פרשת בראשית

 בס"ד

 

בראשית. הכל מתחיל מהראשית. אומרים רז"ל שהמילה ראשית זה אותיות ישר באת, ואותיות ישר תבא. מצפים ממך לעזוב את העולם הזה כמו שהגעת אליו. כמו ביום שנולדת. מה שמסביר את העובדה שחזרה בתשובה זה בעצם לחזור למקום הראשוני שלך. הבראשיתי. לאותה נקודה של זמן שבה הכל התחיל. לאותו רגע ממש שאמרו לאמא שלך בחדר הלידה "מזל טוב"!

כמה כח ורוח במפרשים צריך לאסוף אחרי חודש אלול וחגי תשרי ולהתחיל לצעוד. להתחיל לחדש את עצמי ואת עבודת השם שלי בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בעולם. בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בתוכי וקורא לי לעשות הפסקה מידי פעם. ככה סתם בשביל לשאוף אויר.

נסיוני הקצר מלמד אותי שלעיתים הפסקה בכדי לשאוף  אויר יכולה להיות מקום די מסוכן. הפסקה קטנה ככל שתהיה יכולה להוביל אותך למקום שיכול להפתיע את הדבוקים ביותר. את המאמינים ביותר. הפסקה פירושה להתחיל ללכת אחורה. להתחיל את הריחוק מאבא שבשמים.

הרבי מקוצק נותן משל מדהים לאלו שמטיילים בעולמו הקסום של בורא העולם, ומסביר שהקדוש ברוך הוא הוריד סולם מהשמיים אל האדמה, ובו הוריד את כל הנשמות לכאן. ברגע שכולם ירדו לכאן, הרים הבורא יתברך את הסולם, ללא אפשרות לחזור לשמים ללא הסולם הזה.

חלק מהנשמות הביטו לשמיים ואמרו "אין לנו סיכוי להגיע לשמים", והלכו לדרכן. חלק מהנשמות ניסו פעם פעמיים לקפוץ לשמים ולאחר שהבינו שאין להם סיכוי להצליח, הלכו לדרכן. וחלק מהנשמות עמדו וקפצו בכדי להגיע לשמים, וצעקו לקדוש ברוך הוא. וכל אותו הזמן הם ידעו בבירור שאין להם אפשרות להצליח, ובכל זאת לא התייאשו. בכל זאת המשיכו לקפוץ. וכשהבורא ראה שהם לא מתייאשים ובכל פעם מנסים מחדש, ריחם עליהם והרים אותם לשמים.

בכדי לחדש את עצמנו, בכדי לחדש את הווייתנו הפנימית. את השמחה וההתלהבות שיש בצעקה מעומק הלב, ובכלל בחיי היומיום שלנו, אסור לנו להתייאש. חייב להיות לנו ברור שלהרים ידיים זה המקום הכי קל שאפשר ליפול אליו. זה המקום של המתייאשים. אלו שלא באמת רוצים.

מוטלת עלינו החובה מתוקף היותנו יהודים לא להיחלש. לא לקחת הפסקה. לא להיות בנאלי ומורגל בעבודת השם. למרות הדמעות והקשיים ואולי דווקא בזכותם, צרים להמשיך ולקפוץ למעלה בהתלהבות, בשמחה. לעשות את הכל בכדי שנעזוב את העולם הזה כמו שבאנו. שנקיים את דברי רז"ל "ישר תבא".

הציפיה של הקדוש ברוך הוא מאיתנו היא לא שנצליח להוריד את הסולם בחזרה לאדמה. הציפיה היא בעצם להמשיך ולהיות עקבי. לא להרפות חרף הכשלונות. חרף המאבקים הבלתי נגמרים. הציפיה היא להמשיך ולא לעזוב את המקום. הווה אומר לא לעזוב את המקום שבו השם לקח את הסולם, אותו מקום שאתה עומד עליו ופונה ללכת מרוב ייאושך. והכי חשוב לא לעזוב את המקום ברוך הוא. כי הוא מקומו של עולם.

שנזכה.