התמונות שבאלבום

התמונות שבאלבום

רוי יצא לחופשה מהצבא, וניכר שהוא לא טעם אוכל של אמא בשבועות האחרונים. תוך כדי נסיעה שמתי לב שאת ראשו מעטרת כיפה לבנה של בתי מלון

רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

תחנת הרכבת בלוד היתה עמוסה לעייפה, ראשו בצבץ לעברי מתוך ערימת החיילים שחיכו בתחנה. זיהיתי אותו מיד. בכל זאת, 19 שנה אני מגדלת אותו בצמוד אלי. המדים שלגופו היו גדולים עליו, וניכר שהוא לא טעם אוכל של אמא בשבועות האחרונים.   רוי נכנס לרכב, נותן לי חיבוק גדול-גדול שמרגיש לי געגוע של שבועיים שלמים בתוך המדבר, רחוק מטעם של בית וחמימות. רחוק מנשיקת לילה טוב. רחוק בכלל.   שמתי לב תוך כדי נסיעה כי את ראשו מעטרת כיפה. כיפה לבנה. מאותו סוג שמחלקים בארוחת ערב שבת בבית מלון, כיפה שאין לי מושג מהיכן הוא קיבל אותה.   בחרתי שלא לומר מילה, לא יודעת אם זו גחמה של רגע, או תוצר של מפגש אקראי עם צדיקים שעצרו אותו כדי להניח לו תפילין. ארשת של התרגשות היתה על פניו האדומות, "החלטתי שאני לא מוריד אותה ממני", והצביע לעבר ראשו, "אני מניח תפילין כל יום, אמא", קולו רעד "מתפלל שלוש תפילות ביום ומרגיש שהשם איתי".   הרגשתי מחנק. כמה שנים חיכיתי לרגע הזה, כמה שנים של תפילות בדמעות. כמה שנים של חלות מתוקות נאפו כדי שאזכה ליום הזה, ועכשיו כשהיום הזה הגיע נאלמתי דום. "אני רוצה לחזור בתשובה", ירה לעברי, ולא הייתי בטוחה שהוא מודע למה שהוא אומר.   הדרך הביתה עברה על שנינו בהרהורים, "אתה מבין מה זה אומר, בן?" שאלתי בלי להמתין לתשובה "זה לא פשוט לחזור בתשובה בעולם הזה שאנו חיים בו, זה מורכב מאוד".   רוי נע בחוסר נוחות בכיסאו, ניכר היה שהוא מרגיש החלטי מאד בדרכו החדשה "אני מרגיש חזק, אמא. יש כאלה שכל הזמן מנסים ללעוג לי ולהוכיח לי כמה שאני טועה, אבל יש גם כאלה שהם בצד שלי ושואלים הרבה שאלות. מה שלא יהיה, אף אחד לא ישבור אותי".   הייתי בטוחה שאני מכירה את הבן שלי מלפני ולפנים, אך מסתבר שטעיתי. טעיתי בגדול. לא שיערתי בנפשי שהוא כבר החל את ההתמודדות שלו עם הסביבה. לא השכלתי להבחין כמה עוצמות יש בו שכבר בגילו הצעיר הוא מוכן לעמוד קבל עם ועולם, וברחל בתך הקטנה לשים כיפה ולהצהיר "יש בורא לעולם, ואני בוחר בו".   לא ידעתי מה התחולל בליבו של בני שגרם לו להתעורר. בדיוק כמו שאמא שלי לא ידעה מה התחולל בתוכי שעה שקיבלתי על עצמי עול מלכות שמיים. זו דרכו של מלך המלכים להסתיר מאיתנו פיסות מידע ולהחביא אותן אצלו. אם אתעמק במחשבה אגיע למסקנה כי גם אני לא יודעת להניח את האצבע על המנגנון הספציפי שהתעורר אצלי יום אחד, וכנראה שלעולם לא אדע.   הרגשתי שמחה מהולה בפחד לאור הבשורה המרעישה, השמחה היתה מובנת מאליה. ידעתי שאם רוי ישכיל לבחור בדרך של תורה ומצוות, מובטח לו גן עדן כבר בעולם הזה. לחיות חיים תורניים זה לצקת תוכן ומשמעות פנימית לכל ההוויה שלו. מובטחת לו חוויה מרגשת לנצח נצחים.   עם כל השמחה שעלצה בי, משהו ניקר בתוכי ולא הרפה, חשש גדול ששינה צורתו לפחד החל לכרסם כמו תולעת חרוצה. לפחד הזה קוראים דאגה. אני מודאגת כי הייתי שם. אחרי חמש שנים של התחזקות אני יודעת מה צפוי לו בתקופה הקרובה.   כל חוזר בתשובה יודע לספר על מבחני האמונה הקשים, על הניסיונות הבלתי נגמרים שהם מנת חלקם. כל מתעורר בראשית דרכו יצטט בעל פה את מבחני הסיבולת ומבחני העמידות שהיה צריך לעבור כדי להוכיח לעצמו וליוצרו שהוא פה כדי להישאר.   לא יכולתי שלא לתאר בפניו את צעדי הראשונים בעולמו הרוחני והמתוק של השם יתברך. איך פעמים רבות הייתי נושאת את עיני לשמיים ושואלת את בורא עולם כיצד זה ייתכן שדווקא עכשיו כשאני הולכת בדרכו, יותר קשה לי. כיצד זה ייתכן שסוף סוף כשאני משתחררת מהכבלים של חיי ההבל הכל מתבלבל לי.   איך קורה שברגע שהחלטתי לשנות את החיים גיליתי שכל העולם הכריז עליהום נגדי. איך זה אפשרי שכולם ללא יוצא מן הכלל ביום בהיר אחד מתייגים אותי כלא שפויה, כמי שהשתגעה ממש לאחרונה. למה זה פתאום כל החיים שלי מתהפכים כמו גלגל ענק בלונה פארק, ואם לא אחזיק חזק בשתי הידיים פשוט אפול, שלא לומר אתרסק.   סיפרתי לו על הימים שבהם הייתי על סף ייאוש וכמעט זרקתי הכל, אף אחד לא באמת הכין אותי  לכל העבודה המפרכת הזו. לא השכלתי להבין שמלכו של עולם רוצה שאגרד את התחתית ואשב לשיחת צוות עם עצמי בכל יום מחדש ואבין איפה שגיתי.   הודיתי בפניו שאני מפחדת. מפחדת עליו. גלוי וידוע לפני שאין הנחות למי שחוזר בתשובה, אין הקלות במס ואין מבצעי סוף עונה. יש עבודה, והיא עבודת שורש מעמיקה. עבודה שמוציאה ממך את הטוב ביותר ולא תמיד בדרך שתמצא חן בעיניך.   העבודה הזו מכניסה אותך לתוכנית אימונים שבה אתה תזיע ותתאמץ אבל תלמד מהרבנים הטובים ביותר שעברו את אותו הדבר בדיוק. העבודה הזו מקנה לך ערכים ומיומנות שלא תמצא בשום מקום אחר. העבודה הזו תיתן לך אושר ודעת לכל החיים.   תורת השם זה הבית. בית חם שיש בו מקום לכולם. אין מצליחים ואין נכשלים, אין טועים ואין נופלים. הבית הזה פתוח לכל מי שמבקש לחיות אמת, לכל מי שרוצה למלא שליחותו בעולם הזה.   "הדרך לא תמיד תהיה קלה בן, אך רק הטובים ביותר נשארים בה", הישרתי מבט לתוך עיניו, "מדינות שלמות יכולות להילחם, לעשות מעשים הרואיים, לכבוש ארצות, להפיל מדינות, אך הגבורה האמיתית היא ברוח, הגבורה האמיתית היא בלב".   "ישנם אנשים שכל חייהם מחפשים לעשות משהו שישאיר חותם בעולם, להוכיח לכולם כמה כח יש להם, שלא לדבר על השפעה. אותם אנשים לא מבינים שהכי קשה זה לעשות משהו נגד התנועה, נגד החברה, נגד עצמך. לעשות מעשה עבור משהו שהוא נשגב ונעלה ממך".   בטוחני שיבוא היום והוא יבין על מה דיברתי "אחרי שב"ה תעבור את מחנה האימונים בהצלחה, רק אז תרגיש על בשרך את ההארה המדהימה שבעצם הכל כולל הכל נועד כדי לחשל אותך ולהצמיח אותך לתפארת. לאט לאט אתה תבחין שהפכת להיות אדם טוב יותר וכל אלו שלגלגו עליך יבואו לבקש את עצתך. אם תלך עם האמת ללא חת דבר לא יעמוד בפניך. אם לא תוריד את העיניים מהמטרה תראה איך השם יתברך יקיים את הבטחתו מקדמת דנן ויישא אותך על כנפי נשרים, היישר אל הארץ המובטחת". הפחד שחשתי החל לפנות את מקומו לאהבה, אהבה לבוראי ואהבה לבני. "תוכל להגיע להישגים גדולים אם רק תרצה בכך, אך בקשה קטנה לי אליך". עיניו הביטו בי בשאלה. "תעשה את זה בהדרגה, אל תרוץ קדימה בלי מחשבה, תצעד בחכמה. תיקח נשימה ארוכה בין שלב אחד למשנהו".   רוי חייך ונתן לי חיבוק ארוך "אל תוותר לעצמך, בני היקר. צא לדרך שכבר קוראת בשמך. המלאכים של השם הצטוו לשמור אותך בכל אשר תלך. אל תתרגש מלשונות שיצליפו בך או מחברים שיתרחקו ממך. אל תתפעל ממכשולים או מרגעי עייפות כבדים. תעשה את הכל הכי טוב למען תשחק ליום אחרון ותמיד תזכור שאתה זה שנמצא בצד הנכון. תמלא את שליחותך על הצד הטוב ביותר עם הרבה שמחה על הזכות העצומה שנפלה בחלקך".