בס"ד
תמיד
חשבתי שאני צריכה לתקן את כל העולם. לתקן את כל מי שבטוח שהוא בסדר. את מי שבטוח
שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. את כל אלו שהולכים וגם חוזרים, ואת כל אלו שכל
כך הרבה פעמים "טועים".
מה רבה
היתה הפליאה שגיליתי יום אחד שהיעוד שלי בחיים זה לתקן, רק שדילגתי על פרט אחד
קטן. שולי משהו. דילגתי על העובדה שבאתי לתקן בסביבתי רק בן אדם אחד. והאדם הזה
כותב את השורות האלו.
אחרי
שנים של ביקורת. ומאמצים בלתי נלאים לערוך שינוי מבורך של כולם סביבי, הבנתי שיש
רק בן אחד בכל כדור הארץ שיש ביכולתי לשנות. והאדם הזה הוא אני.
אם
אעמיק בזה מעט מחשבה, ואניח שאפגוש מתישהו את כל האנשים שנמצאים בכדור הארץ, חלקם
בגוונים שונים ותרבויות שונות, עדיין השליחות שלי תהיה ייחודית רק לי. והיא תתמקד
ברונית בלבד.
רבי חיים
מוולוז'ין זצ"ל אומר שכל חסרון שאתה רואה אצל מישהו אחר, קיים אצלך. כמה
מפחיד לדעת שכל פעם שחשתי אי נוחות בנוכחות מאן דהוא הגורם הבעייתי היה אני. בגלל
שאני לא ממש ידידותית לסביבה.
ואם יש
לאנשים שנמצאים סביבי, שלא לדבר על מי שגר איתי בתוך הבית כל כך הרבה תכונות של
אופי שהם צריכים לתקן, אז מה זה אומר עלי? מה אני צריכה להבין מכך על עצמי?
עם כל
המורכבות הטמונה בכל מפגש מזדמן עם מי שמרגיז אותי הכי הרבה, או עם מי שאני מוצאת
אותו כיהיר או גאוותן, אני חייבת לבצע את השליחות שלי. פשוט חייבת. בשביל זה הגעתי
לכאן.
אם
אניח לרגע את האגו הקטן שלי בצד, אפשר להגדיר את מה שאמר רבי חיים מוולוז'ין
זצ"ל כמתנה. אפשר להגדיר את זה ככלי עבודה שאיתו אפשר להבין יותר טוב את
עצמך. להבין יותר טוב את המיקום שלך בטבלת התיקונים העולמית.
אבל יש
רק דבר אחד שאני צריכה לקחת איתי בכיס לפני שאני מסתערת במלוא הכוח על התפקיד הרם
והנעלה, דבר אחד מהותי שבלעדיו אי אפשר להצליח. נקודה.
לדבר
הזה קוראים אומץ. ולא מדובר על אומץ הנדרש ממטפס הרים, או צנחן שקופץ ממטוס. מדובר
באומץ להביט לעצמך עמוק בתוך העיניים. להביט ביושר ולהודות. "כן, גם אני
כזה".
כמה
אומץ אני צריכה בכדי להבין שבכל אדם או סיטואציה שנקרית בדרכי, וגורמת לי להגיב
ולא תמיד בדרכי נועם, יש לי שיעור מבורא עולם. שיעור בתיקון. בתיקון שלי. ואך ורק
שלי.
חזק ביותר, מצד שני מפחיד !
השבמחק