הזעקה של חנה - סיפור אמיתי

בס"ד

חנה ואני הננו ידידות ותיקות. עוד לפני שנישאה היה בינינו קשר הדוק,

עקב היותי בת מורתה. לאחר שנישאה עברה חנה לגור באזור מרוחק

אבל הקשר בינינו לא נותק. בכל פעם שהייתה מזדמנת לעיר הגדולה,

אם לסידורים, אם לקניות היינו נפגשות לשיחת רעות ומתעניינות זו

בשלומה של זו באופן אמיתי וכן. אולי ידידות זו נתנה לי את הכוח

להעיר לה מבלי לפגוע. באחת מפגישותינו הלבביות שמתי לב שמשהו

השתנה בחנה, היא לא הייתה אותה בחורה צנועה וחסודה שהכרתי.

הופעתה החיצונית צרמה לי. במקום שמלת הפליסה המכובדת

והאצילית עטפה אותה חצאית בעלת גזרה ישרה המתהדקת לגוף בכל

פסיעה. את חולצת הצווארון הצנועה והסולידית החליפה בחולצת

טריקו צמודה באופן נורא, במקום המסגרת החיצונית החיננית

שהייתה לפני החתונה - שתי צמות עדינות, ניצבה פאה מסודרת

ומעוצבת בהתאם לאופנה. ולאופנה, כידוע יש כללים אחרים לחן

וליופי. היה לי קשה, כאב לי לראות אותה כך נסחפת בלי לדעת אחר

המושך והמוביל. והרי אני מכירה אותה מאז ומתמיד כבת ישראל

צנועה מאד בפנימיותה. הכאב פרץ החוצה, אזרתי עוז והתחלתי לשוחח

עמה על לבושה, לשוחח, לא לצעוק, לא להעיר בצורה פוגעת, אלא שאני

רוצה בפשטות ליידע אותה לגרום לה להבין בצורה הברורה ביותר שכך

אי אפשר. אמרתי לה שלא די במה שהמרפק והברך מכוסים, אלא

עיקר חובת הצניעות דורשת הסתרת צורת הגוף. חנה הקשיבה בנימוס

אבל היא דחתה את דברי "מה יש? גם יתר הנשים במקום שאני גרה

לבושות כך אני בטוחה שהדבר מותר. עובדה היא שבעליהן שהם

אברכים יקרים השוקדים על לימוד התורה ומדקדקים בכל הלכה,

אינם מעירים להן" היא דיברה בלהט לא נתנה לי להפסיק אותה

במיוחד שמדריכת הכלות שלה אשת תלמיד חכם מופלג אמרה באחד

השיעורים 'דעי לך חנה שבגדים רחבים וחצאיות קפלים מתאימות

לילדות קטנות אבל אישה נשואה צריכה להראות את עצמה יותר,

ומצווה גדולה תהיה לך אם תתכבדי בבגדים מדויקים לפי שדבר זה יש

בו משום מצווה בפרט בשנה הראשונה לנישואין'" היה זה מעין קלף

ניצחון אפילו מדריכת הכלות אמרה... אבל משחק בקלפים הוא דבר

שמתמוטט מהר ואני מדברת בשם תורת הנצח. דבריה שנאמרו

בתמימות גרמו לי לתחושה של רחמים וכעס גם יחד וכך מצאתי את

עצמי מרימה את שתי ידי סופקת אותם באנחת שבר כשלון הדיבור

היוצא מפי מתקרב יותר לצעקה "לא יתכן, לא יתכן, כיצד תשיג בת

ישראל שלום בית על ידי בגדים צרים המכשילים את הרבים? הרי חן

האישה על בעלה היא מתנת אלוקים, וכי יעניק הבורא מתנה זו לאישה

הלבושה בניגוד להלכה? בניגוד לדעת תורה?" חנה הסמיקה והשיבה

בשפה רפה "איני בטוחה שמלבושי הם בניגוד להלכה אפילו ראש

הכולל של בעלי לא העיר לו על כך כשתארחנו אצלם כזוג צעיר בכמה

סעודות שבת. הוספנו לשוחח כתמיד, השיחה התגלגלה גם לנושאים

אחרים, נפרדנו בחיוך לבבי בתקווה להיפגש שוב בקרוב ואני תהיתי

האם ישפיעו הדברים על חנה היקרה לי. אולי... הלוואי...

כעבור זמן מה קיבלתי תשובה, תשובה מחרידה ונוראה, ומעשה שהיה

כך היה. באותו זמן כשבועיים לאחר ששוחחנו הייתה חנה לבדה בביתה

מכינה בחריצות האופיינית לה ארוחת צהריים בשמחה יצירתית מתוך

זמר על השפתיים שמה את הסיר על הגז ולפתע התלקחה שלהבת אש

גדולה מהכיריים ונתפסה בחנה עצמה. תוך שניות ספורות נכוותה חנה

מכף רגל ועד ראש, רק כעבור דקות רבות הבחינו השכנים מהבניין

הסמוך בעמוד אש ועשן המיתמר ממטבחה של חנה,

האש שרפה באכזריות את כל בגדיה, חרכה את עורה והגיע עד

לעצמותיה, עבר זמן רב עד שפרצו את הדלת וכיבו את גופה הבוער.

אי אפשר לתאר את המחזה, לומר שהוא היה מזעזע היה זה ממעט

מעוצמת הזוועה שהתחוללה שם. צעקות הכאב של חנה נדמו עם

התעלפותה מעוצמת הכאב, כך מחוסרת הכרה הועברה לבית החולים

למחלקת טיפול נמרץ. חנה שכבה שם במשך חודשים רבים, הזמר נדם

השמחה שבתה, הרופאים הוותיקים היו רועדים לגעת ולטפל, בוצעו

עשרות ניתוחים, במשך כל החודשים הייתה חנה מפרפרת

בין מחיים ומוות..

ברגע שנודעה לי השמועה המרה, סגולות ותפילות, בקשות ותחינות

בכל מקום אפשרי הזכרתי אותה לרפואה בתפילותיי שפכתי עבורה

דמעות כמים כך עברה שנה עברו חודשים נוספים, ושמעתי שמצבה של

חנה השתפר מעט, הרמתי אליה טלפון, קולה של חנה נשמע מקוטע,

היא סיפרה שבעז"ה היא יצאה מכלל סכנה אך עדיין היא צריכה לנסוע

מדי יום ביומו לטיפולים בבית החולים, כל עוד בשרה אדום, מקומט

ומנופח והיא נראית מפחידה. ימים מספר לאחר השיחה הראשונה שלי

עם חנה מאז הכוויה, צלצל הטלפון בביתי, ניגשתי להרים את

השפופרת, על הקו הייתה חנה, בקולה נשמעה התרגשות, קצת היסוס

וסערת נפש גדולה מאד. היא הייתה עסוקה בחשבון נפש נוקב, על מה

ולמה באה לה הרעה הזאת. חנה ביקשה ממני לפרסם את סיפורה, בלי

שמות כמובן, ולספר לכל אחת את אשר ארע לה. היא שבה והדגישה

בלהט את הפיסקה האחרונה ואולי הראשונה שבסיפור, שכל זה בא

עליה מפני שלבשה בגדים צרים וצמודים, "בטוחה אני" אמרה חנה

"שאלוקים שילם לי מידה כנגד מידה תחת אשר הבערתי אש של יצר

הרע באחרים – בערה בי האש, אש שהיא אחת משישים של גהינום,

תחת הבגדים הצמודים עלי ללבוש היום חליפת לחץ צמודה לגוף

במשך שעות רבות ולהתייסר מאד בלבישתה תחת הטענות האוויליות

ש'בגדים רחבים מתאימים רק לילדות ולא לי' היום אני מכוסה

בבגדים רחבים ביותר כדי להסתיר את פגמי גופי המעוות והחרוך".

חנה ניסחה בפני את פרטי מוסר ההשכל אחד לאחד ופתאום חשבתי

לעצמי שחנה כבר עלתה לדרגה גבוהה יותר ממני ושעלי, האישיות

המעירה והמבקרת את חנה – לשים לב גם לעצמי, מה אני צריכה

ללמוד מהמעשה הנורא הזה. "אני מבקשת ממך" אמרה חנה

"שתספרי מה שקרה לי כדי שההתעוררות שתבוא בעקבות כך תהיה לי

לזכות להחלמה מהירה וקלה" לא יכולתי להשיב לחנה מילה. המילים

נתקעו בגרוני, שוב עמדה מול עיני צניעותה הפנימית של חנה במלוא

יופיה, כאבתי את עידודן, את דחיפתן לבאר שחת של מורותיה, של

חברותיה, אותן שקלקלו את הצניעות היפה כל כך, צניעות הזו הנובעת

ממעמקי נפשה, חשבון נפש נוקב כזה. אמרתי שלום והורדתי את

השפופרת. חשבתי, מה יותר איום, להישרף כאן בעולם הזה ולכפר על

הכול או חס ושלום להישרף לנצח בעולם הבא. זכות מיוחדת הייתה

לחנה לכפר על הכול ולהיעצר מהידרדרות מבעוד מועד.

חנה פונה אל בית ישראל, אל נשים, אל אחיותינו היקרות

"אנא הקשבנה לזעקה עכשיו, אין זו חכמה להתעורר אחרי

שמקבלים את המכה. עלינו לדעת מה ה' רוצה מאתנו וחשוב לגלות

זאת עוד כשהכל הולך למישרין. הרמנה בנות ישראל היקרות את נזר

הצניעות שנפל ארצה. הוא שיביא לכן את היופי והאושר האמיתיים".