געגוע אחד יותר מידי

 בס"ד

 

אנחנו עם שיש לו התמחות מיוחדת. התמחות שאין לאף אחד שלא שייך לקטגוריה "יהודי". התמחות שדוקרת אותנו דקירות קטנות של מחט. דקירות עקשניות שלמדנו לחיות איתם.

ההתמחות שלנו מתחילה ונגמרת בגעגוע. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע ממושך שלא מרפה מאיתנו. געגוע למלך. געגוע לאהוב.

מהרגע שאברהם אבינו יצא לדרך הוא התחיל להתגעגע אליו. הוא התחיל להרגיש את החיסרון. הוא התחיל את החיפוש. הוא הבין שאי אפשר להמשיך ולחיות ככה עוד הרבה זמן.

כשעמדנו בהר סיני וצעקנו כולנו "נעשה ונשמע", נבטו בתוכנו הזרעים הראשונים של הגעגועים. אותם זרעים שממשיכים את הנביטה שלהם עד עצם היום הזה.

כבר אלפי שנים שאנחנו באותו מצב. מתבשלים לאט לאט על אש קטנה שכולה כיסופים. שכולה ציפיה. שכולה כליון עיניים אחד גדול.

מדור לדור אנחנו מעבירים את הגעגוע לדור שמגיע אחרינו, עם אותם הכללים ואותם הרגשות. עם אותם התחושות שאיתם אנחנו מתעוררים בבוקר.

אנחנו מתגעגעים לחיים שקטים. לשגרה שנעדרת ולא נמצאת איתנו הרבה זמן. געגועים לחופש. לימים שבהם לא שומעים על נגיף. והמילה בידוד נשמעת רק לעיתים רחוקות מאד.

כל כך הרבה זמן שאנחנו נמצאים במצב של המתנה לנשימה מסודרת. לנשמה מתוקה. לרגעים שבהם הכל יהיה ברור וחלק. והאמת לא תהיה נעדרת. האמת תהיה מונחת לרגלינו. פשוטה ומהממת.

אנחנו תמיד מתגעגעים לשבת המלכה הבלתי מעורערת שתחזור. מהרגע שהיא יוצאת אנחנו תוהים מתי היא תשוב. מתי היא תופיע יפה ולבנה. מתי היא תחבק אותנו חזק.

אני הכי מתגעגעת לריח של אבא. לריח של בטחון. לכתף שתומכת שאפשר להרגיש איתה הכי בטוח בעולם. שאדע בוודאות שהעיקר לא לפחד כלל.

אנחנו עם שלא מפסיק להתגעגע אל צור עולמים. אל הנוכחות. אל ההנהגה הגלויה. ליהדות פשוטה ותמימה. געגועים לחיוך אמיתי, לשמחה. געגועים לבית שיש לו יותר מכותל אחד.

זה מרגיש כמו געגוע אחד יותר מידי, שזה כבר כבד ולוחץ בבטן, זה מעבר לכוחות, מעבר לתפילות. זה כל כך כואב להמשיך ולחכות.

לפעמים אני פונה אל הלב של עצמי ושואלת כמה עוד אפשר להתגעגע. עוד כמה זמן זה אמור לשרוף. מתי סוף סוף תגיע התחבושת שתעצור את הדימום. את הספקות. את הכמעט.

אני מתנחמת בעובדה שהגעגועים האלה נאספים בשמים ומחכים לרגע הנכון. מחכים לרגע המדוייק שאיתם הוא ישטוף את הרחובות, ואיתם הוא ישקה את השדות, אני מתנחמת בעובדה שעם הגעגועים כולם הוא יביא את הנחמה לעולם.