בס"ד
.jpg)
בבוקרו של יום השבת יצא הרב מרדכי שרעבי בלוויית קהל חסידיו מבית הכנסת לעבר ביתו בירושלים, כשמצנפת מבריקה לראשו, גלימת משי לגופו וכולו אומר הוד והדר. החבורה פסעה באטיות במורד הרחוב. לפתע הגיח מהסמטה הסמוכה רוכב אופנוע צעיר, ובראותו את החבורה, שבמרכזה צועד זקן נשוא פנים ועטוף בטלית, חמד לו לצון והחליט להתנכל להם.
תחילה הפעיל את צופרו, שהרעים בקולו הצורם, ולאחר מכן התניע את אופנועו בקול רעש גדול, ונסע בראוותנות בין המתפללים, שנסו בבהלה. תלמידיו של הרב זעקו חמס לנוכח התנהגותו הפרועה של הרוכב, שרמס בריש גלי את קדושת השבת: "מדוע אתה מתנכל לנו ומחלל את השבת?!" הם התכנסו בזעם סביב רבם, ומחו גם באוזניו. להפתעתם אמר הרב: "הניחו לו, הוא לא אשם. האופנוע שלו אשם!" טרם עיכלו התלמידים את דבריו, הגיע הרב לביתו ונפרד מהם בברכת שבת שלום.
אחד המלווים שחזר לאחור, ראה את הצעיר עומד באמצע הכביש, כשהוא רוכן על אופנועו ומנסה להפעילו. הוא ניסה שוב ושוב להתניעו, אך לשווא. המלווה אמר לצעיר: "לחינם אתה מנסה להתניע את האופנוע. הוא לא ייסע! אתה פגעת בכבוד הרב שרעבי בכך שנסעת בינינו, והוא אמר לנו שאינך אשם אלא האופנוע שלך... לדעתי, כדאי לך לגשת אליו ולבקש סליחה", אמר והורה לו את הדרך לביתו של הרב. הבחור ניסה שוב ושוב להתניע את אופנוע, וכשראה שאינו מצליח בשום אופן, החליט לגשת לרב ולבקש את סליחתו.
הוא הלך בבושת פנים לבית הרב. הרבנית פתחה את הדלת, והבחור התנצל בפניה על התנהגותו הפרועה וביקש שתעביר את סליחתו לרב, וכן שיברך את אופנועו ששבק חיים...
הרב שחק לשמע הדברים, וביקש להכניס את הצעיר לביתו. כאשר נכנס הצעיר, אמר לו הרב במאור פנים: "בוא, בני. שב ואכול עמנו סעודת שחרית של שבת!"
הצעיר היה נבוך מידידותו של הרב, שלו התנכל לפני שעה קלה. הוא היסס, ולאחר כמה דקות שאל: "האם אוכל לחזור אחרי האוכל לאופנוע שלי, ואצליח לנסוע עליו?"
"בוודאי. העיקר שתשב עמנו כעת".
הבחור הסב לשולחן הרב כמי שכפאו שד. הוא האזין לקידוש, וסעד עם הרב ועם בני ביתו סעודת שבת. בתום הסעודה רצה לפנות מיד לדרכו, אולם הרב עיכבו באמרו: "מה החיפזון הזה? הישאר עמנו. עוד מעט יגיע זמן מנחה".
הבחור התרגז קצת, ואמר: "מנחה?! מה לי ולמנחה?!"
הרב שרעבי הפציר בו שיישאר בכל זאת עמם, ויסעד גם סעודה שלישית, והבטיח לו: "רק אם תישאר עמנו, האופנוע שלך ימשיך לפעול..."
הבחור, שזכר היטב את סרבנותו של אופנועו, נשאר בבית הרב בלית ברירה עד לצאת השבת. לאחר ההבדלה, אמר לו הרב: "שבוע טוב! הנך רשאי ללכת כעת לאן שתרצה. חזור למקום שבו השארת את האופנוע, ותראה שאין לו שום בעיה. אבל דע לך שמשבת זו ואילך אופנועך ישמור שבת!"
הבחור לא הבין מה הרב שח, ומיהר לרוץ לעבר אופנועו. הוא ניסה להתניעו, וראה שהוא פועל כהלכה. אבן נגולה מעל לבו, והוא התיישב עליו ונסע בשמחה לדרכו.
האופנוע פעל היטב כל ימות השבוע. כאשר החשיך יום ששי ונכנסה השבת, נדם לפתע המנוע. הצעיר ניסה להפעילו שוב ושוב, ללא הועיל. הוא נזכר ברב הזקן עם הגלימה והחליט לחזור אליו, ולשאול אותו מה לעשות כעת. הוא ניגש לבית הרב שרעבי, שקיבלו במאור פנים ואמר לו ביישוב הדעת: "הרי הסברתי לך בשבוע שעבר שאופנועך שומר שבת, ולכן עליו לנוח ביום השביעי, וממילא לא ייסע לעולם בשבת".
הצעיר נדהם לשמע דברי הרב, ולא ידע מה לומר. הרב המשיך: "בני, דע שיש לך נשמה גדולה. רק חדל מדרכך הרעה. שב עמנו שוב... חזור בתשובה..."
הדברים ירדו לחדרי לבו של הצעיר. הוא ראה מולו אדם אצילי, שהבליג על התנכלות כלפיו, ואף הקרין אהבה ואכפתיות, ונוסף לכך נזכר באופנועו המושבת. הרהורי תשובה הציפו את נפשו, ומאותו רגע ואילך זנח את דרך חייו הקודמת והחל לנהל אורח חיים יהודי.
הערב ההילולא של הרב מרדכי שרעבי זצוק"ל
תדליקו לו נר
בבוקרו של יום השבת יצא הרב מרדכי שרעבי בלוויית קהל חסידיו מבית הכנסת לעבר ביתו בירושלים, כשמצנפת מבריקה לראשו, גלימת משי לגופו וכולו אומר הוד והדר. החבורה פסעה באטיות במורד הרחוב. לפתע הגיח מהסמטה הסמוכה רוכב אופנוע צעיר, ובראותו את החבורה, שבמרכזה צועד זקן נשוא פנים ועטוף בטלית, חמד לו לצון והחליט להתנכל להם.
תחילה הפעיל את צופרו, שהרעים בקולו הצורם, ולאחר מכן התניע את אופנועו בקול רעש גדול, ונסע בראוותנות בין המתפללים, שנסו בבהלה. תלמידיו של הרב זעקו חמס לנוכח התנהגותו הפרועה של הרוכב, שרמס בריש גלי את קדושת השבת: "מדוע אתה מתנכל לנו ומחלל את השבת?!" הם התכנסו בזעם סביב רבם, ומחו גם באוזניו. להפתעתם אמר הרב: "הניחו לו, הוא לא אשם. האופנוע שלו אשם!" טרם עיכלו התלמידים את דבריו, הגיע הרב לביתו ונפרד מהם בברכת שבת שלום.
אחד המלווים שחזר לאחור, ראה את הצעיר עומד באמצע הכביש, כשהוא רוכן על אופנועו ומנסה להפעילו. הוא ניסה שוב ושוב להתניעו, אך לשווא. המלווה אמר לצעיר: "לחינם אתה מנסה להתניע את האופנוע. הוא לא ייסע! אתה פגעת בכבוד הרב שרעבי בכך שנסעת בינינו, והוא אמר לנו שאינך אשם אלא האופנוע שלך... לדעתי, כדאי לך לגשת אליו ולבקש סליחה", אמר והורה לו את הדרך לביתו של הרב. הבחור ניסה שוב ושוב להתניע את אופנוע, וכשראה שאינו מצליח בשום אופן, החליט לגשת לרב ולבקש את סליחתו.
הוא הלך בבושת פנים לבית הרב. הרבנית פתחה את הדלת, והבחור התנצל בפניה על התנהגותו הפרועה וביקש שתעביר את סליחתו לרב, וכן שיברך את אופנועו ששבק חיים...
הרב שחק לשמע הדברים, וביקש להכניס את הצעיר לביתו. כאשר נכנס הצעיר, אמר לו הרב במאור פנים: "בוא, בני. שב ואכול עמנו סעודת שחרית של שבת!"
הצעיר היה נבוך מידידותו של הרב, שלו התנכל לפני שעה קלה. הוא היסס, ולאחר כמה דקות שאל: "האם אוכל לחזור אחרי האוכל לאופנוע שלי, ואצליח לנסוע עליו?"
"בוודאי. העיקר שתשב עמנו כעת".
הבחור הסב לשולחן הרב כמי שכפאו שד. הוא האזין לקידוש, וסעד עם הרב ועם בני ביתו סעודת שבת. בתום הסעודה רצה לפנות מיד לדרכו, אולם הרב עיכבו באמרו: "מה החיפזון הזה? הישאר עמנו. עוד מעט יגיע זמן מנחה".
הבחור התרגז קצת, ואמר: "מנחה?! מה לי ולמנחה?!"
הרב שרעבי הפציר בו שיישאר בכל זאת עמם, ויסעד גם סעודה שלישית, והבטיח לו: "רק אם תישאר עמנו, האופנוע שלך ימשיך לפעול..."
הבחור, שזכר היטב את סרבנותו של אופנועו, נשאר בבית הרב בלית ברירה עד לצאת השבת. לאחר ההבדלה, אמר לו הרב: "שבוע טוב! הנך רשאי ללכת כעת לאן שתרצה. חזור למקום שבו השארת את האופנוע, ותראה שאין לו שום בעיה. אבל דע לך שמשבת זו ואילך אופנועך ישמור שבת!"
הבחור לא הבין מה הרב שח, ומיהר לרוץ לעבר אופנועו. הוא ניסה להתניעו, וראה שהוא פועל כהלכה. אבן נגולה מעל לבו, והוא התיישב עליו ונסע בשמחה לדרכו.
האופנוע פעל היטב כל ימות השבוע. כאשר החשיך יום ששי ונכנסה השבת, נדם לפתע המנוע. הצעיר ניסה להפעילו שוב ושוב, ללא הועיל. הוא נזכר ברב הזקן עם הגלימה והחליט לחזור אליו, ולשאול אותו מה לעשות כעת. הוא ניגש לבית הרב שרעבי, שקיבלו במאור פנים ואמר לו ביישוב הדעת: "הרי הסברתי לך בשבוע שעבר שאופנועך שומר שבת, ולכן עליו לנוח ביום השביעי, וממילא לא ייסע לעולם בשבת".
הצעיר נדהם לשמע דברי הרב, ולא ידע מה לומר. הרב המשיך: "בני, דע שיש לך נשמה גדולה. רק חדל מדרכך הרעה. שב עמנו שוב... חזור בתשובה..."
הדברים ירדו לחדרי לבו של הצעיר. הוא ראה מולו אדם אצילי, שהבליג על התנכלות כלפיו, ואף הקרין אהבה ואכפתיות, ונוסף לכך נזכר באופנועו המושבת. הרהורי תשובה הציפו את נפשו, ומאותו רגע ואילך זנח את דרך חייו הקודמת והחל לנהל אורח חיים יהודי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: