בס"ד
-
מספרים, על שני אנשים שהיו בבגדאד, שמלאכתם היתה לקנות בגדים
ודברים ישנים, והיו סוחרים בהם. פעם אחת, כששמעו השניים שיש מכירת
חפצים ישנים אצל משפחה אחת, מיהרו השניים אל בית המשפחה. בדרכם
עברו ליד קהל שעמדו להתפלל, אך חסר היה להם עשירי למניין לענות
׳קדיש׳. אחד מהם המשיך בדרכו בעודו טוען כי אין לו זמן, שמא יפסיד את
הסחורה, ואילו השני שם בטחונו בה׳ ואמר: ״מצוה הבאה לידך אל
תחמיצנה״, ועל כן נכנס להשלים את המניין. לאחר שענה קדיש, יצא למקום
המיועד, שם גילה כי חברו שבא לפניו כבר קנה את רוב הרכוש, למעט כמה
סמרטוטים, שלא לקח כדי שלא יכבידו עליו סתם. כשראה כך החבר השני
שהגיע זה עתה, החליט לקנות את כל הסמרטוטים, כדי שלא ישוב בידיים
ריקות לביתו.
בבית החל ממיין את הסמרטוטים, וביניהם מצא כר אחד בלוי. פתח את
הכר כדי להוציא את נוצותיו ולהפתעתו גילה שם מרגלית. הלך בזריזות
וללא שהות לסוחר מרגליות, אשר העריך את שוויה של המציאה ב-50
זהובים. שמח המוצא על הערכת הסוחר שהסכים לתת לו את הסכום
במזומן. כשחזר הביתה ושמעה אשתו שקיבל רק 50 זהובים, התחילה טוענת
בפניו שעליו לערער וכי בודאי שוויה של המרגלית גבוה יותר.
כיון שחש עצמו כבין הפטיש לסדן, בין טענת אשתו להכרעתו המקצועית
של סוחר המרגליות, החליט לפנות אל רבו הבן איש חי זיע״א. לאחר שסיפר
את סיפורו, נענה: אתה ענית אמן על קדיש שהיה בו חמישה אמנים, וחז״ל
אמרו - ׳שכר אמן בעולם הזה הוא עשרה זהובים׳, חמש פעמים עשר - הרי
נתנו לך 50 זהובים במזומן בעולם הזה, והקרן קיימת לך בעולם הבא״. הודה
הסוחר לרבו והלך לביתו שמח וטוב לב, לספר לאשתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: