אמא שלי

בס"ד

ירדתי בצעדים מהירים לרכב. פילסתי את דרכי בכביש, שהיה פקוק משום מה. ידעתי שאני חייבת לתת את כולי. לא בכל יום אני חוזרת למקום שגדלתי בו, בכדי למסור שיעור תורה. לא בכל יום מזדמן לי להישיר מבט אל העבר, אני מישירה מבט אל העבר ורואה אותו בתוך הנשים שיושבות בקהל.

כולן כבר היו בתוך בית הכנסת, ממתינות שאגיע, מקבלות אותי בהרבה חום וסקרנות. רוצות לדעת איפה היתה הנקודה שבה הכל התחיל, מה היה הגורם שבגללו חציתי את הקווים לצד השני של המגרש, איך זה שלא היו סימנים מקדימים. איך קרה שרונית השתגעה ככה לפתע.

השם פתח את שפתי והמילים יצאו בלי הפסק. היתה בתוכי אהבה עצומה, ורציתי לחלוק אותה עם כולן, לגעת להן בתוך הלב, להראות להן שאפשר אחרת. לומר להן שלא יפחדו להקשיב לנשמה, ויחד איתה לחצות את הקווים. לתת להן מספיק דלק להמשך הדרך המופלאה לבית א-ל.

תוך כדי השיעור, כשאני מתעכבת מידי פעם על קטעים מהסיפור האישי שלי, ראיתי אותה נכנסת. ראיתי את הפצע הפתוח שלי, מרימה לעברי יד לשלום, ומתיישבת בסוף האולם הקטן, כאחת השומעות.

די הרבה זמן ביקשתי ממנה להגיע לשיעור תורה. להראות לה שאולי כל ההתנגדות שלה לתהליך הזה שנקרא 'תשובה' היא בעצם לשווא. כמה פעמים ניסיתי לשכנע אותה להגיע רק לכמה דקות, אך תמיד נתקלתי בתשובה לאקונית שמסכמת את העניין ב"אני כבר יודעת את הכל".

אמא שלי היתה הבטן הרכה. כל פעם שרק הזכרתי משהו רלוונטי ליהדות, נתקלתי בסירוב מבחינתה. היא לא רצתה להיכנס לדיון בנושא.

כל צעד שפסעתי לכיוון הקדושה גרר מבחינתה תגובות שהכאיבו לי כל כך, גרמו לי להרגיש שאני מאכזבת אותה, שלא לשם כך היא גידלה אותי, שבעצם יש כאן כשלון חינוכי צורב.

  

אחרי שנים של חיכוכים ושתיקות רועמות, נגמר לי הכוח לרצות. התמסמס לו הרצון להוכיח שאולי יש לי מטפחת על הראש, אבל אני עדיין אותה רונית, עדיין אותה ילדה שרוצה שאמא תשמח בה.

כמה שאנסה ליפות את האמת, ולהציג אותה באור חיובי ובונה, הלב שלי בכה. הלב שלי התכווץ. הלב שלי סירב לקבל ניחומים. הדמעות התנקזו למקום שרק לבורא עולם היתה את הרשות להיכנס.

לזמן היתה דינמיקה משלו, וכדרכו של עולם, למדתי לחיות עם הדברים, לחיות עם השינויים. הכח שהשם טבע בתוכנו נותן לנו להתרגל, מלמד אותנו לחיות עם פצעים שנפערו ונשארו פתוחים.

למדתי שאפשר וצריך להמשיך לחיות. אפשר להמשיך ללכת קדימה, ואפילו עם ראש מורם, גם אם זה אומר שמידי פעם אני נזכרת בקיומו של הפצע, בקיומה של אכזבה שנגרמה מבחירה מודעת שעשיתי, בחירה שעשיתי ואיתה אלך באש ובמים, יהיה המחיר אשר יהיה.

ועכשיו היא כאן, עומדת למולי. שנים של תשובה עומדות למבחן מול האשה שאני הכי אוהבת בעולם. מול אמא שלי. שעד היום אני מתגעגעת לשים עליה את הראש ולשמוע ממנה שהכל יהיה בסדר.

אני רואה אותה מתבוננת לעברי, מנסה לקרוא את שפת הגוף שלה. מנסה לדלות ממנה בדל של הרגשה, לחוש את מה שעובר עליה כשהיא שומעת את הדברים. מנסה לנחש מה היא חושבת, מנסה לנחש אם היא עדיין מאוכזבת.

רציתי לצעוק לעברה שתבחין בסערה שבלב. שתראה מה קורה בתוכו, רציתי שתדע שעשיתי דרך ארוכה ומייגעת בעולמו של השם יתברך, ולא היה לי קל. לא תמיד היה לי את הכוח להמשיך לבד.

רציתי לבכות לה, שתדע שאחרי שגיליתי את האמת הזאת שנבטה בתוכי, נלקחה ממני זכות הבחירה. לא היתה לי אפשרות אחרת מלבד לחיות בקדושה. מלבד להיות במקום שבעצם קשה לה להשלים איתו.

רציתי לחבק אותה חזק-חזק, ולומר לה ש... אני רק רוצה שתהיה גאה בי. שתשמח בי, גם אם יש לי חצאית ארוכה, ושרוולים שלא נגמרים. עדיין, אני רוצה אותה גאה. גאה בי. שמחה במה שאני.

  

אף אחת לשמחתי לא הבחינה בתחושות שבערו בפנים. אף אחת לא ראתה את התחבושת שמכסה על פצע. מכסה על צריבה.

השיעור נגמר. ומבלי משים החל להיווצר מולי תור ארוך לברכות ומילה טובה, תור של שאלות. תור של אנחת רווחה.

חיפשתי אותה בעיניים שלי. רציתי את אמא. "רוניתי", שמעתי אותה קוראת בשמי, "רוניתי, אני צריכה ללכת". העיניים שלה אמרו לי הכל. אמרו לי את מה שרציתי לשמוע.

"ברכי אותי, אמא", הרגשתי את כפות ידיה שתמיד היו חמות, מונחות על ראשי. "את מבורכת ילדתי, את ילדה מבורכת, ומה שתעשי, בכל דרך שתבחרי, תצליחי".

חיבקתי אותה בכל הכוח. ידעתי שקיבלתי את האישור שייחלתי לו לפני שנים. ידעתי שכל הביקורת שנמתחה לעברי לא עמדה במבחן המציאות. כל הקיתונות שנשפכו לעברי על כך שהשתגעתי וחזרתי בתשובה, לא עמדו מול דברי התורה שנאמרו באותו השיעור.

הברכה הזאת הבהירה לי שהיא השלימה עם מה שיצא ממני. אמא שלי קיבלה אותי סוף סוף כמו שאני. דוסית מן המניין. דוסית שעבה לגור ברחוב המשתגעים פינת רבי עקיבא.

ניסיתי לחשוב למה בכל פעם מחדש היה לי חשוב לקבל אישור ממנה. לקבל אישור מהסביבה. לקבל הסכמה כלשהי שזה בסדר, ואפילו רצוי, לחזור בתשובה. כמה קל להישבר כשאתה לבד, כשאתה שוחה נגד הזרם. שוחה ושוחה בלי טיפת אוויר.

כמה קל להתרסק כשאתה מטפס על הר שאין לו סוף, מטפס בכל הכוח, נלחם ברוחות פרצים שנושבות מכל עבר ומנסות להפיל אותך.

רק ידו המנחמת של שוכן מרומים מבהירה לך שבעצם, הוא יצא יחד איתך לדרך, לשמור אותך מאותם רוחות וזרמים, לסמוך אותך בזמן הכשרתך כמטפס הרים, לתמוך בך ובכל אלה שבחרו בו, ואליו שבים.

על צמיחה וט"ו בשבט

בס"ד

גינה. צמחים. פרחים. זה אחד מהדברים שאני הכי אוהבת לעשות. זה כמו לפתוח שער. להציץ לעולם אחר. שקט יותר. עולם של צבעים וריחות. הבריאה בשלמותה.

אפשר ללמוד על גדלותו של הבורא רק מלהביט על הצמיחה. ללמוד על הנס הזה שנמצא כמעט בכל מקום. נס שהתרגלנו אליו עד ששכחנו כמה שהוא מפליא.

בכל פעם שמתגנבת לתוכי קצת גאווה על ההשקעה המרובה וההצלחה שבאה בעקבותיה אני מחייכת ביני לבין עצמי שבעצם לא עשיתי כלום. כל הטבע המתפרץ הזה שייך לשם יתברך. ואני הקטנה רק נהנית ממנו מתקיים לצידי.

הגינה שלי די מעורבת. חלקה מורכבת מתבלינים של פיצה ומעשבים שאני שמה במרק, וחלקה מורכבת מבצל ירוק שתמיד מקשט את הסלט של שבת. גינה מלאה בניגודים. מחלקים שונים,  שלמדו איך לצמוח ביחד.

גינה שכולה השתקפות. השתקפות של חיים. השתקפות של תבלינים שמעורבבים בתוכי ומזכירים לי שגם אני צריכה ללמוד איך להיות מאוזנת. איך לשמור על המינון הנכון בין החמוץ לפיקנטי. בין המר למתוק.

אחרי שאני גוזמת עלים יבשים וענפים שנשרו, אני מגלה את מה שמשותף בינינו. מגלה את האמת שמסתתרת לה בשורשים. מגלה את הפחדים שנחבאים להם שם בתוך האדמה.

גם אצלי לקח זמן להבין שישנו צורך תמידי בניכוש עשבים שמגיעים מיד אחרי הגשם. לנכש אותם  לפני שיישארו לנצח. לנכש למרות המחיר הכואב.

ט"ו בשבט עבורי זה לא רק פירות יבשים. ט"ו בשבט זה תזכורת. תזכורת להתבונן בטבע. לראות את העקשנות שלו להמשיך ולצמוח. להמשיך ולשרוד גם אם הרוח קרה והאדמה היא בוצית. הפריחה חייבת להמשיך את שליחותה.

חג האילנות מאפשר לנו הצצה נפלאה לכח הרצון הטמון בתוכנו. נותן לנו הבנה שגם אנחנו חייבים להמשיך הלאה. שאין לנו את הפינוק הזה להרים ידיים, להיחלש. אין לנו אפשרות להפסיק ככה פתאום רק כי לא מסתדר לנו.

להיות צמח בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מחייב אותי לבחור. לבחור אם להוציא את עלי הכותרת, למרות כל הקוצים שיש סביב, או לבחור להיות עלה נידף ברוח. הכל תלוי בנקודת הבחירה שלי. והיא רק שלי.

ט"ו בשבט זה תזכורת שהעבודה שלנו כיהודים זה בעיקר לבחור. לבחור בין הטוב והמוטב. לבחור בין הקודש והחול. לבחור בין התכלית לחיים של חושך. לבחור בצמיחה תמידית. לבחור אם להמשיך להאיר.

אסור לנו להיכנע לרגשות של ויתור. של ייאוש. אסור לנו להפסיק באמצע לטפל בגינה. לטפל בנשמה. אסור לנו להפסיק לייצר את הדשן הטבעי שנמצא בתוכנו ולידנו. אסור לנו להפסיק ולהיות פרחים. אסור לנו כיהודים להתרחק מעץ החיים.

כעבד לפני אדוניו

בס"ד

כשהתחלתי לחזור בתשובה ביקשתי להיות צדיקה. כל כך רציתי להיות דומה לכל אישה דתיה שהייתה עוברת ברחוב.

חיפשתי כל הזמן את החיצוניות שתעיד על כך שהתקבלתי לנישה הזאת שנקראת חרדית. לנישה הזאת שתכניס אותי לעולם של תורה. כל כיפה שחורה גרמה לי להתרגשות, לידיעה ברורה שעכשיו פגשתי את אחד מל"ו צדיקים שיש בדור.

שאפתי ללמוד קבלה. ללמוד משהו נסתר. חכמה עליונה. לקבל הצצה כלשהיא לחיים של האר"י הקדוש, לגעת בקדושה. לעבור לגור בצפת. לעוף הכי גבוה שאפשר.

רציתי להבין מעמקים. לקבל דעת ששמורה ליחידי סגולה, לגלות את רזי האותיות. את תורת הצבעים, את הסודות הכמוסים שיש בתורה.

ככל שלמדתי וסברתי שהחכמתי, מצאתי שאת הדבר הבסיסי ביותר עדיין לא הצלחתי להשיג. עדיין  לא התחלתי להבין מה השם רוצה ממני. עדיין לא למדתי את העיקר.

לא ידעתי שלפני כל לימוד או קורס להעצמה נשית מחכימה ככל שתהיה, השם קודם כל מבקש שתהיה עבד. תהיה עבד השם. לא שיערתי בנפשי שהתואר הכי נכסף ביהדות זה עבד.

השם מבקש את העבדות. השם מבקש ממני לבטל את רצוני בפני רצונו. את קבלת עול מלכות שמים בביטול עצמי גמור. בביטול האני. בביטול הנוחות שלי. בביטול האגו. דבר כשלעצמו קשה. שלא לומר כמעט בלתי אפשרי.

לקח לי שנים להבין שממש לא פשוט להיות פשוט. להיות כנוע. לחיות בידיעה ברורה של הגבולות והכרת השוליים. זה לדחוק הצידה את כל סדרי העדיפויות שהיו מוכרים עד כה. זה לחיות באמונה שמה שקורה זה הדבר הטוב ביותר עבורי.

אני נמצאת בעולם שמקדש את ההנהגה. את השליטה. את כוחי ועוצם ידי. את הגאווה והנפת הדגל של עצמאות מדומיינת. עצמאות שאין לה אחיזה בשום דבר.

להיות עבד השם זה לא לאפשר לשיקולים זרים להנחות אותך או לזרמים שונים לצרף אותך אליהם. זה לדעת את המקום שלך. והכי חשוב לדעת לא לזוז ממנו.

כל יום מחדש אני לומדת איך עושים את זה. איך חיים את זה. איך לא מתייאשים בדרך וקמים על הרגליים. איך לא נותנים ללב רשות דיבור. איך לא נותנים ללב להתקומם. לקחת לעצמו הפסקה.

אין לי מושג איך לעשות את זה. איך להחדיר לתוכי את ההכנעה. איך להסתפק במה שיש. איך לפנות מתוכי את מה שמיותר. איך לקשור את היצר שקורא לא פעם להרים ידיים.

הייתי רוצה לפחות פעם אחת להרגיש ככה. להרגיש כמו שעבד מרגיש לפני אדוניו. הייתי רוצה לתת למלך מלכי המלכים את מה שהכי מגיע לו בעולם. לתת לו את עצמי. לתת לו אותי. לתת לו במתנה את ה – אני. אני ואני.

צניעותי

בס"ד

בכל בוקר כשאני פוגשת את עצמי במראה אני מצליחה לראות אותי. לראות פנימה. איפה שהזריחה מתחילה להעלות אצלי חיוך. ניצנים ראשונים של קרני שמש זעירות.

לא תמיד הצלחתי להבחין בה מתעוררת. נובטת. מצמיחה שורשים במקומות קרירים. שורדת את תנאי הקרקע הרצופה אבנים חדות.

היום אני יכולה לחבק אותה. להכיל אותה עם כל פגעי הזמן שהותירו בה רושם. להבין את השפה שהיא מדברת. לשמוע אותה קוראת. לוחשת לי קרוב.

לפגוש את הנשמה, זה משהו שלא קורה ביום אחד. זה לא לחיצת כפתור על ברז של מים. או על מתג של חשמל. להכין את עצמך לפגישה עם הנשמה שלך, זה דבר הרבה יותר עמוק. זה דרש ממני לעשות מעשה. זה דרש ממני להיות צנועה.

יש כאלה שירימו גבה וישאלו איך זה שכמה חתיכות של בד יכולות להשפיע על טיב הקשר, על איכות השמיעה. על תדירות השיחה היומית, והשפעתה על כל מהלך היום. על כל מהלך החיים.

אבסורדי ככל שזה ישמע אבל התשובה היא כן. התשובה היא שחצאית ומטפחת יכולות לשנות את כל ההשקפה שלך. יום אחד הבנתי שככל שאני מכוסה יותר, ככל שאני פחות פרוצה לרוח, הפנימיות מתחילה לבצבץ. ולחפש את הדרך החוצה.

מדובר במתמטיקה פשוטה. מדובר בהבנה שלא ידעתי על קיומה עד שלא חזרתי בתשובה. עד שלא קניתי תוספת של בד שהחזירה הביתה את החלקים שהלכו לאיבוד.

היום, אחרי שעברו שנים, אני יכולה להביט בה בגובה העיניים. מרגישה איתה מספיק נוח בכדי לספר לה אותי. את עצמי. בלי לחשוש מכל אלו שנרתעים מתוספת של בדים. תוספת של אורך.

צניעות זאת מתנה. זה שלל. זה משהו שלעולם לא אמכור אותו. זה משהו שזכיתי בו אחרי שנים של חיפוש. הצניעות היא מפלט. היא סירת הצלה בתוך מים גועשים. היא מכסה אותי מהרוח הקרה. היא מבריחה אותי מעזי פנים וחוצפה שרק מתעצמת.

הלוואי והייתי יכולה לצעוק לכולן שלא יוותרו על המתנה הזאת. שלא יפנו לה עורף. שינסו לראות את מה שהיא מחוללת איפה שלא רואים. איפה שרק מרגישים.

הייתי רוצה לבקש מהאחיות שלי שעמדו איתי על הר סיני, שלא יתפשרו על פחות מהטוב והצנוע ביותר. שלא יסכימו להתפשר. שלא יתנו לתרבות שבחוץ להיכנס מבעד לדלת. מבעד לחריצים הקטנים שהן השאירו.

כחילונית לשעבר אני יכולה להבין את ערכה. אני יכולה להבין עד כאב את חשיבותה. אני יכולה להבין את הנכס היהודי הזה ששמר עלינו בכל דור ודור. ומהמקום שהגעתי ממנו אני מבקשת מכן להיות אמיצות. להיות לוחמות. לקחת לעצמכן עוד הידור אחד, ועוד אחד.  לתת לאבא שבשמים את מה שהכי יקר לו בעולם. לתת לו את הכתר שלך. את כתר הצניעות.   

הניגון שלא נגמר

בס"ד

רגע לפני שיצאתי מהדלת, החלטתי לקחת את הגיטרה איתי, מה כבר יכול להיות. מקסימום אחזיר אותה הביתה. לא קרה שום אסון.

יחד עם גלית והודיה נסענו לכיוון בית החולים לבריאות הנפש "באר יעקב". הדרך היתה מלווה בחששות.  לא ידעתי למה לצפות. איך ניגשים לבחורה שהחליטה להיכנס פנימה ולא לתקשר עם הסביבה. בחורה שהחליטה לא לספר לאף אחד מה כואב שם בפנים.

אחרי שוטטות קצרה במחלקות מצאנו אותה. את אותה בת של מלך שהגענו לבקר. מצאנו אותה מנסה לחייך. מבקשת מאיתנו בעיניים קרועות שנוציא אותה משם. שנעזור לה לצאת החוצה. ולא ידעתי אם התכוונה לצאת מבית החולים או לצאת מהמבוך הזה שקוראים לו חיים. מהמבוך הזה שקוראים לו מסע.

ניסינו לדבר. לעודד, לומר כמה מילים שימצאו את הפתח הזה שיכול להניח תחבושת על פצעים פתוחים, על נגעים שמסרבים להתרפא. ניסינו וניסינו אבל זה לא ממש עבד. לא הפעם.

"איזה שיר את הכי אוהבת?" העזתי לשאול בהיסוס. "כאיל תערוג", השיבה בעצב. לקחתי את הגיטרה והתחלתי לנגן בשקט את האותיות, את המילים, את מה שאולי הנפש שלה היתה צריכה יותר מהכל באותו הרגע.

השעה היתה אחרי כיבוי אורות. כל החוסות ששהו במחלקה כבר התארגנו לישון, ורק אנחנו ישבנו על ספסל בכניסה למחלקת נשים לבריאות הנפש, ושרנו אמונה. שרנו אהבה לקדוש ברוך הוא.

השירה השקטה החלה להתעצם. שיר רדף שיר ואיתו השמחה שהלכה וגאתה בלב של כולנו. בלב יהודי שרוצה רק לשמח יהודייה ששכחה לכמה רגעים את הדרך הביתה. את הדרך לעצמה.

באמצע כל השמחה שנוצרה, שמנו לב שמבעד לזגוגית של המחלקה עמדה אישה שמאושפזת שם זמן רב. "אל תפסיקו", ביקשה. "אל תפסיקו את הניגון". הבטנו בה כולנו בהתרגשות, "תשירו את אדון עולם" צעקה מעבר לקיר הזכוכית שהפריד בינינו. "תשירו עוד".

ידעתי שעוד מעט נצטרך לסיים את הביקור, אבל הרגשתי שאני חייבת לה את השיר הזה. אני חייבת את זה לאותה אישה, אני חייבת את זה לעצמי, אני חייבת את זה לקדוש ברוך הוא. אני חייבת להזכיר לעולם שהוא אדון עולם. הוא ורק הוא.

ישנם רגעים בחיים שבהם אתה יודע שהיה שווה לעבור את כל מה שעברת בכדי להגיע לרגע אחד מסויים. וסבורני שהרגע הזה היה באותה צעקה שבקעה מהגרונות שלנו וקבעה חד משמעית שהוא היה והוא הווה והוא יהיה בתפארה.

זאת היתה חוויה שטלטלה אותי נפשית והמחישה לי שלא משנה איפה יהודי נמצא הוא תמיד מבקש את קרבת השם. רק הוא לא ממש יודע מה עושים עם הרצון הזה.

בדרך חזרה הייתי מהורהרת וידעתי שאני לוקחת איתי משהו אחד מהמקום הזה. אני לוקחת איתי את ההבנה שהניגון הזה לא ייפסק אף פעם. אף כח בעולם לא יגרום לנו להפסיק לשיר לבורא ניב שפתיים. המנגינה הזאת התחילה עוד בימיו של אברהם אבינו, ואנחנו, הקטנים והדלים, נמשיך לשיר למלכנו, כל עוד נשמה תהיה באפנו.

השמיכה ואני

בס"ד

"רונה קומי. רונה..." שמעתי את תומר מבעד לעננים שעטפו אותי בשעת בוקר מוקדמת. "השעון כבר מצלצל". לא הצלחתי להבין על איזה שעון הוא מדבר. ומי נתן לו את הרשות להעיר אותי.

אחרי שכנוע עצמי והבטחות להיות גיבורה כארי, הצלחתי לעשות צעד אחד ולהוציא את הבוהן  מהשמיכה. דבר שהיה כרוך בהרבה מאמץ, וקיטורים על קור אינסופי שהופיע לו ככה פתאום.

מאז שהגיע החורף ועימו הקור שמשאיר אותי מקופלת במיטה קשה לי לקום בבוקר. אני מבקשת עוד כמה דקות להישאר באזור החם ביותר בבית, וזה המיטה.

לאחר ברכות השחר וקפה חם ששורף בלשון אני מנסה להבין מה קורה בזמן האחרון. איך זה שאין בי את היכולת לקום. לקום כפשוטו.

ידעתי שצריך לבדוק את הדברים. ידעתי שאנוכי ועצמי צריכים לשבת לשיחה. שיחה עמוקה. לא ייתכן שאני ממשיכה ככה. הדברים צריכים להשתנות ומהר.  

אחרי שאנוכי ועצמי התווכחו ביניהם, הם הגיעו למסקנה שמדובר בדפוס התנהגות. מדובר בבעיה שורשית שנמצאת אי שם בנבכי האישיות בואכה ילדות מפנקת במיוחד.

אנוכי ועצמי הזכירו לי שכל החיים בחרתי לברוח. ברחתי מהאזורים המסומנים בקו אדום. אותם אזורים שבהם האופי שלי עומד למבחן ואין שום הבטחה שאצליח לקבל בהם ציון "עובר".

הבנתי שתמיד העדפתי את עונות המעבר. את האמצע. שלא יהיה חם מידי ולא יהיה קר מידי. הקיצוניות הפחידה אותי וגרמה לי להתרחק. נסתי על נפשי כל זמן שהתחלפה לה העונה והביאה איתה צינה לא מוכרת. הביאה איתה מאמץ. הביאה איתה התמודדות עם החיים, ועם החולשות שרצו להישאר מתחת לשמיכה, בלי שאף אחד יגלה אותם.

הדיאלוג הבלתי נגמר שהתנהל אצלי בראש מאז הבוקר הבהיר לי שהגיע הזמן לשינוי. הגיע הזמן לפטר את הפחד מתפקידו כשחקן ראשי בהצגה.

הגיע הזמן לשנות את הגישה. לשנות את זווית הראיה. הגיע הזמן לא לחשוש מימים של קרה במקומות הנמוכים או מרוחות עזות בהרים הגבוהים. הגיע הזמן להבין שכל מזג אויר מעונן ככל שיהיה מגיע מאבא שבשמים בכדי ללמד אותי עוד משהו אחד.

השם בעצם רוצה שאלחם. השם מצפה ממני לשבור את הרצון שקיים בי מילדות להיכנע עוד לפני שניסיתי. השם מבקש ממני מלחמה בנקודות התורפה שנולדתי איתן.

השם לא מוותר עלי ומבקש ממני לקום. לצאת מהשמיכה. השם לא רוצה שאברח יותר. השם רוצה שאלמד לשבור קירות. שאתעלם מהמחסומים באמצע הדרך.  

ועם התובנות האלו אנוכי ועצמי מודיעים קבל עם ועולם שבלי נדר לא נתלונן יותר על הקור, ולא על החום. לא נבקש בחורף שהקיץ יגיע, ולא נבקש בקיץ שהחורף יגיע. נקבל בברכה את מה שנשלח אלינו מן השמים. נקבל בחיבוק גדול את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת הרגע הזה. היום הזה. החיים האלה. אבל בלי נדר, טוב?!