יציאת מצרים הפרטית שלי - לא לפספס!

 בס"ד

 

פעם חשבתי שלצאת ממצריים זאת חוויה נחמדה ותו לא. הייתי בטוחה שמדובר באכילת כמה מצות עם שוקולד, קצת חסה ירוקה ובזה נגמר הענין.

הייתי משוכנעת שפסח בעצם מביא איתו את האביב המיוחל. אביב שמגיע אחרי ימים של גשם ושל קור שמכאיב בעצמות.

לא חשבתי שהחג הזה שנקרא חג החירות באמת מדבר על חופש. באמת מדבר על עבדות קשה ועל חופש בלתי מוגבל. ומה שהכי הפתיע אותי זאת העובדה שלא ידעתי שאני עדיין עבד במצריים. שאני עדיין רחוקה מאד מלהיות תחת ההגדרה של בן חורין. תחת ההגדרה של אלו שעזבו את העבודה הקשה והלבנים. אלו שעשו את הבלתי אפשרי.

תמיד חלמתי על חופש. תמיד חלמתי על כנפיים שנפרשות להן אי שם תחת התכלת הבלתי נגמרת, ולוקחות אותי למקום שלא הייתי מעולם.

וכשהייתי מתעוררת מהחלום, גיליתי שבעצם נשארתי אותו הדבר. למעשה חזרתי עם אותה רונית רק בתוספת של ריקנות אחת גדולה, ריקנות שנשארת עד היעד הבא. עד החופש הבא.

חיפשתי את החופש כל החיים. רציתי אותו ולא תמיד ידעתי לקרוא בשמו. רציתי להשתחרר מהכבלים השקופים שלא נתנו לי להיות מאושרת. כבלים שחסמו אותי בדרך די מתוחכמת.

באותם ימים לא הייתי גדולה מספיק בכדי שאבין שהחופש נמצא בהחלטה אחת. החופש נמצא בהתבוננות אחת עמוקה. התבוננות מהסוג שבדרך כלל מכאיב לך.

לא הייתי אמיצה מספיק לצאת ממצריים. לא הייתי חזקה מספיק בכדי לעמוד מול פרעה שעשה בי שמות בתוך הלב. לא הייתי מספיק איתנה בדעתי לבקש ממנו שיעזוב, שילך ממני בלי לחזור.

לא השכלתי להבין שיציאת מצרים מתחילה בחיפוש אחר האמת. בחיפוש אחרי מי שאני. יציאת מצרים שלי התחילה ברגע שהבנתי שאני לא רוצה יותר להיות חלק מהמשחק. אני לא רוצה שהשקר יקבל במקומי החלטות.

היום אני מבינה שזה ממש מעליב לחיות במצרים. זה ממש קשה לא להקשיב לעצמך. זאת עבודת פרך להתעלם מהקול הפנימי שקורא לך ללכת אחריו.

במצריים שלי תמיד ניסיתי לרצות אחרים. נאלצתי ללכת בשבילים שלא הכרתי. התעסקתי בעטיפה. התעסקתי בחיצוניות. לא ידעתי שיש צעקה שמסתתרת לה במגירה. לא ידעתי שגם הנשמה שלי צריכה גאולה.

יציאת מצרים זה לחפש את האמת שלפעמים פוצעת. זה לחפש אותה בכל פינה בעולם ללא פשרות. זה לחפש אותה בכל דמעה שיוצאת מהעין. זה ללמוד את השפה הישנה שמסבירה לי שרוב הזמן אני טועה.  

בכל יום מחדש אני מקבלת החלטה שהפעם זה סופי. שהפעם אני נוטשת את הארץ שהתישה אותי. הפעם אני לא מוותרת לעצמי על הזכות המתוקה והבלעדית להיות אני.

בכל יום מחדש אני בוחרת להיות בת חורין. אני בוחרת לשים על עצמי את התרמיל ואת מקל הנדודים, אני בוחרת לצאת אל החופש המיוחל.

אני בוחרת לצאת ממצריים אל המקום שאין לו גבולות ואין לו סוף. אני בוחרת ללכת אחרי אותו הקול שקורא לא לעצור. אותו הקול שמבקש שאלך אחרי האמת. אני בוחרת לצאת ממצריים ולהגיע למדבר. לצאת אחרי אותן העקבות שנשארו בחול. לצאת וללכת בעקבי הצאן.