הרהורים של תשובה / רונה שיינפלד
כל פעם כשמתקרבים הימים הנוראים, אני מרגישה את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקשנות בנבכי נשמתי.
בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשי, לפשפש במחשבותי, וברצונותי הסמויים ביותר. אני נאלצת לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולהודות, אכן, טעיתי.
כמה פשוט להודות, ככה קשה לעשות. לעשות בדק בית ולהבין שאני בסך הכל כלי שרת בידי היצר הרע, או שמא המושג "יצר הרע" נועד על מנת להקל עלי את תחושת האשמה.
ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי. בעצם מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי ליבי, והלכתי אחרי דברי הבל שקראו בשמי.
לבקש סליחה על כל הפעמים שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי.
לבקש סליחה שלא עצרתי לשאול מהי דרך האמת הזכה, והלכתי שולל אחר הבערות "הנאורה".
אין לי להלין אלא על עצמי, שצעדתי בנתיב של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים. אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, שהיה קל לשכנעה שהאור הוא החשיכה.
ברגע שהאמת התבררה לי, חדה וכואבת כמו סכין, הבנתי שאין דרך חזרה, צריך לנקות את החול בעיניים, ולהניח את הגרגרים על כף המאזניים.
נשאר לי לחבוש את פצעי האיוולת שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת. נותר לי לאחות את קרעי העיוורון שהשאירו בי לא יותר מסתם זיכרון.
ככל שכעסתי על עצמי, מלך המלכים בירך אותי, מושיט את ידו החמה כאומר לי שאיתו אני בטוחה. בטוחה מעצם היותי יהודייה, בטוחה מעצם הרהורי התשובה.
תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. נתת לי להרגיש שווה בין שווים, נתת לי ארגז מלא בכלים, כלים שאיתם בכל יום אני בוחרת בחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: