ללמוד להקשיב לנשמה

בס"ד

סליחה ממך, נשמתי / רונית שיינפלד

תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. ובשער הזה, ריבון העולמים, ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך

רונית שינפלד

רוח של ימים נוראים מנשבת ברחובות העיר, דואגת ללטף את פניי בעקשנות. יכולתי לחוש את צמרמורת היראה מחלחלת במעלה גבי. מחלחלת בעקביות בנבכי נשמתי.  בימים אלו נצטוויתי לפשפש במעשיי, במחשבותיי וברצונותיי הסמויים ביותר. נאלצת בכל רגע לגייס את כל כוחות הנפש ולהביט לעצמי בתוך הלבן של העיניים, ולומר את מה שלא העזתי עד כה. לומר את הכאב הבלתי נתפס ובוודאי לא הגיוני לכל בר דעת. לומר מילים ואותיות צרורות שמנוגדות לכל מה שמצופה ממני, לומר מילה אחת ויחידה. סליחה. סליחה במובן קצת אחר של המילה, במובן קצת שונה מהמקובל. סליחה שהגיעה אחר שנים רבות של התפכחות ותשובה, אחרי דרך מייגעת וארוכה של התבוננות אמיתית על החיים. הסליחה שאני מבקשת לומר אינה סליחה מהמשפחה, מהילדים או מבעלי היקר. הסליחה שאני מבקשת אינה מחברותיי החביבות או מהבוס בעבודה. הסליחה שלי נועדה לרכז לתוכה את כל מה שטעון תיקון ושינוי בחיי, את כל מה שלא הצלחתי לדאבוני להבין בעבר. זו בקשת סליחה פשוטה ביותר, שזועקת בקול רם את מה ששנים היא צופנת פנימה, חונקת בחובה אמת אחת פשוטה. זו בקשה של סליחה מאחת יחידה, עדינה ורכה. זו בעצם בקשת סליחה, מהנשמה שבי, כן, זאת הטהורה. אני מבקשת שתקבלי את סליחתי על כל הפעמים שהייתי עסוקה בלהקשיב לדברי ריק והבל ולרגע לא עצרתי לשמוע אותך. לא הטיתי אוזן ושאלתי לרצונך, ורק הנמכתי במוחי את עוצמת קריאתך. סליחה על כל הפעמים שהלכתי שולל אחרי מצגות של שווא, ובחרתי שלא לראותך אפילו כשהיינו לבד. בכסילותי נשארתי עם החול בתוך העיניים, מתביישת שיראו איך את פורשת כנפיים. ככל שהפכתי בדבר הבנתי שאני צריכה לבקש מחילה גדולה מעצמי, מנשמתי, למעשה מהאור הקדוש ששוכן בתוכי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא הקשבתי לרחשי לבי, והלכתי אחרי פועלי אוון שקראו בשמי. לבקש סליחה על כל הפעמים שלא סגרתי עוד כפתור בחולצה, כי יהיה מי שיאמר עלי בזלזול שאני צנועה. מחילה וכפרה ממך נשמתי, על שלא השכלתי לברור את הטוב עבורי, והלכתי אחרי סופות סוערות שטלטלו את עולמי. עליי להביט באומץ לעבר המראה של חיי, המראה של אישיותי. להביט לעבר אותן שנים אבודות שהחמצתי, ואפילו לא שאלתי, מהי דרכי הנכונה. נסחפתי בשבי כמו ילדה קטנה, אחר הבערות "הנאורה". אין לי להלין אלא על עצמי, על הקליפה הקשה שאחזתיה בחזקה. על הפחד שגרם לי לצעוד בנתיבם של אחרים, בנתיב של חיי חברה ועיתונאים, בנתיב של מה יחשבו עלי משפחה וחברים. אני מפנה אצבע מאשימה לזאת שבמראה, זאת שהיתה דעתה קלה. היה כל כך קל לשכנעה שהאמונה היא רק בלב, ודוס עם פאות הוא סוג של אויב. היה קל לפתותה  שהאור הוא החשיכה, חשיכה שהאפילה על נצנוץ הנשמה. ואת נשמתי האהובה, לא ויתרת לי שנה אחרי שנה. בכל עיקול של דרך, בכל מילה של חבר, היית שם, לוחשת, ממתינה שאתעורר.  ממתינה שאולי בשבריר של שניה, אשמע אותך אומרת את שמי, בקול ענות חלושה. ברגע מסוים שחתך את האוויר כמו סכין, שמעתי את בכייך. שמעתי את בכייך מתוך כל השקר שהיה סביבי. שקר שהתמוטט כמו מגדל של קלפים, שפגש לשנייה משב רוח קליל. בכייך נשמע למרחקים והנביט בגופי זרעים של חרטה. בכית נשמה אהובה על אבדת הזמן, ועל אובדן התמימות. בכית נשמה יקרה על אבדן של דעת ועל ימים שלא ישובו לעולם.  כל שנותר לנו נשמה יקרה זה לאסוף את עצמנו ולהכיר מחדש. לערוך היכרות נינוחה ומחודשת, לא לפני שנזכור לחבוש את פצעי האיוולת. פצעים שהותירו אותי לא פעם פצועה ומדממת, פצעים של טיפשות, איך לומר, מתפרצת. להביט רק קדימה ולאחות את קרעי העיוורון, שהשאירו בנו לא יותר מסתם פיסת זיכרון. כל שנשאר לנו זה להרים את הראש ולהודות למלך מלכי המלכים שנתן בעולמו את התשובה עוד בטרם נברא העולם. נתן בעולמו את האפשרות המבורכת לבקש סליחה ולהמשיך הלאה. נתן את האפשרות לקנות בתשובתי מחק לבן וגדול, ואת כל השורות הלא מחמיאות של חיי למחוק. תודה לך אבא, שוכן מרומים, שהראית לי את הדרך לשער הרחמים. שער שפתוח עכשיו לרווחה, לכל מי ששומע את צעקתה של הנשמה. שער של רחמים וסליחות, שער של חשבון נפש והקרבת קורבנות.  ובשער הזה, ריבון העולמים, ישבת וחיכית לי בסבלנות אין ערוך, ממתין שחלילה לא אשאיר שורה אחת ששכחתי למחוק.