוד פחד אחד שצריך לתת לו תשומת לב מיוחדת. פחד על היהודי היחיד. על היהודי שלא רואה ולא שומע.

אני מפחדת לחשוב מה יקרה אם המשיח יבוא ויהיה יהודי אחד שנמצא בקצה השני של כדור הארץ שלא ירצה לחזור בתשובה. שלא ירצה להיות חלק מאלו שיקבלו את פניו.

קשה לי לדמיין מה יקרה אם יהיה יהודי אחד או יהודייה אחת שלא יסכימו לקבל על עצמם עול מלכות שמים, ויפספסו את ההיכרות עם מי שאמר והיה העולם.

לא מסתדר לי אם יהיה יהודי אחד שיסרב להרגיש את הנועם של השבת ויוותר על הליווי של המלאכים כשהוא יחזור מבית הכנסת.

בלתי נתפס בעיני אם תהיה יהודייה אחת שלא תספיק להתכסות וללבוש את בגדי המלכות. שהיא לא תהיה שייכת למחנה הזה ששומר על הקדושה.

לא ברור איך יכול להיות שיהיה יהודי אחד שלא ידע אהבת השם מהי. אהבה בין נברא לבורא. אהבה שלא מקלקלת את השורה. אהבה שיש בה מסירות של נפש, וחוסר התפשרות גם על הפרטים הקטנים ביותר.

כואב הלב לחשוב שישנה אפשרות שיהודי אחד יחמיץ את השמחה שיש ביראה הטהורה. את ההשקעה . את התחושה שהצלחת לשמח את אבא שבשמיים.

נשגב מבינתי שיכולה להיות אפשרות שיהודי אחד לא יעבוד על המידות שלו ויצליח מידי פעם להרגיש את השפלות, להרגיש את ההכנעה ואת הענווה שמגיעה מיד אחריה.

מפחידה אותי האפשרות שיהיה אפילו אחד שישאר מאחור ולא ידע נגיעות של רחמים. נגיעות של קירבה שמגיעות אחרי עמל של שנים. אחרי קריאה ממעמקים.

מה שצריך להדיר שינה מעינינו זה על אחינו שהלכו לאיבוד בתוך כל החומר ובתוך הבלבול ששוטף את העולם. בתוך כל הכאוס שמתרחש סביבנו. בתוך ההבל והריק.

חייבים לפחד על אלו שאטמו את הלב ולא רוצים לשמוע. על אלו שלא יודעים את הדרך הביתה. על אלו שבורחים מהאמת ומהכתף של אבא.

צריך להתפלל על כל יהודי מבלי להנחם. לא לקבל תשובה שלילית, גם אם היא כרוכה בסוג של מלחמה. אסור לנו למנוע את קולנו מבכי ואת עינינו מדמעה. אסור לנו להפסיק ולבקש על כל נשמה ונשמה.

יום אחד

 בס"ד

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

יום אחד יהיה מי שילחש לי באוזן שהגיע הזמן להשאיר את הכל. הגיע הזמן לעזוב את מה שאני אוחזת בשתי הידיים. להניח מאחורי את אוסף ההתלבטויות שצעדו איתי לאורך הדרך. להניח מאחורי את הכאבים שהיו שם תמיד והזכירו לי שהשגרה זה דבר מבורך.

להשאיר מאחורי את העננים שמתפזרים והאביב שמתעכב לו השנה. להשאיר את הפחד האמיתי שלא הצלחתי להבין אף פעם את הדבקות שלו בי, ואת השאלות שהגיעו בעקבותיו.

כמה קשה לעכל את העובדה שיום אחד אתה סוגר דלת אחת ופותח אחרת. ורק המחשבה על זה מטלטלת ומשליכה לעברך תחושה של סוף. סוף של חיים. זהו, הגעת לקצה.  

ניסיתי להשתעשע במחשבה מה מרגישים. מה מרגיש אדם שבזה הרגע חוצה את הקווים ועובר דרך הקירות. עובר את מחסום הפרידה ועובר לגור בארץ שהרוח נושבת שם ללא הפסקה.

במעט הזמן שיצא לי להכיר את עצמי, בטוחני שתלווה אותי תחושה של פספוס. תחושה של החמצה. החמצה על עוד דבר אחד קטן שלא הצלחתי לעשות. על עוד משהו אחד קטן שלא הספקתי לומר.

החמצה על עוד חיבוק אחד קטן שלא נתתי, ועל עוד רגע אחד של סבלנות שלא הקדשתי. החמצה על שבחרתי במה שנוח, במה שמתיישר עם מה שדומה לי. ורק לי.

החמצה אחת ענקית שלא שמעתי את הנשמה שקוראת בשמי. שומעת את מה שהיא אומרת. את מה שהיא מבקשת ממני לבחור. את מה שהיא מבקשת ממני לשיר בקולי קולות.

החמצה על שלא הקדשתי מספיק זמן, ולא נתתי יותר ממה שצריך. החמצה על רגעים שהלכו להם לאיבוד מבלי לשים לב לכל מה שמתקיים סביבי. לכל מה שקיים עבורי.

החמצה על כך שהחיים עברו להם לידי, מבלי שעשיתי את הבחירות הנכונות. מבלי שהיה לי זמן לבכות את הטעויות.

קשה לעזוב בתחושה שלא באמת עשיתי את הכל. שוויתרתי לעצמי. שהרמתי ידיים ברגעים הכי מאתגרים. שהפסדתי מראש במלחמה על החיים.

לא הייתי רוצה לסגור את הדלת מאחורי בידיעה שהשארתי חלל פנוי. שהשארתי בעולם הזה עוד צעקה שלא זכיתי להוציא מהלב. עוד הרהור של תשובה.

לא הייתי רוצה להמשיך הלאה בידיעה שעדיין לא ניקיתי את הלב. שיש בתוכו עוד לחלוחית של קנאה, של חוסר התפשרות, של הקפדה. כשעדיין יש בו נגיעות של גאווה.

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד הכל יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

אני זוכרת רגע אחד....

בס"ד

אני זוכרת רגע אחד שבו כל השאלות ששאלתי, התחברו להן. שעל כל שאלה ושאלה קיבלתי את התשובה. קיבלתי את המענה למה שהציק לי בבטן. למה שהניע את הנשמה.  

אני זוכרת רגע אחד שבו לכל הפחדים שפחדתי, נפתחה דלת. שלכל מה שגרם לי להישאר מתחת לשמיכה ולא לראות את מה שמעבר, נפתח מקום של אהבה.

אני זוכרת רגע אחד שעל כל הפצעים שנפצעתי שמו לי תחבושת. שכל פעם שחיפשתי את המקור של הכאב לדעת מאיפה זה מדמם, הרגשתי יד מרגיעה.

אני זוכרת רגע אחד שכל התירוצים שתירצתי קראו לי לעצור. שכל פעם שחיפשתי לתת לגיטמציה לדבר הלא הגיוני הזה שנקרא אני, היה מישהו שהסביר לי שזה לא הכיוון הנכון.

אני זוכרת רגע אחד שכל התסכולים שנרדמו איתי כל לילה הזמינו אותי להתעורר. הזמינו אותי לקבל מהם קורטוב של השכלה. לטעת בי מעט הבנה.

אני זוכרת רגע אחד שכל החלומות סיפרו לי שהם רק חלומות עם חיי מדף קצרים, והתפקיד שלהם מסתיים בבוקר. איפה שהשמש מתחילה להאיר.

אני זוכרת רגע אחד שבו כל השקרים שסיפרתי לעצמי הביטו לי בלבן של העיניים וביקשו ממני לפרום את החוטים העדינים שמהם הם עשויים. להתחיל לקחת אחריות על זה שהם בכלל קיימים.

אני זוכרת רגע אחד שבו הנחתי את מקל הנדודים והפעם לתמיד, את המקל הזה שליווה אותי בשדות של זרים. והצביע על כך שהימים של ילדותי הולכים ונגמרים.

אני זוכרת רגע אחד מופלא. רגע אחד של חסד שקוראים לו "לחזור בתשובה". שבו כל החלקים של הפאזל הזה מרכיבים ממני חיים. מרכיבים אותי מחדש.

אני זוכרת רגע אחד שלא ידעתי בכלל איך עומדים על הרגליים ואיך קוראים את הסימנים. ומי מבטיח לי שבסופה של המציאות העייפה אמצא את דלת הכניסה.

אני זוכרת רגע אחד שבו החלטתי שאני יותר לא מתפשרת. שאין מצב שאני מוותרת. שזה לא חשוב מי הולך לפני ומי נמצא בצדדים. אני חוזרת אל מעיין החיים.

אני זוכרת רגע אחד שעזבתי והשארתי מאחור את כל מה שמוכר ואת כל מה שמקובל בעיני כולם. וביקשתי לחזור בתשובה. בקשתי לחזור לנקודת ההתחלה.

אני זוכרת רגע אחד שבו הבנתי שלחודש אלול יש זרעים משלו. שיש לו זרעים שנובטים ומפוזרים בתוכי כל השנה. זרעים שמזכירים את הנועם האמיתי שנמצא ביראה.  

אלול מזכיר לי רגעים מיוחדים של התעוררות ושל נשמה, ואיך זה מרגיש כל יום לחזור אליו בתשובה. אלול קורא לי להמשיך בכל הכח את הדרך, עד שאכנס ברחמים לשער של המלך.

ללכת אחריו

בס"ד

יש בתוכי תפילה שאני נושאת בתוך הלב. בתוך אחד מהחדרים היותר פנימיים של הלב.  אותו לב שידע הרבה כאב, ולא תמיד ידע מנוח. אותו לב שקורא לשם ולא מפסיק לבקש.

אותו לב שמבקש את הצעדים, מבקש את ההליכה החד משמעית. את ההליכה שהלכו בה אבותינו במדבר, את ההליכה בארץ לא זרועה. את ההליכה אחרי מלכו של עולם.

בספר מלכים מסופר שאליהו הנביא מכנס את ישראל ואת נביאי הבעל, "ויגש אליהם אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם השם האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו...". אליהו הנביא מסביר לעם נקודה אחת פשוטה. אמת אחת צרופה שחייבת להיות נר לרגלינו.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על חלק מהמצוות. לא יכול לפסוח על האורך המותר של החצאית ועל כיסוי הראש הנכון. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא לא יכול לפסוח על שמירת הלשון, ועל מידת הכעס. מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא באש ובמים זה מחייב אותו לצעוד בשביל שיש לו שוליים ברורים מאד.

ללכת אחרי מלכו של עולם, הווה אומר גם בדברים הקטנים ביותר. כשאתה לבד. כשאף אחד לא רואה אותך. איפה שהרצון האמיתי שלך נמצא. אם הוא נמצא בהבל וריק או שהוא נמצא בצעקה לשם יתברך.

מי שהולך אחרי הקדוש ברוך הוא חייב להבין שנדרשת ממנו מסירות נפש על קיום המצוות. נדרשת ממנו הקרבה. הוא נדרש לצאת למלחמה ולא לפסוח על שני הסעיפים. להילחם בכל ההתנגדות שקיימת סביבו, עיקשת ככל שתהיה. להילחם ולאטום את כל הפתחים הקטנים שמשאירים ליצר הרע אפשרות להיכנס.

אם אני רוצה ללכת, אם אני רוצה לצעוד בשביל שמוביל אותי בית א-ל, עלי לנקוט משנה זהירות ולהביט בכל אבן שאני נתקלת בה. לשים לב לכל עיקול או משוכה כלשהי, צריך לבדוק איפה אני נותן את הפתח הקטן הזה, איפה אני מתיר את הקשר, איפה אני פוסח על סעיף אחד מדרכו של מלך מלכי המלכים.

אני חייבת לשים לב איפה אני מתפשרת. איפה אני לא מקיימת את ההלכה. איפה אני מעגלת פינות, ואיך זה שכל ההבטחות שהבטחתי רק לאחרונה נמוגו ונעלמו להם.

בכל יום ובכל דקה מהחיים שלנו כיהודים עלינו להביט סביב ולראות שם את העקבות של הרגליים. את הפסיעות הללו במדבר, את ההליכה בארץ של שממה.

ללכת אחריו זאת עבודה שנועדה למנוע ממני את החורבן הבא. את הפתח הבא. את פתיחת הדלת לחיים של ריחוק מאבא. חיים של ריחוק מהבית. ריחוק מהנשמה הטהורה שלי. חיים שבהם אתה הולך לאיבוד, וכל זה רק בגלל שפסחת. רק בגלל שוויתרת לעצמך.