מסירות של אמא

בס"ד

הנחת אבן הפינה...
_________________

מעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.

אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך זמן?"

דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:

"ראשית כל אומר לכם, הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים. אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:

בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה "קול" שבליטא הרחוקה, העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק... אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.

ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד. הייתה ארוחת הערב הדלה כמרקחה, מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.

אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו', היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.

כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.

באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"

וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה.

כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה.

ובצהרים – המסע חזרה ,עד שש בערב היו שוב כולם בבית.

לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"

מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה, הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"