בס"ד
חג החנוכה נקבע לזכר דברים שונים, ביניהם ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הצורך להילחם בהתבוללות ונס פך השמן. אולם חג החנוכה הוא גם חג של תקווה. בזמן התרחשותו של סיפור החנוכה, נראה כאילו כל העולם נגדנו. אפילו היהודים עצמם היו נגד היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" היא קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". ורבים אכן עשו זאת. אבל, כפי שכולנו יודעים, קבוצה קטנה של יהודים בהנהגת המכבים החלה להתקומם.
אל הנייר, המלחמה שלהם נראתה אבודה מראש. צבא אספסוף יהודי (בלשון המעטה) נגד האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הם החזיקו מעמד, ובעזרת האלוקים גם נצחו במלחמה. אם הם היו מאבדים את התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום. על הנייר, פך השמן הטהור היחיד שנותר כדי לחנוך את המקדש, פשוט לא היה מספיק. היינו צריכים שמן שיבער במשך שמונה ימים (הזמן שנדרש באותם ימים להפקת שמן טהור חדש), ולא רק יום אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. אור התקווה בער והאיר את המקדש.
היהודים יכלו להתייאש. זה היה הגיוני (בפרט אם הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אולם ידענו (ואנחנו עדיין יודעים) שתמיד יש תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו היא אכן קיימת. ידענו שאלוקים אמר שאפילו כשחרב חדה מונחת על צווארנו אסור לנו להתייאש. וכך הבערנו את הפך היחיד, הדלקנו את השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד. והדלקנו את חיינו – עד היום.
הנרות בחנוכיה מזכירים לנו שאלוקים דואג לנו. וכשאנו מפרסמים את הנס, אנחנו נזכרים מי כאן מנהל את העניינים, ויודעים שבדיוק כפי שהוא שמר עלינו באותם ימים רחוקים, הוא ישמור עלינו גם עכשיו.
הרב יוסי מזרחי
חג החנוכה נקבע לזכר דברים שונים, ביניהם ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הצורך להילחם בהתבוללות ונס פך השמן. אולם חג החנוכה הוא גם חג של תקווה. בזמן התרחשותו של סיפור החנוכה, נראה כאילו כל העולם נגדנו. אפילו היהודים עצמם היו נגד היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" היא קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". ורבים אכן עשו זאת. אבל, כפי שכולנו יודעים, קבוצה קטנה של יהודים בהנהגת המכבים החלה להתקומם.
אל הנייר, המלחמה שלהם נראתה אבודה מראש. צבא אספסוף יהודי (בלשון המעטה) נגד האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הם החזיקו מעמד, ובעזרת האלוקים גם נצחו במלחמה. אם הם היו מאבדים את התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום. על הנייר, פך השמן הטהור היחיד שנותר כדי לחנוך את המקדש, פשוט לא היה מספיק. היינו צריכים שמן שיבער במשך שמונה ימים (הזמן שנדרש באותם ימים להפקת שמן טהור חדש), ולא רק יום אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. אור התקווה בער והאיר את המקדש.
היהודים יכלו להתייאש. זה היה הגיוני (בפרט אם הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אולם ידענו (ואנחנו עדיין יודעים) שתמיד יש תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו היא אכן קיימת. ידענו שאלוקים אמר שאפילו כשחרב חדה מונחת על צווארנו אסור לנו להתייאש. וכך הבערנו את הפך היחיד, הדלקנו את השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד. והדלקנו את חיינו – עד היום.
הנרות בחנוכיה מזכירים לנו שאלוקים דואג לנו. וכשאנו מפרסמים את הנס, אנחנו נזכרים מי כאן מנהל את העניינים, ויודעים שבדיוק כפי שהוא שמר עלינו באותם ימים רחוקים, הוא ישמור עלינו גם עכשיו.
הרב יוסי מזרחי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: