בס"ד
תמיד חשבתי שאני צריכה לתקן את כל העולם. לתקן את כל מי שבטוח שהוא
בסדר. את מי שבטוח שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. את כל אלו שהולכים וגם חוזרים,
ואת כל אלו שכל כך הרבה פעמים טועים.
חשבתי שזו שליחות מדהימה. שליחות כבדה שמונחת על הכתפיים שלי. מן
תפקיד חשוב כזה שכולם נושאים אליו עיניים.
מה רבה היתה פליאתי שגיליתי יום אחד שהיעוד בחיים שלי זה לתקן, רק שדילגתי
על פרט אחד קטן. שולי משהו. דילגתי על העובדה שבאתי לתקן בסביבתי רק בן אדם אחד.
והאדם הזה כותב את השורות האלו.
אחרי שנים של ביקורת. ומאמצים שלא נגמרים בשינוי של כולם סביבי, הבנתי
שיש רק בן אחד בכל כדור הארץ שיש ביכולתי לשנות. והאדם הזה הוא אני.
אם אעמיק בזה מעט מחשבה, ואניח שאפגוש מתישהו את כל האנשים שנמצאים
בכדור הארץ, חלקם בגוונים שונים ותרבויות שונות, עדיין השליחות שלי תהיה ייחודית
רק לי. והיא תתמקד ברונית בלבד. וזה נשמע לי מסובך.
רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אומר שכל חסרון שאתה רואה אצל מישהו
אחר, קיים אצלך. כמה מפחיד לדעת שבכל פעם שחשתי אי נוחות בנוכחות מאן דהוא בעצם
נגרמה בגללי. בגלל שאני לא ממש ידידותית לסביבה.
ואם יש לאנשים שנמצאים סביבי, שלא לדבר על מי שגר איתי בתוך הבית כל
כך הרבה תכונות של אופי שהם צריכים לתקן, אז מה זה אומר עלי? האם אני צריכה להבין מכך
על עצמי? בעייתי משהו.
עם כל המורכבות הטמונה בכל מפגש מזדמן עם מי שמרגיז אותי הכי הרבה, או
עם מי שאני מוצאת אותו כיהיר או כקמצן, אני חייבת לבצע את השליחות שלי. פשוט
חייבת. בשביל זה הגעתי לכאן.
אם אניח לרגע את האגו הקטן שלי בצד, אפשר להגדיר את מה שאמר רבי חיים
מוולוז'ין זצ"ל כמתנה. אפשר להגדיר את זה ככלי עבודה שאיתו אפשר להבין יותר
טוב את עצמך. להבין יותר טוב את המיקום שלך בטבלת התיקונים העולמית.
אבל יש רק דבר אחד שאני צריכה לקחת איתי בכיס לפני שאני מסתערת במלוא
הכוח על התפקיד הרם והנעלה, דבר אחד מהותי שבלעדיו אי אפשר להצליח. נקודה.
לדבר הזה קוראים אומץ. ולא מדובר על אומץ הנדרש ממטפס הרים, או צנחן
שקופץ ממטוס. מדובר באומץ להביט לעצמך עמוק בתוך העיניים. להביט ביושר ולהודות.
"כן, גם אני כזה".
כמה אומץ אני צריכה בכדי להבין שבכל אדם או סיטואציה שנקרית בדרכי, וגורמת
לי להגיב ולא בדרכי נועם, יש לי שיעור מבורא עולם. שיעור בתיקון. בתיקון שלי. ואך
ורק שלי.
תודה להשם אני מרגישה כך גם. מעייף אבל אמיתי
השבמחק