בס"ד
| תפילת הבנות | ||||
| "באתי עד אלייך כדי שתלמדי זכות על הבת שלי", ביקשתי מרחל אמנו בקברה. "דלתו של השם פתוחה עבורך בשמיים, אנא השיבי את בתנו ירין לדרכו של השם". התוצאה לא איחרה לבוא | ||||
| ||||
כשהתחלתי לכתוב את הטור שלפניכם הבנתי כמה הסיפור נשמע דמיוני, וטוב מכדי להיות אמיתי. אולם אנוכי סומכת את שתי ידיי באמת ובאמונה על אמיתות הדברים.
ובכן, בימים האחרונים של הקיץ הגווע רכנתי בזהירות לעגלה, הללי מרים ישנה שינה עמוקה וחששתי להעירה. הרמתי אותה בשתי ידיים, מכסה את גופה הקטן בשמיכה דקה בעודי פוסעת בנחישות לעבר המקום החם. המקום שבו נמצא הבית. המקום שבו נמצאת אמא רחל.
מתחם הקבר היה עמוס לעייפה. נשים צעירות, נשים מבוגרות וילדות בגילאים שונים עמדו והתפללו. עמדו ובכו. הרגשתי צמרמורת כולי מהמעמד המרגש. איכשהו תמיד מקוננת בי תחושה חזקה שכאן יש אוזן כרויה.
"את יודעת למה הגעתי אלייך היום", לחשתי בעיניים עצומות, "באתי לכאן לבקש רק בקשה אחת. בקשה קטנה שעבורי היא משמעותית ביותר". דמעה עגולה הידרדרה לה במורד הלחי.
"באתי עד אלייך כדי שתלמדי זכות על הבת שלי. הבת של בורא עולם שהופקדה אצלי למשמורת", שטף הדמעות איים להציף את כולי. "יש לך אוצר של זכויות, ודלתו של השם פתוחה עבורך בשמיים, אנא השיבי את בתנו ירין לדרכו של השם".
נגעתי בכיסוי העוטף את קברה, מנסה לקבל קצת קדושה ממי שוויתרה על כל כך הרבה למען השם יתברך. "מי כמוך יודעת שירין ילדה נקייה, טהורה, ירין זו מתנה זכה שפשוט לא מודעת למה שקורה איתה, לא מבינה כמה סכנה טמונה בהתרחקות מהנשמה".
ידעתי שהזמן דוחק בי לסיים ולא היתה לי בררה אלא לפסוע לכיוון היציאה. הללי עדיין ישנה שנת ישרים, חולמת קרוב לוודאי על מלאכים ודובים לבנים.
הבטתי לשמיים שהיו צבועים במשיכות מכחול טבולות בתכלת ולבן. "אנא ממך שוכן מרומים, שהזכויות של רחל אמנו יעמדו לה לתשובה שלמה. שתשוב לשורשים שלה בנועם ובאהבה", ראיתי את תומר מתקדם לעברי. "אל תייסר אותה כדי להעירה", התחננתי, "תשלח לה רמז בחלום, שהכל יבוא לה בטוב".
בדרך חזרה הביתה, שקעתי במחשבות, הרוח שנכנסה מהחלון הפתוח, ניסתה לבדר את מצב רוחי, אך ללא הועיל. הייתי מודאגת. כל השיחות שלי עם ירין בתי המתבגרת נסבו סביב ענייני אמונה, אך מכאן ועד לעשות את הצעד הראשון, המרחק כמזרח ממערב.
בכל שיחה היא היתה פוטרת אותי בתשובה הלקונית - "לא חינכת אותי להיות דתיה", תשובה שהיתה מכניסה לי עוד סיכה חדה לתוך הלב. הייתי אובדת עצות, אבל מי כמוני יכול להבין אותה, מי כמוני יודע שהחושך לעיתים יכול להיות סמיך ודביק עד שדרושה להבה ענקית כדי להאיר לך את האמת לאשורה.
כשהתחלתי לחזור בתשובה עשיתי הסכם עם עצמי שאיני כופה את אמונתי על בני הבית, ידעתי שדרישה מהם לקיים תורה ומצוות תגרום לי לתבוסה במערכה ויֵצא שכרי בהפסדי. החלטתי שאעשה הכל לשמש דוגמא לחיים של תורה שיש בהם שלווה ותוכן רוחני.
בשבת שלאחר הביקור בבית לחם, חזרתי מבית הכנסת לנוח. מצאתי את ירין ישובה על הספה, וניכר על פניה שהיא אינה כתמול שלשום. "אמא, איזה חלום היה לי", ראיתי לחלוחית של דמעה בזווית עינה, ולא הבנתי שאני עומדת מול נס גלוי.
"אמא, חלמתי... על מלחמת גוג ומגוג, חלמתי על המשיח ועל הגאולה", פרצה הקטנה בבכי, "את לא מבינה מה עברתי בחלום, כאילו שזה קרה במציאות", חיבקתי את גופה הצנום.
"ראיתי את המשיח פותח ידיים ומסביר שהגיע זמן הגאולה, ומיד לאחר מכן האדמה רעדה תחתי ואיימה לבלוע אותי", המשיכה להתייפח. "רצתי בכל כוחי, ניסיתי לברוח ולא מצאתי לאן". ניגבתי את פניה במטרה להרגיע אותה מהחוויה שחוותה.
"צעקתי לאלוקים, ביקשתי שיעזור לי. צרחתי חזק שאני מבטיחה שאחזור בתשובה ואלך בצניעות. ורק לאחר שאמרתי את המשפט האחרון, הכל פסק, הכל נרגע".
הייתי בהלם, לא יודעת את נפשי מרוב שמחה על שהשם ענה לתפילה שלי. הייתי מופתעת שהחלום עבורה היה מוחשי כל כך והותיר בה רושם עז. לבי עלץ בקרבי על שהנקודה הפנימית שבתוכה, הנקודה היהודית העמוקה, הרימה לה את הראש וגרמה לה לבכות.
שנת הצהריים הלכה והתרחקה ממני. ישבתי איתה עד צאת השבת ורק עניתי על שאלות. הבנתי שהמסע שלה הביתה החל. המסע שלה לעולם של דעת וחכמה יצא לדרך.
בהיותה תלמידה בתיכון חילוני תיארתי לעצמי שהיא תעבור קשיים לא פשוטים, שכל התהליך הזה בעצם יעמוד למבחן, שלא הייתי בטוחה שהיא תצליח בו בשלב זה של חייה.
בוקר אחד נפעמתי לנוכח העוצמה שלא הבחנתי בה קודם לכן בבתי. ירין עמדה מולי מוכנה ליציאה. היא לבשה חצאית ארוכה, וחולצת שרוולים לבנה, והחליטה שככה היא הולכת לבית הספר.
כמה תעצומות נפש נדרשו לה לעשות את הצעד הזה. להחליט שעכשיו היא פשוט בוחרת להיות אחרת. אחרת פירושו לשים בקלפי "הקדוש ברוך הוא", אחרת פירושו לקדש שם שמיים ברבים.
אחרי שהיא סגרה את דלת הבית אחריה, יצאתי למרפסת, מחפשת את טהור עיניים ובורא ניב שפתיים. "כמה אני אוהבת אותך א-ב-א!", קראתי בקול. "רק אתה יודע תעלומות לב, ורק אתה יודע איך לגעת בנשמות שלנו, של ילדיך התועים".
כמה אני מודה לפניך אורי וישעי, שאף פעם לא התייאשת מילדיך ולא הרמת ידיים. כמה אני מודה לך, שוכן מרומים, שלא הורדת מאיתנו את העיניים. רחמי שמיים אתה פורס עלינו ולא מתעייף, מחכה מאחורי החרכים לרגע הנכון להיכנס. אינסוף של חמלה אתה מפזר עלינו ממעון קדשך בזכות קולה של רחל שנשמע ברמה.
הטור נכתב למען שמו באהבה ולזכותה של רחל אמנו, שתעמוד לכל בנות ישראל לתשובה שלמה, זיווג וצניעות. אמן.
| ||||
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: