בס"ד
בכל
פעם שאני חוזרת בלילה מאוחר אני ניגשת לחדר שלה. מבקשת לחבק אותה. לחבק חזק.
להקשיב לנשימות הקטנות שלא מרגישות את הנוכחות שלי. שלא מרגישות את הדמעות.
בכל
פעם שאני מחבקת אותה אני מרגישה את הלב שלי דופק. מרגישה את הלב מחסיר פעימה. מחזיר אותי לימים אחרים, ימים שבהם לא הכרתי את
הריח, ימים שבהם לא הכרתי את הניחוח הממכר.
בכל
פעם שאני מחבקת אותה אני מרגישה את הרחמים האינסופיים. אני מרגישה את העדות לרחמים
של השם. אני מרגישה את הרחמים שלא נגמרים.
לא
מזמן אמרתי לה, לבתי הקטנה, הללי, שהייתי צריכה לקרוא לה "תשובתי".
הייתי צריכה לקרוא לה תשובה. כי מבחינתי היא הניצחון הקטן שלי. היא הילדה הקטנה
שמזכירה לי שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח. היא זאת שמזכירה לי שתמיד ישנה הזדמנות
חוזרת. היא זאת שמזכירה לי שאף פעם לא באמת נסגרת הדלת.
ברור לי
לגמרי שעדיין לא חזרתי בתשובה. או שהצלחתי איכשהו לחצות את הקווים. ברור לי שעוד
לא הצלחתי להצמיח את הפרחים שדרכתי עליהם כמה שנים קודם לכן.
ברור
לי שאני עדיין באמצע הדרך. שאני עדיין במעלה הגבעה. שאני עדיין מבררת לעצמי את
הנפילות ואת העקבות שהשארתי אחרי בחולות. עקבות של רגליים שרעו בשדות של זרים.
רגליים שרעו בשדות של אחרים.
לפעמים
יש בי תחושה שאולי אף פעם לא אצליח לעשות את הבלתי אפשרי. שאולי לא אצליח להשתנות
באמת, שאולי לא אצליח להדביק את הפער הגדול שנוצר.
זה
תחושה שלא עוזבת אף פעם. זאת תחושה שמלווה אותי די הרבה שנים ומחזיקה לי את היד מהרגע שאני קמה בבוקר. משאירה אותי להתמודד עם ההשלכות.
להתמודד עם התוצאות. עם המציאות העכשווית.
מציאות
שאף פעם לא למדתי איך חיים איתה באותו החדר. איך חיים איתה באותו הבית. מציאות שאף
פעם לא למדתי איך חולקים איתה את אותו הלב. אותו הלב שמסרב לקבל תנחומים.
אותו
הלב שלא מפסיק להתגעגע. אותו הלב שלא מפסיק להרהר בתשובה. אותו הלב שבוכה על איבוד
של ימים ועל חוסר הידיעה. לב שבוכה ומבכה על חוסר ההבנה.
אני
עדיין לומדת את השפה הנסתרת. את הדיבור הנכון. המדוייק. אני עדיין לומדת להקשיב לנשמה.
להקשיב לכאב. לחולשה. אני עדיין מגששת באפלה ומנסה למצוא את ההרהורים של התשובה שיחזירו
אותי הביתה. שיחזירו אותי לחוף מבטחים. שיחזירו אותי למנוחה.
"תשובתי",
הייתי צריכה לקרוא להללי הקטנה. תשובה שהיא כולה מתנה שניתנה. מתנה שקיבלתי אחרי שראיתי את השמיים בפעם הראשונה. אחרי
שהבנתי שיש משהו אחר שמניע את העולם. אחרי שהבנתי שאני רוצה את הקירבה.
החיבוק
הזה הוא העדות הכי נאמנה. הכי חותכת. הכי מכאיבה בבטן הרכה. חיבוק שכולו שמחה
עצומה. חיבוק שאיתו אני מגיעה לראש השנה.
חיבוק
שאיתו אני נותנת את הדין בהכנעה גמורה, ובכריעה של ברך. חיבוק שאיתו אני נותנת את
הדין בהרכנת של הראש על ההחלטות שמתקבלות, חיבוק אוהב שכולו מטפטף מדמעות.
ועם
החיבוק הזה אני מבקשת לומר תודה. אני מבקשת ללחוש את ההודיה. הודיה על ההזדמנות היקרה
שקיבלתי. הודיה על האפשרות להיות חלק קטן מהמסע. חלק קטן מהמסע המרתק ביותר בעולם שנקרא
תשובה.
מרגש🤍
השבמחק