בס"ד
"אני עדיין לא מאמינה למה שאני רואה", לחשה לי סיגלית והביטה על השרוולים הארוכים שלי. "מי היה מאמין שדווקא את עשית את השינוי הזה", חייכה. "ברגע שגיליתי את היהדות גיליתי את מקומי", ניסיתי להסביר לה. "כן, אני מבינה. אבל עדיין, איך עשית את זה?", שאלה בתמיהה.
התרגלתי כבר לכל הפגישות האלה באמצע הרחוב, תמיד עם אותה שאלה, "מה גרם לך לחזור בתשובה". בכל פעם שאני מנסה להסביר, אני מגלה שאין לי ממש תשובה.
מהיום שאני זוכרת את עצמי ידעתי שהרגע הזה יגיע. ידעתי שיש משהו גדול ממני ונשגב. אבל תמיד איכשהו זה היה ברקע. הכנסתי את המחשבה הביתה למגירה ונעלתי אותה, לא לפני שהדבקתי מדבקה ועליה כתוב "גם בשעת משבר לא לפתוח".
לפני כמה שנים נקלעתי לפרשת דרכים בחיי עקב כמה נפילות שעברתי. ביקשתי להתייעץ ולא ידעתי עם מי. באותה תקופה חייתי חיי מתירנות. אין דין ואין דיין, כל אורח חיים דתי היה מבחינתי משהו שיש לכבדו, אך לא מצאתי לו אחיזה בזמנים מתקדמים כמו שלנו. נתחוור לי באחת שבשמיים מאוכזבים ממני, וזאת בלשון המעטה.
עד היום, כמה שנים אחרי, אני זוכרת את הנסיעה הביתה אחרי פגישה עם רבנית שעוררה בי שאלות נוקבות על מהות החיים. נהגתי כשאני במצב מעורפל, לא יודעת מה קורה סביבי. במשך כמה שבועות תפקדתי כמו רובוט, עושה רק מה שנדרש ובשארית הזמן הייתי בורחת לעולם אחר.
רציתי בכל מאודי להבין מהי האמת. איך זה ייתכן שכל מה שחשבתי לנכון התפוגג למול עיני. איך זה ייתכן שיש מציאות שהיא לגמרי אחרת. הרגשתי כל כך חסרת אונים ויותר גרוע חסרת שליטה. הבנתי שהדתיים האלה עם הכיפה בעצם... צדקו.
לאט לאט התחלתי להתאושש וידעתי שאצטרך להתמודד עם השאלה - מה הלאה. היה גלוי וידוע לפני שלא אוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה, ולהתעלם ממה שראיתי ושמעתי.
נתתי צוהר לשאלה למה קיבלתי חיים אם בסופו של דבר צריך להיפרד מהם. במשך שנה שלמה עסקתי בחיפוש אחר האמת האבסולוטית. הלכתי לשמוע כל הרצאה וכל שיעור שהיה בסביבה. ישבתי שעות עם ספרים ועם רבנים. שואלת שאלות ומתווכחת. נכספה נפשי אך ורק לדעת.
היהדות התחילה ללבוש פנים וצורה. גיליתי עניין בסיפורים אישיים והתחלתי להרגיש טעם של חיים רוחניים. יצאתי מתוך עצמי למסע תוך התעלמות מכל הקריאות שנשמעו מסביב. והמסע הזה הבשיל בתוכי וקרא לי לקבל החלטה.
בוקר אחד ישבתי על חומת הבית, תלויה בין שמים וארץ. מבינה שקיבלתי את כל התשובות שרציתי. עושה סיכום מהיר של 36 שנים. שנים ללא מודעות, ללא קיום ממשי. לא פחדתי מהידיעה שהחיים שלי הולכים לקבל תפנית חדה. האמת היתה ברורה.
מרגע ההכרזה ביני לבין עצמי וההתחייבות שלי כלפי שמים, התחילו הקשיים והנסיונות האמיתיים. החל מנפילה כלכלית, בואכה מחלה מיותרת והפאנץ ליין - גירושין מאבי ילדיי. חיי התהפכו מקצה לקצה, ולא פעם הייתי מביטה למעלה ושואלת אם מישהו שם לא התבלבל.
כאילו לא די בכל הייסורים שעברתי, הפכתי מושא ללעג מצד חברים וקרובי משפחה. התהלכתי ביניהם כשבורת כנפיים, אך משהו בתוכי אמר לי לא לעצור.כל הכאבים שבעולם לא הכניעו אותי. בדרך לא דרך תפסתי את ידו התומכת בחזקה. סירבתי להתייאש.
ידעתי שיש מי שמשגיח עלי מקרוב. צדקת דרכי עמדה לי בכל פעם מחדש, כאומרת "הנני". "אם תעזרני מי זה אשר יכשילני" שורר רבי יהודה הלוי, וטיפה אחר טיפה הבנתי את מהותם של הנסיונות שגרמו לי לתחושת בטחון שהכל בא ממנו. הרוח החלה לנשוב במפרשים ואילצה אותי לרצות לצמוח, לרצות לגדול.
התחלתי לאסוף את עצמי מבין ההריסות. שומעת אותו בכל ערב שבת לוחש לי מבין השורות של ר' אלקבץ "התנערי מעפר קומי", מזכיר לי שלא מזמן הוכתרתי לנסיכה. "לבשי בגדי תפארתך", ילדה, "כי בא אורך". והאור הזה ממשיך וגדל מאיר בתוכי ולא חדל. אלי הטוב שבשמיים, גם אם אודה לך בכל שניה ושניה מחיי, לא אדע שובע. אתה כבודי ומרים ראשי, אתה היחיד שבאמת מאמין בי, וכמה שזה ישמע תמים, אתה גם היחידי שבאמת אוהב אותי. בדיוק כמו שאני.
ואם אני מביטה לאחור ומנסה לענות על השאלה הנצחית איך זה קרה, אז אולי עכשיו יש לי תשובה. זו אשליה לחשוב שהשתדלתי או שממש התאמצתי, לא עשיתי דבר כדי לזכות לשוב אליך, כדי לפתוח את מגירת השורשים שלי. אני חושבת שהעניין הוא שפשוט אפשרתי. עצמתי עיניים ונתתי לך יד כנועה שמוכנה ללכת לכל מקום שתרצה, לכל מקום שתוליך, לכל מקום שאותו תבקש.
"אני עדיין לא מאמינה למה שאני רואה", לחשה לי סיגלית והביטה על השרוולים הארוכים שלי. "מי היה מאמין שדווקא את עשית את השינוי הזה", חייכה. "ברגע שגיליתי את היהדות גיליתי את מקומי", ניסיתי להסביר לה. "כן, אני מבינה. אבל עדיין, איך עשית את זה?", שאלה בתמיהה.
התרגלתי כבר לכל הפגישות האלה באמצע הרחוב, תמיד עם אותה שאלה, "מה גרם לך לחזור בתשובה". בכל פעם שאני מנסה להסביר, אני מגלה שאין לי ממש תשובה.
מהיום שאני זוכרת את עצמי ידעתי שהרגע הזה יגיע. ידעתי שיש משהו גדול ממני ונשגב. אבל תמיד איכשהו זה היה ברקע. הכנסתי את המחשבה הביתה למגירה ונעלתי אותה, לא לפני שהדבקתי מדבקה ועליה כתוב "גם בשעת משבר לא לפתוח".
לפני כמה שנים נקלעתי לפרשת דרכים בחיי עקב כמה נפילות שעברתי. ביקשתי להתייעץ ולא ידעתי עם מי. באותה תקופה חייתי חיי מתירנות. אין דין ואין דיין, כל אורח חיים דתי היה מבחינתי משהו שיש לכבדו, אך לא מצאתי לו אחיזה בזמנים מתקדמים כמו שלנו. נתחוור לי באחת שבשמיים מאוכזבים ממני, וזאת בלשון המעטה.
עד היום, כמה שנים אחרי, אני זוכרת את הנסיעה הביתה אחרי פגישה עם רבנית שעוררה בי שאלות נוקבות על מהות החיים. נהגתי כשאני במצב מעורפל, לא יודעת מה קורה סביבי. במשך כמה שבועות תפקדתי כמו רובוט, עושה רק מה שנדרש ובשארית הזמן הייתי בורחת לעולם אחר.
רציתי בכל מאודי להבין מהי האמת. איך זה ייתכן שכל מה שחשבתי לנכון התפוגג למול עיני. איך זה ייתכן שיש מציאות שהיא לגמרי אחרת. הרגשתי כל כך חסרת אונים ויותר גרוע חסרת שליטה. הבנתי שהדתיים האלה עם הכיפה בעצם... צדקו.
לאט לאט התחלתי להתאושש וידעתי שאצטרך להתמודד עם השאלה - מה הלאה. היה גלוי וידוע לפני שלא אוכל להמשיך כאילו כלום לא קרה, ולהתעלם ממה שראיתי ושמעתי.
נתתי צוהר לשאלה למה קיבלתי חיים אם בסופו של דבר צריך להיפרד מהם. במשך שנה שלמה עסקתי בחיפוש אחר האמת האבסולוטית. הלכתי לשמוע כל הרצאה וכל שיעור שהיה בסביבה. ישבתי שעות עם ספרים ועם רבנים. שואלת שאלות ומתווכחת. נכספה נפשי אך ורק לדעת.
היהדות התחילה ללבוש פנים וצורה. גיליתי עניין בסיפורים אישיים והתחלתי להרגיש טעם של חיים רוחניים. יצאתי מתוך עצמי למסע תוך התעלמות מכל הקריאות שנשמעו מסביב. והמסע הזה הבשיל בתוכי וקרא לי לקבל החלטה.
בוקר אחד ישבתי על חומת הבית, תלויה בין שמים וארץ. מבינה שקיבלתי את כל התשובות שרציתי. עושה סיכום מהיר של 36 שנים. שנים ללא מודעות, ללא קיום ממשי. לא פחדתי מהידיעה שהחיים שלי הולכים לקבל תפנית חדה. האמת היתה ברורה.
מרגע ההכרזה ביני לבין עצמי וההתחייבות שלי כלפי שמים, התחילו הקשיים והנסיונות האמיתיים. החל מנפילה כלכלית, בואכה מחלה מיותרת והפאנץ ליין - גירושין מאבי ילדיי. חיי התהפכו מקצה לקצה, ולא פעם הייתי מביטה למעלה ושואלת אם מישהו שם לא התבלבל.
כאילו לא די בכל הייסורים שעברתי, הפכתי מושא ללעג מצד חברים וקרובי משפחה. התהלכתי ביניהם כשבורת כנפיים, אך משהו בתוכי אמר לי לא לעצור.כל הכאבים שבעולם לא הכניעו אותי. בדרך לא דרך תפסתי את ידו התומכת בחזקה. סירבתי להתייאש.
ידעתי שיש מי שמשגיח עלי מקרוב. צדקת דרכי עמדה לי בכל פעם מחדש, כאומרת "הנני". "אם תעזרני מי זה אשר יכשילני" שורר רבי יהודה הלוי, וטיפה אחר טיפה הבנתי את מהותם של הנסיונות שגרמו לי לתחושת בטחון שהכל בא ממנו. הרוח החלה לנשוב במפרשים ואילצה אותי לרצות לצמוח, לרצות לגדול.
התחלתי לאסוף את עצמי מבין ההריסות. שומעת אותו בכל ערב שבת לוחש לי מבין השורות של ר' אלקבץ "התנערי מעפר קומי", מזכיר לי שלא מזמן הוכתרתי לנסיכה. "לבשי בגדי תפארתך", ילדה, "כי בא אורך". והאור הזה ממשיך וגדל מאיר בתוכי ולא חדל. אלי הטוב שבשמיים, גם אם אודה לך בכל שניה ושניה מחיי, לא אדע שובע. אתה כבודי ומרים ראשי, אתה היחיד שבאמת מאמין בי, וכמה שזה ישמע תמים, אתה גם היחידי שבאמת אוהב אותי. בדיוק כמו שאני.
ואם אני מביטה לאחור ומנסה לענות על השאלה הנצחית איך זה קרה, אז אולי עכשיו יש לי תשובה. זו אשליה לחשוב שהשתדלתי או שממש התאמצתי, לא עשיתי דבר כדי לזכות לשוב אליך, כדי לפתוח את מגירת השורשים שלי. אני חושבת שהעניין הוא שפשוט אפשרתי. עצמתי עיניים ונתתי לך יד כנועה שמוכנה ללכת לכל מקום שתרצה, לכל מקום שתוליך, לכל מקום שאותו תבקש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: