ניצנוץ אותיות התהלים

בס"ד

ניצנוץ אותיות התהלים

אחד מנשיאי חב''ד סיפר את שראה פעם בחזיון הלילה: 

ישנתי, ובא אלי רבי אחד מאלו שהכרתי וקראני 

ללכת עמו, והלכתי. הלכנו במהירות גדולה כמו בריצה, 

עד שהגענו להר גבוה. הרבי עלה ואני לא יכולתי 

לעלות כי לא היה לי כח. אמר לי הרבי: אמור מה שהנך 

יודע בעל פה ותוכל לעלות. אמרתי מה שידעתי 

ועליתי. בראש ההר היה מגדל עוז, מסביב למגדל היה 

שטח רחב מאוד, ובו נשמות לבושות בגדי שבת. 

הרבי הסביר לי כי המגדל הוא מגדל דוד, והנשמות הם 

אבות ואמהות שבניהם אמרו תהלים בהושענה 

רבה. אחר כך יצאו בריקוד, כפי שרוקדים בשמחת תורה.

פתאום נעשה חושך, בשמים החלו להתנוצץ 

כוכבים. אמר לי הרבי: אלו הם אותיות התהלים...

(ספר השיחות, תרצ''ו)

הכנות לעולם הבא

בס"ד

אם האדם לא טרח בערב שבת - מה יאכל בשבת? 

הוא לא הכין בגדים אז אין לו מה ללבוש, ויש כאלה

נשמות בעולם העליון שהן עריריות, מסכנות בלי לבוש,

מבויישות ומצטערות עד אינסוף על הבושה הגדולה שלא

הצליחו בשליחותם בעולם הזה....

(מסר)

כלי רוחני

בס"ד

זה דור שיזכה לגילוי משיח בעזרת ה' יתברך. אך כפי

שאמרתי לך, רבים לא יוכלו לזכות לכך, אלא אם כן ימהרו

לבנות את הכלי הרוחני שלהם, שיוכל לקבל את השפע

והאורות המתעתדים לרדת לעולמנו בזמן הקרוב ביותר. אמא

תאמרי לכולם שאין זמן, כל אחד יעשה מאמץ עילאי לנסות

לחקור ולדרוש ולחשוב על תכלית חייו בעולם הזה, על תכלית

העולם בכלל והוא בתוכו, שישאל למה ולמה ולמה, עד שיקבל

תשובה. לא להיות אדיש, חובה לחקור ולדרוש, היום יותר

מתמיד, כדי להגיע לתשובות ולהתקרב לאבינו שבשמים שכה

אוהב אותנו. רק המתקרבים לה' יתברך יוכלו לשרוד, כל

השאר יעלמו כלא היו. מזכי הרבים הם חיילים מאוד

אמיצים ומובחרים בקרב האחרון הזה, הם המחיים את

הצמאים והמיואשים, הם משקים אותם מי - חיים.

 הגאולה כבר ממש בפתח, היכונו, יהיו נסים ונפלאות שעַ ין

לא ראתה ואוזן לא שמעה. זמן גאולת עם ישראל הגיע,

שמחה גדולה בקרוב, אושר נשגב אך רק לקרובים לה .

זה דור שיזכה לגילוי משיח בעזרת ה' יתברך. אך כפי

שאמרתי לך, רבים לא יוכלו לזכות לכך, אלא אם כן ימהרו

לבנות את הכלי הרוחני שלהם, שיוכל לקבל את השפע

והאורות המתעתדים לרדת לעולמנו בזמן הקרוב ביותר. אמא

תאמרי לכולם שאין זמן, כל אחד יעשה מאמץ עילאי לנסות

לחקור ולדרוש ולחשוב על תכלית חייו בעולם הזה, על תכלית

העולם בכלל והוא בתוכו, שישאל למה ולמה ולמה, עד שיקבל

תשובה. לא להיות אדיש, חובה לחקור ולדרוש, היום יותר

מתמיד, כדי להגיע לתשובות ולהתקרב לאבינו שבשמים שכה

אוהב אותנו. רק המתקרבים לה' יתברך יוכלו לשרוד, כל

השאר יעלמו כלא היו. מזכי הרבים הם חיילים מאוד

אמיצים ומובחרים בקרב האחרון הזה, הם המחיים את

הצמאים והמיואשים, הם משקים אותם מי - חיים.

 הגאולה כבר ממש בפתח, היכונו, יהיו נסים ונפלאות שעַ ין

לא ראתה ואוזן לא שמעה. זמן גאולת עם ישראל הגיע,

שמחה גדולה בקרוב, אושר נשגב אך רק לקרובים לה .

הקב''ה יודע הכל וברור שהכל לטובה ולברכה, רק להתחזק

באמונה ובטחון , 'בה כי המצב של עם ישראל היום קשה, גם

האישי וגם הכללי וכולם זקוקים לחיזוק ועידוד ובטחון בשם.

גליה האוטיסטית 

חומת הגנה רוחנית

בס"ד

יש מסביב לעם ישראל חומת הגנה רוחנית, וכשהולכים ללא

צניעות, זה גורם לפירצות נוראיות וחורים, בגדר הרוחנית

המקיפה אותנו, ואז כל מי שרוצה ניכנס ונוטל . בכוח הצניעות

לסגור ולצמצם מאוד את כל החורים הענקיים שנפערו בגדר

ובחומת עם ישראל ובהגנתו. כל אישה ובת ישראל אשר תקבל

על עצמה צניעות, תסתום פירצות ענקיות שנפערו ותעצור בעד

כוחות הטומאה להתקרב לישראל ולגרום לו לצער יומיומי

מתמשך ! כיסוי ראש זה כמו כובע פלדה, המגן על הראש

בעת המלחמה, כך זה שומר רוחנית מפני פורענויות וגזירות

קשות.

גליה האוטיסטית

אלא בתשובה

בס"ד

" כל הנביאים כולן צוו על התשובה,

ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה..."

(הרמב"ם הלכות תשובה פ"ז).

חפשו את האמת

בס"ד


מסר מגליה האוטיסטית 

____________________

כולנו חייבים להעיר מיד את הנרדמים, כי בקרוב ביותר

יתחיל כל העולם הזה לגעוש כמרקחה עצומה ואיומה,

כמו בסיר לחץ אחד גדול ואנחנו נהיה עדים בקרוב ביותר

לגילויים מדהימים ועצומים . בקרוב ביותר הכל יתחיל

להתרחש, ותפרוץ מלחמה איומה בארץ ובעולם והיא

תהיה הבירור הראשון והכואב מאוד. כל הזמן ימשיכו

בירורים נוספים עם הפוגות .

זה זמן חרום לעם ישראל היקר ! כולנו חייבים לעמול

למען הצלת הכלל וכל מי שיכול לעשות ולא עושה, יִ דון

בשמים בחומרה יתרה! זה זמן מיוחד בו עדיין אפשר

להציל נשמות רבות של עם ישראל מאבדון , זוהי עת

רצון! הזמן עומד להיגמר .

השקט השורר היום בעולם הוא השקט שלפני הסערה

הגדולה, כמו הר געש שלא יודעים מתי יתפרץ ! לא יהיו

סימנים מוקדמים, זה יפרוץ פתאום ויהיה מצב מאוד

קשה . לא להתייאש, אחרי הזמנים הקשים תבוא גאולת

עם ישראל! היכונו, אחי ואחיותי היקרים! שלא ידח

מאיתנו נידח! בואו! חפשו דרך, חפשו אמת! אל

תשארו רדומים! התעוררו!

לעלות על הרכבת

בס"ד

"כאשר יתגלה המשיח בעז''ה 

בקרוב בקרוב , לא יהיו כבר

חוזרים בתשובה. יהיו כאלה 

שהספיקו לעלות על הרכבת,

וכאלה שהפסידו את הרכבת -

כי היא כבר נסעה ולא תשוב

עוד לעולם למסלול שלהם".

צניעות כנגד מזבח

בס"ד

רבותינו (ל"ז במדרש תנחומא פרשת

וישלח) מגלים לנו שהאשה הצנועה שומרת את

כל ביתה מן היסורים. ואלו רבי דברי פנחס הכהן

בר חמא: "בזמן שהאשה צנועה, כשם שהמזבח

מכפר כך, היא מכפרת על ביתה ". ובגמרא מסופר

על תנאים שבכו כשראו את חורבן בית המקדש,

שאמרו עד עתה המזבח היה מכפר עם על

ישראל ומציל אותם מן היסורים, ועכשיו שחרב

מה יכפר. הרי שעיקר צער החורבן הוא משום

שכבר מה אין שיכפר, והאשה הצנועה קבלה

מהקב את ה" המתנה הגדולה להיות כמזבח

המכפר כל על ביתה, אשר בצניעותה היא מונעת

מחלות ויסורים מבני ביתה.

הזעקה של חנה - סיפור אמיתי

בס"ד

חנה ואני הננו ידידות ותיקות. עוד לפני שנישאה היה בינינו קשר הדוק,

עקב היותי בת מורתה. לאחר שנישאה עברה חנה לגור באזור מרוחק

אבל הקשר בינינו לא נותק. בכל פעם שהייתה מזדמנת לעיר הגדולה,

אם לסידורים, אם לקניות היינו נפגשות לשיחת רעות ומתעניינות זו

בשלומה של זו באופן אמיתי וכן. אולי ידידות זו נתנה לי את הכוח

להעיר לה מבלי לפגוע. באחת מפגישותינו הלבביות שמתי לב שמשהו

השתנה בחנה, היא לא הייתה אותה בחורה צנועה וחסודה שהכרתי.

הופעתה החיצונית צרמה לי. במקום שמלת הפליסה המכובדת

והאצילית עטפה אותה חצאית בעלת גזרה ישרה המתהדקת לגוף בכל

פסיעה. את חולצת הצווארון הצנועה והסולידית החליפה בחולצת

טריקו צמודה באופן נורא, במקום המסגרת החיצונית החיננית

שהייתה לפני החתונה - שתי צמות עדינות, ניצבה פאה מסודרת

ומעוצבת בהתאם לאופנה. ולאופנה, כידוע יש כללים אחרים לחן

וליופי. היה לי קשה, כאב לי לראות אותה כך נסחפת בלי לדעת אחר

המושך והמוביל. והרי אני מכירה אותה מאז ומתמיד כבת ישראל

צנועה מאד בפנימיותה. הכאב פרץ החוצה, אזרתי עוז והתחלתי לשוחח

עמה על לבושה, לשוחח, לא לצעוק, לא להעיר בצורה פוגעת, אלא שאני

רוצה בפשטות ליידע אותה לגרום לה להבין בצורה הברורה ביותר שכך

אי אפשר. אמרתי לה שלא די במה שהמרפק והברך מכוסים, אלא

עיקר חובת הצניעות דורשת הסתרת צורת הגוף. חנה הקשיבה בנימוס

אבל היא דחתה את דברי "מה יש? גם יתר הנשים במקום שאני גרה

לבושות כך אני בטוחה שהדבר מותר. עובדה היא שבעליהן שהם

אברכים יקרים השוקדים על לימוד התורה ומדקדקים בכל הלכה,

אינם מעירים להן" היא דיברה בלהט לא נתנה לי להפסיק אותה

במיוחד שמדריכת הכלות שלה אשת תלמיד חכם מופלג אמרה באחד

השיעורים 'דעי לך חנה שבגדים רחבים וחצאיות קפלים מתאימות

לילדות קטנות אבל אישה נשואה צריכה להראות את עצמה יותר,

ומצווה גדולה תהיה לך אם תתכבדי בבגדים מדויקים לפי שדבר זה יש

בו משום מצווה בפרט בשנה הראשונה לנישואין'" היה זה מעין קלף

ניצחון אפילו מדריכת הכלות אמרה... אבל משחק בקלפים הוא דבר

שמתמוטט מהר ואני מדברת בשם תורת הנצח. דבריה שנאמרו

בתמימות גרמו לי לתחושה של רחמים וכעס גם יחד וכך מצאתי את

עצמי מרימה את שתי ידי סופקת אותם באנחת שבר כשלון הדיבור

היוצא מפי מתקרב יותר לצעקה "לא יתכן, לא יתכן, כיצד תשיג בת

ישראל שלום בית על ידי בגדים צרים המכשילים את הרבים? הרי חן

האישה על בעלה היא מתנת אלוקים, וכי יעניק הבורא מתנה זו לאישה

הלבושה בניגוד להלכה? בניגוד לדעת תורה?" חנה הסמיקה והשיבה

בשפה רפה "איני בטוחה שמלבושי הם בניגוד להלכה אפילו ראש

הכולל של בעלי לא העיר לו על כך כשתארחנו אצלם כזוג צעיר בכמה

סעודות שבת. הוספנו לשוחח כתמיד, השיחה התגלגלה גם לנושאים

אחרים, נפרדנו בחיוך לבבי בתקווה להיפגש שוב בקרוב ואני תהיתי

האם ישפיעו הדברים על חנה היקרה לי. אולי... הלוואי...

כעבור זמן מה קיבלתי תשובה, תשובה מחרידה ונוראה, ומעשה שהיה

כך היה. באותו זמן כשבועיים לאחר ששוחחנו הייתה חנה לבדה בביתה

מכינה בחריצות האופיינית לה ארוחת צהריים בשמחה יצירתית מתוך

זמר על השפתיים שמה את הסיר על הגז ולפתע התלקחה שלהבת אש

גדולה מהכיריים ונתפסה בחנה עצמה. תוך שניות ספורות נכוותה חנה

מכף רגל ועד ראש, רק כעבור דקות רבות הבחינו השכנים מהבניין

הסמוך בעמוד אש ועשן המיתמר ממטבחה של חנה,

האש שרפה באכזריות את כל בגדיה, חרכה את עורה והגיע עד

לעצמותיה, עבר זמן רב עד שפרצו את הדלת וכיבו את גופה הבוער.

אי אפשר לתאר את המחזה, לומר שהוא היה מזעזע היה זה ממעט

מעוצמת הזוועה שהתחוללה שם. צעקות הכאב של חנה נדמו עם

התעלפותה מעוצמת הכאב, כך מחוסרת הכרה הועברה לבית החולים

למחלקת טיפול נמרץ. חנה שכבה שם במשך חודשים רבים, הזמר נדם

השמחה שבתה, הרופאים הוותיקים היו רועדים לגעת ולטפל, בוצעו

עשרות ניתוחים, במשך כל החודשים הייתה חנה מפרפרת

בין מחיים ומוות..

ברגע שנודעה לי השמועה המרה, סגולות ותפילות, בקשות ותחינות

בכל מקום אפשרי הזכרתי אותה לרפואה בתפילותיי שפכתי עבורה

דמעות כמים כך עברה שנה עברו חודשים נוספים, ושמעתי שמצבה של

חנה השתפר מעט, הרמתי אליה טלפון, קולה של חנה נשמע מקוטע,

היא סיפרה שבעז"ה היא יצאה מכלל סכנה אך עדיין היא צריכה לנסוע

מדי יום ביומו לטיפולים בבית החולים, כל עוד בשרה אדום, מקומט

ומנופח והיא נראית מפחידה. ימים מספר לאחר השיחה הראשונה שלי

עם חנה מאז הכוויה, צלצל הטלפון בביתי, ניגשתי להרים את

השפופרת, על הקו הייתה חנה, בקולה נשמעה התרגשות, קצת היסוס

וסערת נפש גדולה מאד. היא הייתה עסוקה בחשבון נפש נוקב, על מה

ולמה באה לה הרעה הזאת. חנה ביקשה ממני לפרסם את סיפורה, בלי

שמות כמובן, ולספר לכל אחת את אשר ארע לה. היא שבה והדגישה

בלהט את הפיסקה האחרונה ואולי הראשונה שבסיפור, שכל זה בא

עליה מפני שלבשה בגדים צרים וצמודים, "בטוחה אני" אמרה חנה

"שאלוקים שילם לי מידה כנגד מידה תחת אשר הבערתי אש של יצר

הרע באחרים – בערה בי האש, אש שהיא אחת משישים של גהינום,

תחת הבגדים הצמודים עלי ללבוש היום חליפת לחץ צמודה לגוף

במשך שעות רבות ולהתייסר מאד בלבישתה תחת הטענות האוויליות

ש'בגדים רחבים מתאימים רק לילדות ולא לי' היום אני מכוסה

בבגדים רחבים ביותר כדי להסתיר את פגמי גופי המעוות והחרוך".

חנה ניסחה בפני את פרטי מוסר ההשכל אחד לאחד ופתאום חשבתי

לעצמי שחנה כבר עלתה לדרגה גבוהה יותר ממני ושעלי, האישיות

המעירה והמבקרת את חנה – לשים לב גם לעצמי, מה אני צריכה

ללמוד מהמעשה הנורא הזה. "אני מבקשת ממך" אמרה חנה

"שתספרי מה שקרה לי כדי שההתעוררות שתבוא בעקבות כך תהיה לי

לזכות להחלמה מהירה וקלה" לא יכולתי להשיב לחנה מילה. המילים

נתקעו בגרוני, שוב עמדה מול עיני צניעותה הפנימית של חנה במלוא

יופיה, כאבתי את עידודן, את דחיפתן לבאר שחת של מורותיה, של

חברותיה, אותן שקלקלו את הצניעות היפה כל כך, צניעות הזו הנובעת

ממעמקי נפשה, חשבון נפש נוקב כזה. אמרתי שלום והורדתי את

השפופרת. חשבתי, מה יותר איום, להישרף כאן בעולם הזה ולכפר על

הכול או חס ושלום להישרף לנצח בעולם הבא. זכות מיוחדת הייתה

לחנה לכפר על הכול ולהיעצר מהידרדרות מבעוד מועד.

חנה פונה אל בית ישראל, אל נשים, אל אחיותינו היקרות

"אנא הקשבנה לזעקה עכשיו, אין זו חכמה להתעורר אחרי

שמקבלים את המכה. עלינו לדעת מה ה' רוצה מאתנו וחשוב לגלות

זאת עוד כשהכל הולך למישרין. הרמנה בנות ישראל היקרות את נזר

הצניעות שנפל ארצה. הוא שיביא לכן את היופי והאושר האמיתיים".

ללמוד יראת חטא מבתולה

בס"ד

מובא בגמרא, מסכת סוטה,

רבי יוחנן אמר: למדנו יראת חטא מבתולה, 

ומספרת הגמרא שרבי יוחנן שמע בתולה אחת 

שנפלה על פניה והתפללה, 

"ריבונו של עולם, בראת גן עדן לצדיקים 

ובראת גיהנם לרשעים.

יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם

ויפסידו חלקם בגן עדן, ויירשו גיהנם"

הרגע הזה ולא מחר

בס"ד

אל תתפשרו כשמדובר בחיים שלכם,

ברוחניות אי אפשר להיות בינוני.

לכו עד הסוף עם האמת.

תתקדמו לאור השם יתברך,

תעלו מעלה מעלה לשביל שיוביל אתכם בית א-ל.

ממש עכשיו...

הרגע הזה...ולא מחר...

תפילין רגע לפני המוות...

בס"ד

כתבה מאתר סרוגים -

שלוחי חב"ד בטקסס הצליחו לשכנע יהודי להניח תפילין, זמן קצר לפני שהוצא להורג באשמת רצח. אתר חב"ד שטורעם.נט מדווח כי ימים ספורים לפני הוצאתו להורג על ידי זריקת רעל, זכה הנידון למוות לביקור מהרבנים הפועלים בבתי כלא במדינה.

האסיר היה כלוא 15 שנים לפני ביצוע גזר הדין. הוא לא נרשם כיהודי בתהליך קליטתו לכלא, אולם לרבנים נודע על קיומו מסטודנט למשפטים שטיפל בתיק.

המפגש הראשון של הרבנים עם האסיר לא הוכתר כהצלחה גדולה, משום שהוא היה עוין כלפיהם. "אם היית מרגיז אותי, הייתי הורג גם אותך", הצהיר כלפי אחד הרבנים.

אחד הרבנים סיפר כי "היו רגעים שתמהתי מה אני עושה כאן. האסיר הדף כל ניסיון והצעה שלנו והצהיר שאין לו קשר ליהדותו".

עם הרבה שאר רוח וסבלנות, הרבנים ניסו לשכנעו לוותר על שריפת גופתו ולבוא לקבר ישראל, ללא הצלחה.

לאחר מסע שכנועים ממושך, נעתר האסיר להניח תפילין לראשונה בחייו – ימים אחדים לפני שהוצא להורג. לאחר אמירת הברכות, הרוצח פרץ בבכי.

"כאן נמצא הצדיק" - מרגששש

בס"ד

סיפור אמיתי על הרב דוד אבוחצירה הי"ו, נכדו של הבבא סאלי זיע"א -
_______________________________________________

שמונה שנים תמימות עברו, מאז שרחמים נשא את גילה לאישה, והם עדיין לא זכו להיפקד בפרי בטן. בני הזוג ניסו סגולות שונות, פנו לרבנים, התפללו על ציוני גדולי ישראל, ניגשו לרופאים ברי הסמכה בתחום- אולם ללא הועיל. ידידו של רחמים המליץ לו לנסוע לנהריה, לרבי דוד אבוחצירא שליט"א (נכדו של ה'בבא סאלי' ), שבאותה תקופה שמו של הצדיק עדיין לא התגלה לרבים.

רחמים, שהתגורר ביישוב בדרום הארץ, הסתייג תחילה מהנסיעה הארוכה וגם נרתע מהתור הצפוי לו, ודחה את ההצעה, אולם, מאחר שראה כי הישועה מבוששת לבוא, הסכים לעצת חברו לנסוע בכל זאת צפונה, ממילא אין לו מה להפסיד. למרות מצבו הכלכלי הקשה, חשב לעצמו, שלא יוכל להגיע לצדיק הנודע בידיים ריקות, וגייס מחבריו הלומדים בכולל שלוש מאות שקלים כדי לתת לרב כפדיון נפש.

בבאר שבע עלה על הרכבת לתל אביב, ושם עלה על הרכבת לנהריה. נופי הצפון הירוקים, שחלפו ביעף, נטעו בו תקווה לשינוי מזלו. הוא ירד בתחנת הרכבת בנהריה והחל לצעוד לעבר השכונות הקרובות כאשר ראה מישהו, שאל אותו: סליחה, איפה נמצא רבי דוד אבוחצירא?"- "אין לי מושג", אמר האיש והמשיך לדרכו במהירות.

רחמים ניגש לאדם נוסף, שעבר ברחוב, ושאל אותו, היכן נמצא רבי דוד. הלה משך בכתפיו, רחמים התפלא: "כיצד יתכן, שתושבי נהריה לא יודעים היכן הצדיק הנודע!?", הוא התקדם בהליכתו, ניגש לשבעה אנשים נוספים בזה אחר זה, ולתדהמתו, אף אחד מהם לא שמע על רבי דוד ועל בית מדרשו.

"ריבונו של עולם", מלמל רחמים בשברון לב, "הנה נסעתי לאורך כל הארץ כמעט, שילמתי לא מעט כסף והפסדתי יום לימודים בכולל. כל הלומדים אצלנו מכירים את רבי דוד, וכאן בנהריה לא שמעו עליו? הוא החליט לשאול רק אנשים דתיים, כיוון שלבטח יכירו את הרב. אז הגיע לרחוב שומם. מולו עבר אדם מבוגר למדי, שחבש כובע קסקט לראשו ונראה ממוצא רוסי.

מאחר שהאיש היה היחיד ברחוב, החליט לפנות אליו בכל זאת. "תסלח לי", אמר רחמים, "האם ידוע לך איפה נמצא רבי דוד אבוחצירא?"- "אה, אתה רוצה את הצדיק?!", חייך האיש וחשף שן זהב מנצנצת.

רחמים שמח, שסוף סוף מישהו שמע על רבי דוד. האיש המוזר מעט הגביר את קולו ואמר בהבהרה רוסית: "אם אתה רוצה את הצדיק, תן לי מאה שקלים!". רחמים נדהם מדרישתו החצופה של האיש. "מה פתאום שאתן לך מאה שקלים?! האם הסעת אותי במונית או נתת לי איזה שירות?! ממתי בני אדם משלמים על מענה תשובה לשאלה ברחוב?!", וחשב בלבו, שהאדם מולו גזלן.

הוא ניסה לפרוט על רגשי האיש אולם הלה נותר בשלו: "אם אתה רוצה צדיק, תשלם מאה שקלים... ", רחמים לא ידע מה לעשות. הוא מסתובב בעיר כבר זמן מה, אף אחד לא שמע על רבי דוד, אין נפש חיה ברחוב ועוד מעט תהיה שקיעה. בלית ברירה החליט, יש לו שלוש מאות שקלים כפדיון לצדיק. הוא יפריש מהם מאה שקלים לאותו אדם משונה וייתן לרבי דוד את השאר. גם מאתיים שקלים הם סכום נכבד.

העיקר, שכבר יגיע ליעדו. הוא שלף מכיס חולצתו שטר של מאה שקלים ונתן לאיש. הלה לקח את הכסף, הצביע על הבית הסמוך ואמר: "כאן נמצא הצדיק!". באותו רגע הוא חש שמחה וזעם. מחד גיסא, שמח הוא, שסוף סוף הגיע לבית מדרשו של רבי דוד, ומאידך גיסא, זעם על כך, שהאיש לקח ממנו מאה שקלים רק כדי להניף את זרועו, להורות באצבעו ולומר שלוש מילים... הוא רצה לצעוק על האיש, אבל הלה התרחק ונעלם מטווח ראייתו כהרף עין.

רחמים נכנס לתוך בית מדרשו של רבי דוד אבוחצירא, וראה, שעומדים להתפלל שם מנחה וערבית. הוא הצטרף לתפילות, ולאחר מכן המתין כשעתיים, עד שהגיע תורו להיכנס לחדרו של רבי דוד. הוא התיישב מול הצדיק מאיר הפנים, הוציא את מאתיים השקלים, שנותרו לו, והניחם על השולחן כפדיון.

עוד בטרם פתח את פיו וסיפר את סיבת בואו, הצדיק רבי דוד חייך ואמר: "מדוע הבאת לי מאתיים שקלים, ואילו לאליהו הנביא הבאת רק מאה?!", האיש ניסה לעכל את דברי רבי דוד, שהמשיך בדבריו: "אל תדאג, אליהו הנביא כבר בירך אתכם לישועה!".

לאחר מכן החזיר לרחמים את מאתיים השקלים והוסיף: "שמור את הכסף עבור הטיפול בתינוק, שייוולד לכם". למעשה זכה הוא לראות את אליהו הנביא זכור לטוב, מלאך הברית. הוא התקשה לעכל זאת. כעבור תשעה ירחי לידה הם זכו בחסדי ה' לחבוק בן לאחר כל אותן שנות ציפייה.

מהעלון לשבת של הרב הגאון הרב אייל עמרמי שליט"א פרשת פקודי תשע"ד

לא שכחתי שבת מלך אנוכי...

בס"ד

"אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש..." (שיר השירים)


מבקשת הנשמה היהודית שלא נתרשם חיצונית ממה שעיניכם רואות, 

בתוכי נובטת וצומחת אמונה, בתוכי יש אהבה עצומה לשוכן מרומים

בעמקי ליבי ישנה תשוקה עזה לדבוק בקדוש ברוך הוא,

העובדה שכהה צבע עורי מהשמש ומהליכה בשדות זרים

עדיין לא אומרת ששכחתי שבת מלך אנוכי...


בכל אחד ואחת מאיתנו מסתתר אור קטן, וכבר אמר רבנו בחיי

ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך..."

לשבור את הטבע

בס"ד

האמונה לעולם יש בכוחה לשבר את הטבע, ונגזרת ממנה המילה אמון -

אשר משמעותה לתת יותר אמון בבורא עולם וביכולתו להושיע אותנו.

צריך רק להתאמן ולפתח את היכולת שלנו להגיע לאמונה מוחלטת בשם יתברך.

אם אתה מאמין שהבורא כל יכול, תאמין שגם אתה כל יכול. 

ריח ייחודי

בס"ד

איכשהו תמיד מגיע הרגע, תמיד מגיעה השניה

שחותכת את הזמן.

איכשהו תמיד מגיעה ההבנה, מבצבצת לה התובנה

שמקפיאה את האוויר.

איכשהו תמיד מתגנב לו הרגש, ומביא איתו את הריח

שלה.

ריח ייחודי רק לה.

ריח של שבת.

את התלוננת, אז בואי איתנו לבי"ד של מעלה

בס"ד

מספרת ד"ר מ. שהגיעה אליה אשה אלמנה שעברה קשיים רבים בחייה, היא הגיעה אליה

לספר חלום שחלמה. אותה אשה סיפרה שהרגישה שהיא כבר לא יכולה להתמודד עם קשייה,

היא הלכה לקבר של הוריה ושטחה שם את כל בעיותיה. בלילה חלמה שההורים באים אליה

ואומרים לה: "את התלוננת, אז בואי איתנו לבי"ד של מעלה ותשטחי את הטענות. היא

הסכימה ללכת ואז היא ראתה אור גדול בקצה המנהרה, באמצע הדרך אמה נותנת לה מטפחת

ואומרת לה: "תשימי מטפחת" והיא אומרת: "אמא, אני לא צריכה מטפחת, יש לי כיסוי

ראש". האמא נתנה לה סטירה ואמרה: "אנו הולכים לפני כסא הכבוד, ואי אפשר להתחכם".

ואז היא הסתכלה וראתה את כל קרובות משפחתה ואת אמה כולן עם מטפחות לבנות. ואז

הגיעה למקום ששם אחזו בה הוריה מימין ומשמאל ונהיה אור חזק ומסנוור עד שהייתה

צריכה לכסות את עיניה עם משקפיים כהות. סניגור וקטיגור הקריאו את זכויותיה וחובותיה

והיא שטחה את טענותיה, ושליח העביר את דבריה לכסא הכבוד. ואז היא שמעה בת

קול שאמרה: "תורידי את הפאה והכל יהיה בסדר!" כשהיא התעוררה מצאה את עצמה בתוך

שלולית מים, רטובה כולה. מסבירה ד"ר מ. שלפי כל תאור החלום והצורה שבה היא התעוררה

היה זה מוות קליני.

געגועים אלייך

בס"ד

ידי נשלחה להכין עוד כריך אחד אחרון בשרשרת הכריכים של הבוקר. מקפידה לעטוף אותו במפית צבעונית היישר לתוך השקית. מיד לאחריו נגשתי להכין את הבקבוק עם הדייסה להללי מרים, מודדת את הטמפרטורה בכף ידי. הכביסה הריחנית חיכתה לי בסל הלבן בצייתנות מעוררת הערצה שאבוא לתלות אותה על החבלים, לא לפני שאוריד את היבשה שנתלתה ערב לפני כן.

משם המשכתי במהירות של אצנית אולימפית להלביש ביד אחת את התינוקת שלי שהספיקה בינתיים להתעורר, ובידי השנייה לחתום על האישור של ירין לטיול השנתי. הנחתי למספר רגעים את הללי בפינת הצעצועים ועזרתי לרוי לארוז את השמיכות לבסיס ולענות לו בפעם המיליון היכן נמצאים הגטקסים והגופיות החמות.

הכנתי את התיק של הללי, משתדלת לא לשכוח את הטיטולים והמשחה, וכמובן את כל מנין הארוחות. שלפתי בננה עבורי לארוחת צהריים מקערת הפירות שהיתה מונחת על השולחן, ויצאתי לדרך.

ירדנו מהרכב לא לפני שעטפתי אותה בשמיכה חמה וכובע לראשה הישר לידיה של אמי שתחיה, שתשגיח עליה עד שאשוב מהעבודה. נסעתי במהירות לכיוון משרדי, מביטה בשמיים התכולים בכמיהה, ושואלת את שוכן מרומים מתי היא תגיע כבר.

עם כוס הקפה הראשון של הבוקר חיכו לי ערימות של מיילים ופניות רבות מהתושבים שמחכים בקוצר רוח לתשובה מוסמכת מהעירייה. בזהירות מרבית התחלתי לעבור על הפניות שהצטברו מהמוקד במהלך הלילה ולהשיבן אחת-אחת. תוך כדי הבטתי בשעון בציפייה, מבקשת ממנה שתבוא כבר.

שמתי לב ששעת הצהריים מתקרבת ולא אכלתי דבר. הספקתי לשלוח כמה פקסים ולשגר כמה ידיעות לעיתון המקומי שלנו, ובזמן שהכנתי סלט נזכרתי שיש לי שבוע הבא ביקורת של פיקוד העורף ואני כלל לא מוכנה. לא מוכנה לביקורת ולא מוכנה לעובדה שאין סימנים שהיא מתכוונת לבוא.

בדרך הביתה העברתי בראשי את רשימת הקניות שוודאי חסרה להמשך השבוע, משננת לא לשכוח לחמניות וגבינה. נזכרת שהבטחתי לילדים גם שקדי מרק ושוקו בשקית. כשיצאתי מהמכולת מכניסה במהירות את העודף לארנק הרגשתי איך הגעגוע אליה מדגדג במעלה גרוני.

טיפסתי במדרגות הביתה עם הללי מרים על הידיים. מודה לבורא עולם שנותן ליעף הרבה כח ועוד יותר סבלנות. תוך כדי הכנת האמבטיה עבורה הצלחתי לארגן את שאריות הבלאגן מהבוקר, לשטוף את הכלים שנותרו בכיור ולהחזיר את הכביסה המקופלת לארונות.

חפפתי את ראשה העדין של בתי והפגנתי כושר שירה בזמזום שירי ילדות, מן כשרון כזה שיוצא דווקא באמצע המקלחת. ייבשתי אותה עם המגבת הכחולה, מתעלמת מכאבי הגב שדוקרים אותי כבר שבוע. כאבים שמקורם בחוסר מנוחה. כאבים שודאי יחלפו כשהיא, המלכה, תופיע.

למרות מחאותיה הנמרצות של הללי רכסתי לה את המעיל הורוד והתחלתי לפסוע עם העגלה לכיוון הגינה השכונתית, לא לפני שהשארתי לירין כסף לאוטובוס, ואת ספרי הלימוד שרכשתי עבורה בחנות הספרים.

תוך כדי נזכרתי לסמס לכל החברים שלא ישכחו להגיע לשיעור תורה שמתקיים בשעה שמונה בדיוק. מבט קצר בשעון הבהיר לי שמישהו משחק באופן לא הוגן עם המחוגים, אחרת איך ניתן להסביר את התופעה שכל פעם יורדות לי שעות שלמות מתוך היממה?

מחישוב מהיר שעשיתי יצא שעדיין לא אפיתי עוגה, שלא לדבר על כך שברח לי מהראש לקנות שתייה. ושוב היא צצה ועולה במחשבתי, האם ייתכן שהיא, אהובתי, ככה סתם שכחה אותי?

אחרי כמה נדנודים בנדנדה וקפיצות בנגי בארגז החול מיהרתי הביתה להכין ארוחת ערב ואם אפשר גם צהריים למחר. בזמן שהספגטי התבשל על הגז דאגנו אני ותומר לפזר כסאות עבור התלמידים בסלון הבית. לא שכחנו לרוקן את האשפה ולהעביר ניגוב ריחני על הרצפה. ורק השם יכול לעזור לי בנוגע לעוגה!

השיעור התחיל בשמונה בדיוק. העוגה נפרסה אחר כבוד על השולחן, מזכירה לי שבורא עולם לא מאכזב. העייפות החלה לתת את אותותיה, מאיימת להשתלט על כולי. עברתי בדמיוני על רשימת האורחים ועל התפריט לשבת, מזכירה לעצמי לקום לפנות בוקר ולהכין כמה סירים, והכי חשוב: לא לוותר על הדגים החריפים. כמו תמיד משתדלת להכין לכל אחד את מה שהוא הכי אוהב, כי מחר היא סוף סוף מגיעה לבקר!

שבת מתוקה שימחת אותי בבואך. מבטיחה שאהיה מוכנה לקראתך, הביני שברצוני לעצור מעט מהמרדף. מהמרדף המטורף אחרי הזמן שמתקצר, מהמרדף המטורף שהכל יסתדר. אקום לקראתך ואתנער מעפרי, אתעורר לשובך כי עכשיו בא אורי.

לו ידעת כמה התגעגעתי לא היית נעלמת לשבוע שלם. יום ועוד יום ספרתי מרגע לכתך, השארת אותי לקרוא ברגעי חולין בשמך. לו ידעת שרק להגות את שמך עושה לי כל כך טוב, שרק לחסות בצילך מרגיש לי כה קרוב. שתביני שכשאת פה משהו בי נפתח ומתרחב, משהו בי נרגע ומתפייס. בואי בשלום עטרת בעלה, בואי תשהי במחיצתי שבת אהובה. בואי הפעם כדי להישאר, בואי לזרועותיי כדי שבך אתפאר.

למה לא?

בס"ד

גוי אחד ששאל יהודי: ''למה יהודי תמיד עונה על שאלה בהצגת שאלה נוספת"?
אמר לו היהודי: "למה לא?"

האם אתם יודעים מדוע כל שאלה גוררת אחריה עוד שאלה? – כי זה קשור לכל המבט על החיים. מבט פשוט ושטחי רואה בכל דבר את הגורם הישיר שלו, לכל 'סיבה' יש 'מסובב', ולא יותר. למה המלחמה פרצה? למה הוא ניצח בבחירות? למה ראובן הצליח בביזנס? ולמה שמעון נכשל? למה... למה... למה... התשובה לכל השאלות ברורה, פשוטה וישירה. הרי היא נראית לעין. הכל בגלל כך וכך וכך (כי המדינה השנייה התחילה, כי בחרו בו, כי יש לו חוש לעסקים, כי הוא תלמיד גרוע – בהתאמה). זו הסיבה הישירה, מכאן זה התפתח.

אך - לא זו הדרך בה רואה היהודי את העולם. היהודי יודע שעל כל התפתחות יש סיבה שדווקא אינה נראית לעין: השגחה פרטית, שכר ועונש, מצוות ועבירות, ניסיונות ואתגרים. הכל מגיע מלמעלה, והגורמים הם דברים שלא נראים במבט ראשון, ואינם תואמים להבנה שטחית. על כל שאלה שתשאל "למה?", יש בעצם הקדמה ארוכה לתשובה, בדמות שאלות נוספות: למה בעצם יש בכלל עולם? מה המטרה שלמענה אתה חי? מהו תפקידו של עם ישראל? מדוע ה' מנהיג ככה את עולמו? סימני השאלה הרבים מצטרפים יחד להשקפת עולם מקיפה וכוללת, ומציירים תמונה חדשה על כל דבר ודבר שקיים. ורק אחרי זה, אחרי דברי ההקדמה הארוכים, אה כן, יש לנו גם תשובה לשאלה הקטנה שלך.

יהודי עונה על שאלה בהוספת שאלה נוספת, כי מבטו של יהודי מבין שבלי השאלה השנייה שהוא מוסיף – הנושא לא הגיע לתשובה האמיתית שלו. יהודי תמיד מוסיף שאלה נוספת, כי רק ככה אפשר להגיע לאמת שמסתתרת מתחת לפני השטח. (הרב יוסי מזרחי).

רבי ישראל מסלנט

בס"ד

אם לפני בשר ודם גדולה הבושה בגין קריעה קלה שבשרוול הבגד,

מה גדולה ומרה תהיה הבושה בעולם העליון אם כל הקרעים והכתמים שבנפש - 

לא יתוקנו בעוד מועד?..

(רבי ישראל מסלנט)

למה חזרתי בגלגול

בס"ד



הרב פלד מראיין אוטיסט ומקבל ממנו תשובות....

למי שהיה ספק

דברי חכמה לפרשת ויצא

בס"ד

בפרשת ויצא מתארת בפנינו התורה את קורות יעקב בבית לבן הרמאי. גלותו של יעקב לחרן התגלגלה עקב נטילתו את ברכותיו של עשיו מיד אביו. הוא בורח לחרן כשבדרכו הוא נשדד על ידי אליפז בן אחיו. לאחר שהתאקלם במקום שואלו לבן לשכרו, ויעקב משיב: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה."

שבע שנים עובד יעקב בבית לבן. בסיומן מבקש הוא מלבן את בתו רחל. לבן מערים על יעקב ומחתנו עם לאה בתו הבכורה. עם בוקר כשמתגלה התרמית, אין יעקב אבינו מאבד את עשתונותיו. הוא אינו מבכה את שנות עבודתו, אין הוא מגרש את לאה, ואף אינו נוקם בלבן. הוא מחשב את צעדיו במתינות, וטרונייתו כלפי לבן מסתכמת במילים בודדות ומחושבות: "מה זאת עשית לי, הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני". טענתו היחידה: "הלא ברחל עבדתיך", כאילו היו הם עסוקים בעיצומו של ויכוח ממוני.

יתירה מזאת, טענותיו של יעקב מופנות נגד לבן בלבד. מדוע רק אל לבן פונה הוא? מדוע אין הוא פונה בטענות אל רחל? הלא באהבתו אותה עבד את אביה שבע שנים? מדוע זה הסכימה רחל לתרמיתו של אביה? מדוע לא רמזה לו, כי נרקמת מזימה סביב נישואיהם? מדוע מסרה לאחותה את הסימנים אותם הפקיד בידיה? אין אנו יודעים מעשהו של מי גדול יותר, של יעקב או של רחל. של יעקב שאינו מגרש את לאה או של רחל שויתרה על חתנה לטובת אחותה.

כבר אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". אם על חברו כך, על בני ביתו על אחת כמה וכמה. אם על בני ביתו כך, על אשתו על אחת כמה וכמה.

הרב יוסי מזרחי

מסכת חיינו - כמו ציור

בס"ד

שני ציירים בעלי שם עולמי עמדו לפני מלך. כל אחד מהם קיבל אריג עדין ויפה, מגולגל על ציר מסתובב, שבאמצעותו ניתן לפרוס את האריג לכיוון אחד בלבד – קדימה. האריג היה מחולק לשלוש מאות שישים וחמישה ריבועים נפרדים.

כל ריבוע היה בעל רקע אחר ונדרשה משימה שונה כדי לצבעו. כל הריבועים יחדיו היו אמורים להרכיב תמונת נוף אדירה. הציירים התבקשו לצבוע את האריג בצורה היעילה, המשובחת והיפה ביותר, כדי שבסופו של דבר יוכלו להגישה למלך, כשהיא מושלמת. עבודתם הוגבלה רק בעניין אחד: בכל יום היה ניתן לפתוח רק ריבוע אחד. הריבוע היה מתגלה כ"חלון" עם הוראות הקשורות לאותו ריבוע. בסיומו של יום נסגר החלון, ושוב לא ניתן היה לפותחו.

מצוידים בכל הכלים הדרושים לעבודתם, פנו הציירים למלאכתם. צייר אחד היה עקבי וחרוץ. בבוקר השכם כבר עמד לפני "ציורו", הביט בשטח שנגלה לו, ניסה להתעמק בו במטרה להבין מה אמור אותו ריבוע להביע, קרא היטב את ההוראות, שיתף את תחושות לבו וצבע את השטח המצויר במרץ רב. הוא עבד סנטימטר אחר סנטימטר עד שסיים את עבודתו לאותו יום. ואז, מצפה היה ליום המחרת כדי להתקדם צעד נוסף לקראת סיום המשימה. הצייר השני לא קלט את גודל המשימה ואת היקפה. אמנם בתחילה החל גם הוא לעבוד במרץ רב, משתדל לעשות את המיטב, אולם כאשר גילה באחד הימים כי המשימה המוטלת עליו שווה בדיוק למשימה של יום אתמול, לא מצא בה טעם וביצע אותה כלאחר יד.
כאשר גילה חלון שהוראותיו מסובכות, רפו ידיו. כך סיגל לעצמו צורת עבודה רשלנית, שלא דרשה מאמץ והשקעה.

בתום השנה הגישו שני הציירים את עבודתם למלך. מלאכתו של הצייר הראשון הייתה מושלמת. הציור, שהתגלה בשלמותו, היה מרהיב עין ועוצר נשימה. ניכר היה שהקדיש למשימה את מירב תשומת הלב. לא היה חסר חלק צבוע, ואפילו נקודה קטנה לא נעלמה מעיניו. המלך ציין אותו לשבח והעניק לו פרס יקר ערך. כאשר פרש הצייר השני את ציורו לפני המלך, נגלו בו "חורים" רבים שלא נצבעו כלל. אחרים – רמת צביעתם הייתה נמוכה. חסרונות רבים נוספים התגלו לאורך התמונה. כאשר ראה זאת הצייר, חשכו עיניו. כל ריבוע היווה חלק מהציור הכללי, וכאשר לא נצבע כראוי, פגם הדבר בכל התמונה!

גם מסכת חיינו מורכבת מאוסף של ניסיונות בשטחים שונים. לעיתים, ניסיונות אלו נראים חוזרים על עצמם פעם אחר פעם, ובעינינו הם הופכים לשגרה אפורה חסרת גיוון. ההתמודדות מולם נעשית ללא מחשבה, כלאחר יד, שהרי לכאורה, אין בהם חידוש. לפעמים נראים הניסיונות בחיי היומיום קשים מדי, וגם אז מתגנבת ללב תחושה של רפיון – "לא נורא, מחר אשתדל יותר."

אך טעות היא בידינו. שהרי את הקטע שעלי לצבוע היום, לא אוכל לצבוע מחר. הגלגל יסתובב, המסך ייסגר, את הנעשה במתכונתו הנוכחית לא ניתן יהיה לתקן. ואז, כאשר תיפרש לעינינו כל התמונה, אוי לאותה בושה. עלינו להבין כי הניסיון שניתן לנו היום הוא חד פעמי ואינו זהה לניסיון של יום אתמול, שהרי הוא מרכיב חלק נוסף בייעוד הכללי. אם נשכיל לחדד את המבט ולראות בכל ניסיון את ייחודו, להאמין בכל לב שלא ישוב עוד, הרי שכבר פסענו את הצעד הראשון לניצחון!

הרב יוסי מזרחי

אהיה אשר אהיה

בס"ד

אהיה אשר אהיה 
רצה על עמך 
ושמע תפילתי 
ממעון קדשך 

הנה אני כוסף לבית מקדשך 
לראות גאון עוזך והוד הדרתך 

רחם יחידתי 
אשר היא נגדך 
קצר לגלותי 
אני נשען בך 

הנה אני כוסף לבית מקדשך 
לראות גאון עוזך והוד הדרתך 

דברי הרב קנייבסקי על הטבח הערבי בבית הכנסת בהר נוף

דברי רבנו יונה

בס"ד

לב מי לא יחרד ולא יילפת מדברי רבינו יונה 

(אגרת התשובה אות ע"ח ובספרים אחרים אות נ"ח) זצ"ל: 

"וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה

בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגהינום,

והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא

נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה".

אחות שבאה בחלום - מצמרר

בס"ד


בליל שבת קדש, פרשת שמות, תשס"א, בשעה 3 לפנות בוקר. ואראה בחלום 

את אחותי שרה ע"ה - אמנם זה היה חלום אבל היא נראתה כמו בהקיץ.

היא הייתה לבושה בשמלה כהה מאד, את הראש לא ראיתי בכלל, רק את העיניים, 

האף והפה, את המצח וכן את הרגליים לא ראיתי.

והנה אחותי שרה ע"ה-התחילה לצעוק צעקות נוראיות: "חנה, חנה תתקני לי 

את השמלה".

מרב פחד וחרדה התיישבתי על המיטה, וכל זה בחלום.

ואשאל אותה: "שרה, מה קרה לך? מדוע את כל כך היסטרית?" ואז היא מושיטה 

את ידיה והעיניים בוקעות מחוריהן והיא פותחת בצעקות איומות ומפחידות: 

"חנה, אמרתי, תתקני לי את שמלתי, אני כבר משתגעת, אינני יכולה יותר לסבול

את הסבל הנוראי הזה, אזל כוח הסבל אין לי כח יותר, ואת שואלת

אותי מדוע את כל כך היסטרית, תתקני את שמלתי ומיד כי אני

סובלת נוראות." ואז שרה ע"ה ברחה מהחדר וטרקה את הדלת.

התעוררתי עם פחד נורא והתחלתי לבכות. לחץ הדם עלה לי, קראו לרופא 

והוא נתן לי כדורים.

אבל כמובן שצריכים לעשות משהו לתיקון נשמתה של אחותי היקרה ע"ה.

אני מוכרחה לציין שאחותי ע"ה הייתה גומלת חסדים ושמרה לשונה שלא לדבר

רכילות ולשון הרע, הייתה עוזרת לקשי יום ופעילה בביקור חולים וכו' וכו'.

מייד במוצאי שבת אחרי החלום הנ"ל, התקשרתי לרב גדול שהוא פותר חלומות 

וסיפרתי לו את חלומי, הרב אמר לי שלפי המחזה, איך שאחותי נראתה היה לה 

פגם גדול בצניעות ולכן היא צריכה תיקון לנשמתה, ותשמעו את מה שהרב

הנ"ל אמר לי: "לא יעזור הדלקת נרות ולא סיפורים קטנים על מעשים גדולים, צדקה וכו',

רק דבר אחד יכול להיות לה לתועלת, לפרסם את החלום הזה ברבים בכדי שתהיה

התעוררות גדולה ונשים יתחילו לשמור על הצניעות בהקפדה יתרה". וכן עלי לציין 

שבחלום לא ראיתי את הראש והרגליים כי אחותי ע"ה נהגה לגרוב גרביים שקופות 

והראש לא היה מכוסה כמו שנהגו אמותינו הקדושות כיאה לבת ישראל כשרה,

אמנם אחותי לא חבשה חס ושלום פאה נכרית אבל הכובעים והמטפחות 

היו בצורה שמשכה עיניים.

כל השנים ביקשתי והפצרתי בה "אנא אחותי היקרה רחמי על עצמך ולבשי כיאה 

והגון לבתו של אבינו זצ"ל, הרי סוף כל סוף נצטרך בבוא ימינו אחרי מאה ועשרים שנה, 

כולנו בלי יוצא מן הכלל לתת דין וחשבון על כל מעשינו, לאבא זצ"ל אין מנוחה בעולם האמת".

אבל אחותי ע"ה לא רצתה להקשיב ולציית לי, ואף על פי שעברו שנתיים וחצי מפטירתה,

ושנה היא הייתה חולה במחלה, לא עלינו, בכל אופן היא עדיין סובלת בעולם האמת.

וכבר למעלה משלושה שבועות מאותו ליל שבת קודש ועדיין אינני יכולה להירגע מהמחזה

הנוראי והמפחיד הזה, דמותה לא מש מנגד עיני.

ואני פונה בזאת, בקריאה נרגשת לאחיותינו היקרות בכל אתר ואתר. אנא חוסו עליכן ועלינו

ועל בנינו ועל כל כלל עם ישראל ועל השכינה הקדושה, הסירו מעליכן את כל לבושי הפריצות

כגון: גרביים שקופות ודקות, שמלות צרות וקצרות ושסועות, כובעים שונים ומשונים,

ומטפחות שקשורות בצורה המושכת את העין, ולהסביר בנועם לאלו החובשות פיאות להסיר

מעל ראשן את הפאות ולהתעטר במטפחות צנועות, כי כל האיסור לאשה נשואה לצאת 

בשערות מגולות לרשות הרבים, הוא משום פריצות לגברים, וכולם יודעים, שהפיאות 

של זמנינו הם פריצות לגברים בדיוק כמו שיער ואף יותר משיער, אין היום כלה בכל כדור 

הארץ שיום אחרי החתונה היא תיראה יותר צנועה מלפני החתונה, בפיאה היא הרי נראית

פחות צנועה משערות עצמה.

וכל זאת אני כותבת שיהיה לעילוי נשמתה של אחותי היקרה ע"ה, שאף על פי שהיא

 לא חבשה פיאה חס ושלום, ועסקה בהרבה מצוות ומעשים טובים כנ"ל, ובכל זאת היא 

סובלת יסורים גדולים.

וגם אפשר לפרש בגלל שהיא הייתה מושלמת בשאר מעשיה, הייתה לה הזכות להופיע 

אלי בחלום ולבקש ממני שאעשה למענה תיקון. ומצפה לגאולה השלמה בביאת משיח צדקנו

במהרה בימינו אמן וכל זאת בזכות נשים צדקניות כמובא בתורתנו הקדושה.

נצחון מעטים על רבים

בס"ד

חג החנוכה נקבע לזכר דברים שונים, ביניהם ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הצורך להילחם בהתבוללות ונס פך השמן. אולם חג החנוכה הוא גם חג של תקווה. בזמן התרחשותו של סיפור החנוכה, נראה כאילו כל העולם נגדנו. אפילו היהודים עצמם היו נגד היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" היא קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". ורבים אכן עשו זאת. אבל, כפי שכולנו יודעים, קבוצה קטנה של יהודים בהנהגת המכבים החלה להתקומם.

אל הנייר, המלחמה שלהם נראתה אבודה מראש. צבא אספסוף יהודי (בלשון המעטה) נגד האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הם החזיקו מעמד, ובעזרת האלוקים גם נצחו במלחמה. אם הם היו מאבדים את התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום. על הנייר, פך השמן הטהור היחיד שנותר כדי לחנוך את המקדש, פשוט לא היה מספיק. היינו צריכים שמן שיבער במשך שמונה ימים (הזמן שנדרש באותם ימים להפקת שמן טהור חדש), ולא רק יום אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. אור התקווה בער והאיר את המקדש.

היהודים יכלו להתייאש. זה היה הגיוני (בפרט אם הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אולם ידענו (ואנחנו עדיין יודעים) שתמיד יש תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו היא אכן קיימת. ידענו שאלוקים אמר שאפילו כשחרב חדה מונחת על צווארנו אסור לנו להתייאש. וכך הבערנו את הפך היחיד, הדלקנו את השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד. והדלקנו את חיינו – עד היום.

הנרות בחנוכיה מזכירים לנו שאלוקים דואג לנו. וכשאנו מפרסמים את הנס, אנחנו נזכרים מי כאן מנהל את העניינים, ויודעים שבדיוק כפי שהוא שמר עלינו באותם ימים רחוקים, הוא ישמור עלינו גם עכשיו.

הרב יוסי מזרחי