משהו בתוכי נפתח

בס"ד

לא יודעת על מה לשים את האצבע, איך להגדיר את התחושה שהופכת אותי להיות ילדה קטנה. ילדה שזקוקה לחיבוק אוהב וחם מאמא. לא יודעת למה תמיד כשאני עומדת פה, במקום הזה משהו בתוכי נמס. משהו בתוכי נפתח. משהו בתוכי מבקש לבכות. מאפשר לכל מה שהיה סגור לצאת החוצה.

כמה שאהפוך בדבר לא אצליח להבין איך ייתכן שכאן זה המקום הכי נוח לשים בו את הראש ולשפוך את ליבי, איך ייתכן שמכל קצוות עולם באים לכאן רק בכדי למלא את מעיין הדמעות שנמצא במתחם, רק בכדי להרגיש רצויים ולו רק לרגע אחד.

בעצם אולי זו הנקודה. אני חושבת שיש משהו באמא רחל שגורם לך להרגיש רצוי ונאהב, איכשהו היא מצליחה להעביר לך את התחושה שממש אכפת לה ממך. שאתה יקר, שאתה ילד חשוב. שהיא כל כך הרבה זמן מחכה רק לשמוע את מה שיש לך לומר.

יש בה משהו אחר, משהו שגורם לך באופן ברור להרגיש שהיא באמת שומעת אותך, שהנה עכשיו הגעת לחוף מבטחים, ואתה יכול להניח את הראש על הקבר ולומר את אשר מכביד עליך כל כך. אתה יודע שאף אחד לא ישפוט אותך, ולא יתן לך להרגיש חסר ערך. אמא פה, ואמא מבינה לליבך. אמא רחל מבינה אותך. נקודה.

תמיד כשאני פה, אני נזכרת שכשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה המורכב והיפה כל כך, קיבלתי עצה מאחד הרבנים שעבורי שווה לא רק זהב, אלא מכרה של זהב. קיבלתי עצה שלא אחת הצילה אותי מזרועותיה האכזריות של העבירה.

"תמיד תאמצו לכם דמות לחיקוי", נאמר באותו שיעור תורה. "תמיד תצמדו אליה, תלמדו מההנהגות שלה", ולי לא היה ספק, ואפילו לא התלבטות קטנה שעבורי זו רחל אמנו. היא ולא אחרת היא ורק היא.

ייתכן שהצבתי לפני רף גבוה מידי, לא אמיתי, אבל השאפתנות להגביה עוף לא הרפתה ממני. היא תמיד ליוותה ומלווה אותי במחשבתי, במעשי, ואפילו בלבושי.

אחת מהמשימות הקשות ביותר שעמדו לפני היתה הצניעות. משימה קשה שהיתה לי כקריעת ים סוף. לדידי לשנות מלתחה שמורכבת רובה ככולה מגופיות, חצאיות קצרות, ג'ינסים וכד', קשה הרבה יותר מפרעה בתוך המים.

חרקתי שיניים בכל פעם שקצת הארכתי את החצאית או שהחלטתי ללבוש חולצה עם קצת יותר בד. הרגשתי כאילו עבדתי כפועלת בנין והרמתי בלוקים רק מהמחשבה שאצטרך לשים גרביים, או לתחוב את שערי המושקע לתוך מטפחת.

בכל פעם שעמדתי בפני דילמה הרת גורל באמצע הקניון האם לקנות את החצאית הזאת או לא, שאלתי את עצמי מה אמא רחל היתה עושה במקומי? האם החצאית הזו היתה הולמת את הסטנדרטים שלה או לא? ככה קיבלתי את החלטות בנוגע לצניעות.

אבל אם חשבתי שלהתאים את עצמי לצניעותה של אמא דורש ממני מאמץ עילאי, לא הבנתי מה זה מאמץ עד שעמדתי בפני דילמות מוסריות ובהן חככתי במוחי החלוד אחר התנהגות שהולמת אותה, הולמת את המודל לחיקוי שלי.

עד לרגעים אלה ממש עדיין נבצר מבינתי איך אמא רחל יכלה להיות במקום של נתינה כל כך גדולה, איך אפשר להיות במקום של ויתור, במקום שאתה אפילו לא מתפשר, אתה פשוט מקריב מעצמך כל כך הרבה עד שלא נשאר הרבה ממך, אם בכלל.

בכל יום התחוור לי כמה אני שונה ממנה. כמה אני רחוקה מהדבר הענק הזה, מהמפעל העצום הזה שכולו מורכב מאהבה. כולו מורכב מאהבת אמת. כל יום נוכחתי לדעת שאולי זה כלל לא בר השגה עבורי.

אני כל כך קטנה בחשיבה שלי שאילו מאן דהוא דורך לי קצת על האגו, אני מיד נדרכת. כל מנגנוני ההגנה שלי מכוונים מטרה, ורק מחפשים יעד לירות לעברו. באותם הרגעים אין מכנה משותף ביני לבינה, כל הנסיונות שלי להעלותה מולי, רק מרגיזים אותי יותר.

כמובן שאני לא נמנית על אלו שמרימים ידיים, אותי לא שוברים בקלות, אבל בכל זאת, לחקות את מידותיה זה נראה לי הרבה יותר קשה מאשר לכבוש את האוורסט. להיות ולו במקצת דומה לרחל אמנו בפנימיות נראה לי באיזשהו מקום לא אנושי. לא אפשרי.

אמא שלנו נמצאת מעל הטבע, לאמא רחל יש כוחות ותעצומות שלא קיימים במילון המושגים שלי בכלל. לא הגיוני ולא טבעי להכניס אותה להגדרות, זה רק יחטיא את ההגדרה מלכתחילה.

לא בכדי היא זכתה שכל כך הרבה עולים אליה לקבל חיבוק, לקבל ממנה קצת תשומת לב. כן, כן, הכל מתחיל ונגמר בלב הענק שלה, לב שאין לו סוף. היא יודעת לתת מהלב הזה לכל אחד את מה שהוא צריך בדיוק.

אפילו שיש לנו כבר משפחה וילדים, ואפילו חשבון בנק עם כרטיס אשראי ושיקים, עדיין כולנו באיזשהו מקום קצת ילדים רכים בחיתולים, ילדים שטרם התבגרו, ילדים שהתעייפו מקצב החיים המטורף הזה, ילדים שזקוקים לסינר של אמא.

אמא רחל תמיד ראתה את ילדיה לנגד עיניה, היא אמא משקיענית, היא סופר אמא. היא נתנה את כל כולה לחיים של אמונה, היא השקיעה נכון, היא השקיעה במקום שיניב פירות. במקום שיקדם אותה ואת בניה ובנותיה, במקום שיוציא אותם מהגלות.

אמא רחל השקיעה באור. אמא רחל השקיעה בקודשה בריך הוא ושכינתה. היא לא נתפסה לקטנות. בכל אבן דרך בחייה היא בחרה באור. היא בחרה בטוב, היא בחרה באמת. היא בחרה לתת מעצמה בכדי שלשני לא יחסר. היא בחרה לתת מעצמה גם במחיר האושר שלה. גם במחיר חייה.

היא ידעה שכל הויתורים הללו יעמדו לה יום אחד. היא ידעה בתוך תוכה, בעמקי נשמתה שיבוא יום וילדיה אולי קצת יסטו מהדרך, שאולי הם קצת יתרחקו מאביהם, שאולי יבוא היום וילדיה יתעלמו מזעקתה של נשמתם הטהורה, היא ידעה שיבוא יום וכל הצער שהיא חוותה בהקריבה את עצמה יועיל ליוצאי חלציה. היא פשוט ידעה.

רחל אמא שלנו אהובה, מסרה את נפשה. היא החליטה למסור את כל רצונותיה למלכו של עולם, המסירות הזו בסופו של דבר הצילה אותנו, הצילה את חיינו. המסירות הזו עמדה ועומדת לנו כחומה בצורה, עד לביאתו של משיח צדקנו.

זו מסירות של אמא שמאמינה בילדיה ללא עוררין וללא תנאי. היא מאמינה שכל ילד וילד שלה גם אם טעה בדרך, הוא עדיין ילד. ילד עם נשמה יהודית. ילד עם נשמה ענקית. קודש הקודשים. היא מאמינה עד לרגע זה שילדיה לא שכחו את הדרך. את הדרך הביתה, את הדרך למעלה. את הדרך לשביל שאולי קצת התעקל, אבל ילדיה של רחל זוכרים את הדרך לבית – אל.


הטור נכתב לזכותה של רחל אמנו, ליצאתנו מן הגלות, ולגאולה מהרה.