בס"ד
"אם יש רק רופא אחד ואכן אין עוד מלבדו, כמה עוד עלי לסבול כדי לראות מעט שמחה?", הופתעתי לקרוא את התגובה על הטור האחרון שלי שהופיע על צג המחשב. "הרי ישועת השם כהרף עין, ולו רצה הבורא הייתי הולכת מחר על שתי רגליים בריאות, מתי כבר יגיע תורי?"
הטקסט היה כתוב באופן ישיר כל כך וחד, שלא השאיר הרבה מקום לתקווה. הבנתי ממנה שהיא חולה במחלת שרירים ועצמות נדירה שהולכת ומחמירה. מחלה שמקוננת בה מגיל 8. לא ידעתי מה להשיב, בתחתית העמוד היא ציינה את מספר הטלפון שלה, ודווקא אני, שיודעת להשתמש בתשעה קבין של דיבור שירדו לעולם, נאלמתי.
"את חייבת להתקשר אליה, היא מחכה לטלפון ממך", הפציר בי תומר, בעודו מחפש את הסלולרי שלי. "אין לי מילים שיכולות לעזור לה, מה אומר בדיוק?", התחמקתי באלגנטיות.
"סהדי במרומים, מה אתה רוצה ממני?", שאלתי למחרת בבוקר. סיכמנו שהטור הזה ב"הידברות סופשבוע" נכתב לכבודך, לא זכור לי אי פעם שיש סעיף שמדבר על מקרים נוספים, ועוד חריגים. למה זה לא יכול להיות טור חינני בלבד? טור כזה שלא יוציא אותי משיווי המשקל שלי?".
"אני סומך עלייך", יכולתי לשמוע אותו משיב לי זמן קצר לאחר מכן, "את עוד תודי לי על זה". הגעתי למשרד, תוך כדי שאני משננת לעצמי את מילות הפתיחה, מכינה לי קפה עם הרבה סוכר והרבה חלב, ככה סתם למקרה שאזדקק לקבוצת תמיכה.
"הי יעל, זו רונה מהטור בהידברות", נשמתי עמוק. "תודה שחזרת אליי, אני זקוקה לתמיכה וחיזוק בדיוק עכשיו", קולה נסדק מעברו השני של הקו. "בוודאי הבנת ממה שכתבתי מה אני עוברת בימים אלו".
למרבה הפלא השיחה בינינו קלחה, ביקשתי מהשם יתברך שידבר מגרוני, וינסה להאיר באשה הנפלאה הזו אור גדול, ביקשתי שיעזור לי לומר את הדבר הנכון שימנע ממנה לצלול למלכודת הייאוש.
יעל מצאה חן בעיניי מיום ליום יותר ויותר. שוחחתי איתה כמעט על בסיס יומי. ניסיתי להיות קשובה ואמפטית, והיא מצידה שיתפה אותי והכניסה אותי לעולם שאינו מוכר לי.
"אני רוצה לעשות הפרשת חלה, ואין לי אפשרות ללוש את הבצק בגלל המחלה שלי", אמרה יום אחד. "אני משתדלת לקיים את כל המצוות, אבל זה נמנע ממני, הידיים שלי לא מסוגלות". התמונה החלה להתבהר לי "אין בעיה יקירתי, אלוש את הבצק ואגיע עד אלייך, זו לא טרחה בשבילי", השבתי לה בשמחה. יעל לא ידעה שמדובר בצו 8 מבורא עולם, תשובה שלילית לא מתקבלת אצלו.
לאחר כמה ימים, נכנסתי יחד עם הבצק לתוך הסוזוקי המקרטעת, בדרכנו לראשון לציון. כל הדרך ביקשתי ממחלק הצווים שלא יעזוב אותי לדקה, שישמור עלי שלא אעשה טעות, שישמור עלי שאנהג במידה גדושה של רגישות. "אני יעל, ואני שמחה מאד שבאת", הדלת נפתחה בפני. "אני שמחה מאד להיות כאן", עיני אורו למראה יופייה. "בואי נתחיל".
תוך כדי ההכנות יעל ערכה לי היכרות קצרה עם החתולות שלה ועם המטפלת הצמודה "אלינה". "יופי של משפחה יש לך", חייכתי, "השם דואג לכולם".
"אנחנו מוכנים כשאת מוכנה", הודעתי חגיגית. יעל לקחה בהתרגשות חתיכה מן הבצק, עטפה אותה בשתי ידיה הרכות, וכל גופה בירך את הברכה הכי יפה בעולם "אשר ציווני להפריש חלה מן העיסה", דמעות החלו לזלוג על לחייה.
אין לה מושג כמה אור יצא ממנה באותם הרגעים. "אני יכולה כמה דקות לדבר איתו לבד?", שאלה בתמימות, "אנחנו כבר שורפים את הבצק על האש ככה שיהיה לך הרבה זמן לשוחח איתו".
בזמן שיעל התבודדה עם השם, התבוננתי בבית המטופח, הבחנתי בכמה תמונות גדולות שתלויות בסלון, תמונות מדהימות שלא ראיתי כמותן בעבר. "אני עושה אותן בעצמי" שמעתי את קולה מאחורי גבי, "אני מצלמת אותן בטכניקה מאד מיוחדת, ועם הרבה סבלנות".
התבלבלתי לרגע. "היו תקופות שהרגשתי טוב יותר, ולמדתי ביולוגיה", ידה הגישה לי תמונת אלבום קטנה, "זו תמונה מחו"ל, שם הוצאתי את הדוקטורט שלי". כמה שמחה היתה בפניה, כמה שמחה יש בה גם עכשיו.
"השם נתן לך כשרון נדיר, את חייבת לעשות משהו עם התמונות האלה", התעקשתי, "צריך לעשות לך תערוכה, כולם צריכים להכיר אותך, לדעת מי את, יש לך הרבה מה לתת".
בדרך חזרה ניסיתי להבין איך זה שזכיתי להכיר אשה מיוחדת ואיכותית, אשה שהיא בת מלך אמיתית. כמה לעיתים זה מרתיע לפגוש במישהו שקצת שונה ממך. אבל כל הרתיעה הזו נמצאת רק במחשבה, חוויתי בזכות יעל חוויה עמוקה מאד שהותירה אותי מלאת הערכה ליצירותיה, מלאת הערכה כנה כלפיה.
בחוץ היתה שעת בין ערביים קסומה שהזכירה לי את ההסכם ביני לבין סהדי במרומים, ואת הוויכוח הקטן שהיה בינינו על הסעיפים הנכונים. "אני חייבת לך אבא", קראתי בקול", "אני חייבת לך על היכרות נפלאה ועל מצווה יקרה. אני חבה לך חוב עצום על ראייה קצת שונה ועל שבריר מוחשי של תקווה, ועל כל זה, תודתי רק לך נתונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: