בכל המפגשים שלי עם חוזרים בתשובה - או יותר נכון, חוזרות בתשובה - אני נתקלת תמיד בשאלה לגבי המצווה של הפרשת חלה. שמתי לב שכשאני זוכה לכתוב על זה בטור שלי אני מקבלת הרבה פניות מנשים לגבי הטכניקה ולגבי המשמעות של המצווה, דבר שמחמם לי את הלב באופן אישי ומעיד על ההתלהבות והרצון שקיימים בכל נשמה יהודית לעשות את רצונו יתברך.
כשרק דשדשתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה, התארחתי אצל הספרית שלי, לילי, כשהיא הושיטה לי פתק מהוה שהיה כתוב עליו "מצוות הפרשת חלה". עלעלתי בו די באדישות כי לא הבנתי את ערכו באותו הזמן.
לא ידעתי איך ייתכן שהכלאה של קמח ומים יכולים "לחולל פלאים", כפי שהיה כתוב שם. הייתי שקועה עד צוואר בבעיות האישיות שלי, שתחבתי את הפתק עמוק לתוך התיק וכדרכי בקודש שכחתי ממנו.
ככל שעברו הימים, טבעת החנק של הייסורים החלה סוגרת אותי, תהליך מוכר לכל חוזר בתשובה בתחילת דרכו, כל המקטרגים למיניהם חייבים לבדוק עד כמה אני רצינית בקטע, או שאני סתם חושבת שחצאיות ארוכות עושות לי טוב לעור הפנים.
באחד הימים כשעשיתי סדר בתיק מצאתי שוב את הוראות ההכנה, ההוראות הבטיחו שלישת הבצק הינה שעת רצון אדירה בשמיים, וכל תפילה מסוגלת לישועה גדולה. "מה אכפת לך לנסות? גם ככה אין לך יותר מידי מה להפסיד", התחלתי לדבר עם עצמי, "מקסימום חסכת תשלום של חלות לשבת".
ביום השישי של אותו השבוע ניגשתי למלאכה האפייה, עד כמה שניתן לכנות אותה ככה. יצא לי משהו דמוי חלות עם נטייה להתאבנות יתר. בני הבית עשו מאמצים כבירים להעלות חיוך על דל שפתיהם בכל פעם שנגסו בהן, מאמצים שלא היו מקצועיים במיוחד.
החלטתי שאני אצליח לעשות חלות רכות ונימוחות ויהי מה! אישה כמוני לא מרימה ידיים כל כך מהר. הצבתי לעצמי מטרה שכל שבוע אני מנסה מחדש, עד שהן תצאנה ראויות למאכל אדם.
ככל שהתעקשתי יותר הבחנתי שאני מתחילה להתחבר לבצק, מתחילה להתחבר לתפילה. כל פעם שהלב כאב ניגשתי ללוש את העיסה, הרגשתי פיזית איך הלב מתרחב לי עוד קצת ומפנה מקום לשיחות הנפש שקיימתי עם בורא עולם.
אהיה כנה אתכם: התמכרתי לחלוטין. קראתי באחד המאמרים שבזוהר הקדוש מצוין כי אשה שעושה הפרשת חלה באופן קבוע יכולה לשנות את גורלה מהקצה לקצה. שמחתי בליבי שנפלה לידי הזדמנות פז, והבנתי שאין סיכוי שאפספס אותה.
הבטחתי לעצמי שאשנה את כל מהלך החיים שלי, לא משנה לי מהן הגזרות שנגזרו עלי, מהן הדינים שאספתי בדרך, מהן החטאים שמעיבים עלי כעננים אפורים וסוגרים על הנשמה שלי, המצווה הזו היא מתנה, ואין סיכוי בעולם שאתן לה לחמוק ממני.
בכל יום שישי בשעה 04:00 לפנות בוקר היתה לי פגישה קבועה עם אבא שבשמיים, אבא מקסים ואהוב שבוודאי יצא לכם להכיר. החושך וצינת הבוקר היוו תפאורה מושלמת לסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי, סערה שנשפכה כולה לתוך הבצק.
"רפא לי את הגוף והנשמה אבא, עזור לי להבין שהכל לטובה", התחננתי אליו "תאמר כבר די, שייגמר". מכסת הייסורים הכתה בי ללא רחם, מסרבת לקבל אותי לעולם התשובה. "הרי זו חלה, וכפי שאני מקיימת מצווה זו בכל לב, כך תהיה לכפרת עוונותיי", הפרשתי חלק מהבצק והרמתי אותו בשתי ידי. על כל מכה חדשה שניחתה עלי, הוספתי עוד קצת קמח ולשתי, על כל מחלה מיותרת שהתארחה בגופי קלעתי את הבצק לצמות ובכיתי, משהו אמר לי שניחוח החלות יבקע שערי רחמים.
אני חושבת שבערך שנתיים לשתי ללא הפסקה. לשתי בזמן שעברתי תהפוכות, לשתי בזמן שנפלתי במהמורות שונות ומשונות. כל הזמן היינו יחד, אני והבצק. התנחמתי בעובדה שהחלות שלי תפסו תאוצה עד כדי כך שכבר נתבקשתי להדריך חברות ומשפחה, שלא לדבר על הטעם שהשתפר פלאים, דבר שהציל את בני הבית שלי מלהפגין כשרון משחק לא מדהים, בלשון המעטה.
באחד מן הימים חליתי באורח כזה שלא יכולתי להזיז את ידיי, לא ימינה ולא שמאלה, ובטוח שלא למעלה. ידעתי שיצר הרע מנסה לטרפד לי את התוכניות הריחניות ומעוניין להרחיק את המלאכים הלבנים שבאים לבקר אותי בכל יום שישי.
מצאתי את עצמי יושבת יום אחרי יום על המיטה, נפוחה מכדורים ודמעות, מבקשת רק דבר אחד "אבא אל תיקח ממני את המצווה הזו, שנינו יודעים שבאתי לעולם הזה בכדי לקיים אותה. רק לא את זה, רק לא את זה".
ניסיתי לשכנע אותו בתירוצים שונים ומשונים אך כלום לא עזר, הוא בשלו. חודשיים הייתי מרותקת למיטה, בלי יכולת לנקוף אצבע, בלי יכולת להגיע לפגישה הקבועה שלי עם אבא.
ככל שהזמן עבר, השמיים החלו להתבהר, מסירים את הערפל הסמיך שהיה מנת חלקי בתקופה האחרונה. פצעי הגוף החלו להגליד ואיתם פצעי הנשמה, הכל החל להתחבר אצלי לתמונה אחת שלמה, תמונה אחת מחויכת והרבה יותר חזקה.
למדתי שיעורים חשובים ומאלפים, למדתי שאפשר לשנות לעצמך את החיים, וכל זה נכון רק אם באמת רוצים. הבנתי שהמצוות המדהימות הן בעצם כלים. כלים טובים וראויים, כלים נקיים ומועילים, קיבלתי למעשה אפשרות לטרוף מחדש את הקלפים.
הפרשת החלה באורח מסתורי או שלא, הסבירה לי שניתן לשכתב את סוף הסיפור, להבין שהשער פתוח גם אם כולם אומרים לך שהוא סגור, שרבי נחמן צדק שאמר שאפשר לתקן אם אפשר לקלקל, ושהנשמה האלוקית שבי לעולם תהבהב. תהבהב ותזכיר בכל רגע נתון שיש בי את הכוח לעשות את השינוי, כי גם אם נדמה שזה לא אפשרי צריך לזכור שבחושך "השם אור לי".
| 
