סרט מדידה

בס"ד

להביט לאחור....ולמדוד

"אין נביא בעירו", הסביר לי הרב. "את צריכה להבין שמאד קשה לעשות שינוי ולהישאר עם אותה הסביבה שגדלת בה", הוסיף. בדרך הביתה הרהרתי אחר דבריו. "מאד קשה זה לא אומר שזה לא אפשרי", חייכתי לעצמי. משמע שיש עוד פתח קטן לתקווה.

בשבוע האחרון אני חשה חוסר נוחות שנבע מתוך שיחה שגרתית של חבר קרוב עם אימי מורתי שתחיה. בתמימות האופיינית לו הוא הסב את תשומת ליבה של אימי לכיסוי ראש שעל ראשי "אני לא חושבת שרונית צריכה לכסות את הראש  כל השבוע"  ענתה לו בכעס. "מספיק בשבת".

להיעלב מדבריה עכשיו זה סתם מותרות, ידעתי שללא תמיכתה ואהבתה לא הייתי זוכה למה שאני היום. אבל בכל זאת משהו הציק לי. הפריע לי שהיא עדיין לא קיבלה אותי באופן טוטאלי. ואולי זו רק הבעיה בהתבוננות שלי.

בעבודה שלי אני מחוייבת להגיש אחת לרבעון דו"ח של יעדים ומדדים, לא ראיתי סיבה הגיונית למה לא לעשות דו"ח על שינוי אישי. למה לא לקחת פשוט סרט מדידה ולבחון אחורנית את הנתונים באופן הכי קר שיכול להיות בבחינת הלכה למעשה.

לפני כמה שנים כשנגמרו לי התירוצים וההסברים המאולצים למה אני לא נוסעת לים בשבת, נקראתי לשיחה חשובה בפורום הנשים של המשפחה. "שלא תתחילי עם זה" נתבקשתי, "השם רוצה שנקיים רק את ואהבת לרעך כמוך" וכמובן שאין ויכוח בלי  המשנה הידועה של "דתי זה רק בלב".

"ואתם מקיימים את הפסוק של רבי עקיבא?", הרמתי את הקול, "מאד נוח לנפנף במשפט הזה" פתחתי עיניים "אבל לא הרבה מבינים את המשמעות שלו" והרגשתי שהויכוח עקר. מבחינתם אני לא בקו השפיות. "תירגעו אני כרגע בודקת" התגוננתי. "לא עוברת מחר למאה שערים" לחלוחית של דמעה הופיעה לי בקצה העין.

לכל אורך הדרך נשגב מבינתי איך זה שצירוף המילים תשובה וחזרה מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם בבית, ברחוב, במקום העבודה שלי, למעשה בכל מקום. איך זה ייתכן שמדינת היהודים, שמתהדרת להיות חכמה וחזקה מפחדת ממשהו שמייחד אותה.  

"ברגע שגיליתי את האמת לא אוכל להפנות לה עורף", צעקתי, "איך אתן לא מבינות שהאמת הזו זועקת?", חמתי בערה "אני שומרת שבת גם אם זה לא מסתדר לכן בלוח הזמנים". פצצה נזרקה לאוויר. זהו אמרתי את זה.

המשכתי בשלי. הויכוחים לא שככו ולעיתים אף החמירו והגיעו לטונים צורמים במיוחד. לא ויתרתי על דרכי, ולאחר שיחה עם השם יתברך החלטתי גם לא לנסות להשפיע עליהם ולהגן על משהו ששיך להם באותה מידה כמו ששייך לי. בלעתי את עלבוני למען שלום בית אזורי.

  

בחסדו של השם יתברך עסקתי בזיכוי הרבים ובקיום שיעורי תורה, לאט לאט אחיותי התחילו להתענין במה שאומרים , ומי מרצה היום, הלעג פינה את מקומו לסקרנות גרידא ולחיפוש אחר מענה.

כשאימי הבחינה שבשבת אני לא שותה כי "האור דולק במקרר", היא חיבקה אותי לא לפני שהבטיחה כי שבת הבאה היא תדאג לכבותו, "לא ייתכן שלא תטעמי את הקומפוט שלי בגלל מנורה קטנה".

הימים נקפו והתחוור למשפחתי כי אין מדובר בגחמה רגעית. לנגד עיניהם הבת הקטנה סוגרת עוד כפתור בחולצה ומשנה את סגנון הדיבור. האחות הקטנה מברכת על הכל ולא ממש מתלהמת מכל סממן של עוקצנות או ביקורת. ידעתי בפנים שמשהו בתוכם החל להיסדק. זה לא קרה ביום אחד.  אבל את התחלת לבלובם של הניצנים הראשונים אני זוכרת במדויק.

"אני נוסעת מחר לצפת, לקברו של האר"י הקדוש", הודעתי לאקונית למשפחתי. לא הצעתי להם להצטרף מאחר ואני מודעת לדעה הברורה שלהם בענין. "אנחנו יוצאים בשעות הערב המוקדמות", זזתי בחוסר נוחות בכסא.

למחרת בבוקר במהלך קניית הכיבוד והנרות הטלפון צלצל "רוניתי, אני ואחותך רוצות להצטרף הערב", שמעתי את קולה של אימי מהעבר השני, "יש עוד מקום?" שאלה בדאגה.  הרגשתי שאני מחסירה פעימה "כככןןןן", עניתי בהלם, "יש מקום עבורכן, וגם אם לא, אפנה מקום במיוחד", הוספתי בהתרגשות.

עמדתי מול המדף בחנות ולמען האמת לא האמנתי למה ששמעתי. איך אחרי כל הקיתונות אני זוכה לזה שמשפחתי תבוא איתי לקברי צדיקים, ועוד בצפת????? הייתי משוכנעת שהמשיח כבר כאן.

כשהגענו לבית העלמין ראיתי אותן מדליקות נרות, עטופות במטפחת מאולתרת, מבקשות ומתחברות לכח העליון. הבטתי מהצד נפעמת כולי, ושמחה שזכיתי לקחת אותם למקום קדוש כל כך, עמוק כל כך. למקום בו הם פוגשים את אלוקים שנמצא בתוכם.

והיום אחרי שנים ספורות בלבד אני לוקחת את סרט המדידה הזה ובתוך הקווים הקטנים מצאתי שיש קידוש בכל ערב שבת ולא תאמינו גם אחרי שחרית של שבת. אימי החלה לפקוד את שיעורי התורה שנערכים בקירבתה. בצידי שולחן הכתיבה נמצא כדרך קבע ברכון של "נשמת כל חי", ועליו מונחות משקפיה בזהירות.

אחיותיי מדליקות נרות באופן קבוע, ולא פעם "תפסתי אותן על חם" כשהן מברכות "שהכל נהיה בדברו" או "בורא מיני מזונות" ושלא לדבר על ילדיהם שלא מפסיקים לברך ולהתפלל, לשאול שאלות, להתקרב. 

 וסרט המדידה הזה מלא בקווים זוהרים ומוארים, שמעידים על כך ששינויים בחיים גם אם לא תמיד שמים לב קורים. אני מודה למלכו של עולם שנתן לי את התבונה בתחילת הדרך להפסיק ולדון אותם על כל צעד ושעל, כי ברגעי האמת הם היו שם בשבילי כחומת מגן ששמרה על רצוני, וקבלתם את דרכי אינה דבר מובן מאליו עבורי.

טבעו של אדם לפחד מהלא ידוע ואיני יכולה להלין על מי שלא גדל על ברכי הדת והמצוות, וכעקשנית מצויה נבחרתי ע"י בורא עולם להניף את הדגל המשפחתי, להסתערות תורנית רבתי.  בחרתי להתמסר לתורה הקדושה והשתדלתי מאד לייצג אותו נאמנה, בסבלנות המתנתי שיפתח החלון והתפללתי אליו שיגיע היום, כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.