בס"ד
נכתב ע״י אחד שהיה אתמול בהלוויה של שון:
אי אפשר לנצח כזה עם. למעלה מעשרים אלף איש צעדנו אתמול ללוות בדרכו האחרונה את סמ״ר שון כרמלי הי״ד. עשרים אלף איש שלא הכירו אותו עזבו הכל, יצאו מבתיהם, עמדו בשעת חצות הליל בפקקים אינסופיים רק כדי לחבק ילד שמעולם לא הכירו. אני צועד מרחק של עשרים דקות מהחניה המאולתרת אל בית העלמין ונהרות של אנשים שנענו לקריאה הולכים לצידי מלאי גאווה וממלמלים: תראה איזה עם יש לנו. מעברו השני של הכביש, על עמוד תאורה, מתנוסס שלט חוצות: תיאטרון חיפה מציג: בומרנג. מן השלט ניבטת דמותה של כוכבת ההצגה אורלי ויינרמן. ואני חושב לעצמי: הביטי אורלי, הביטי בכל ההמון הזה. זהו העם שבו את מתביישת. לפניי צועדת אישה קשישה ומשוחחת בטלפון: אני בהלוויה של... ואז מסתובבת אליי ושואלת לשמו של החייל. אישה קשישה הטריחה עצמה בשעה מאוחרת כזו לצעוד ללוויה של חייל שאפילו את שמו היא לא יודעת. עשרים אלף איש עמדנו שם ובקול דממה דקה. שקט מוחלט.
כשחלף הארון נשמעו קולות בכי. קולות בכי של אנשים המבכים על החיים שנמסרו עבור כולנו. אני מביט סביבי וחושב: שון. אמרו שיש הלוויה של חייל בודד. אתה חייל אבל ממש לא בודד. כל עם ישראל פה לכבודך. מפקדך הישיר מספיד ובסוף דבריו מתפלל להצלחתם של חיילי צה״ל. זעקות רמות של ׳אמן׳ מפיהם ולבבותיהם של רבבות המלווים קורעות את הדממה. ודווקא שם, באחת בלילה, בינות לשבילי בית העלמין אני מגלה עד כמה עם ישראל חי!
נכתב ע״י אחד שהיה אתמול בהלוויה של שון:
אי אפשר לנצח כזה עם. למעלה מעשרים אלף איש צעדנו אתמול ללוות בדרכו האחרונה את סמ״ר שון כרמלי הי״ד. עשרים אלף איש שלא הכירו אותו עזבו הכל, יצאו מבתיהם, עמדו בשעת חצות הליל בפקקים אינסופיים רק כדי לחבק ילד שמעולם לא הכירו. אני צועד מרחק של עשרים דקות מהחניה המאולתרת אל בית העלמין ונהרות של אנשים שנענו לקריאה הולכים לצידי מלאי גאווה וממלמלים: תראה איזה עם יש לנו. מעברו השני של הכביש, על עמוד תאורה, מתנוסס שלט חוצות: תיאטרון חיפה מציג: בומרנג. מן השלט ניבטת דמותה של כוכבת ההצגה אורלי ויינרמן. ואני חושב לעצמי: הביטי אורלי, הביטי בכל ההמון הזה. זהו העם שבו את מתביישת. לפניי צועדת אישה קשישה ומשוחחת בטלפון: אני בהלוויה של... ואז מסתובבת אליי ושואלת לשמו של החייל. אישה קשישה הטריחה עצמה בשעה מאוחרת כזו לצעוד ללוויה של חייל שאפילו את שמו היא לא יודעת. עשרים אלף איש עמדנו שם ובקול דממה דקה. שקט מוחלט.
כשחלף הארון נשמעו קולות בכי. קולות בכי של אנשים המבכים על החיים שנמסרו עבור כולנו. אני מביט סביבי וחושב: שון. אמרו שיש הלוויה של חייל בודד. אתה חייל אבל ממש לא בודד. כל עם ישראל פה לכבודך. מפקדך הישיר מספיד ובסוף דבריו מתפלל להצלחתם של חיילי צה״ל. זעקות רמות של ׳אמן׳ מפיהם ולבבותיהם של רבבות המלווים קורעות את הדממה. ודווקא שם, באחת בלילה, בינות לשבילי בית העלמין אני מגלה עד כמה עם ישראל חי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: