חטופה - טור חובה לכל נשמה של יהודי

בס"ד

כל חוזר בתשובה מבין שהחלק הכי כואב במסע הזה של התשובה זה להתפכח. אולי זה נשמע כמשהו פשוט. משהו שרק מצריך לחיצה על כפתור, הדלקה של מתג כלשהו. אבל זה לא. זה משהו הרבה יותר עמוק.

במציאות הכמעט בלתי אפשרית של החיים למעשה מוטלת עלינו המשימה לארוז את כל מה שהאמנו בו לתוך תרמיל ענק ולדחוס לתוכו שקרים על גבי שקרים. לדחוס בכל הכוח שעוד נותר בנו שנים על גבי שנים של סיסמאות ריקות מתוכן שהיינו בטוחים שהם הדבר העיקרי בחיינו.

כל פעם שאני קוראת עוד פרוטוקול או עוד חשיפה מהפרשה המזעזעת של חטופי תימן, אני מרגישה כאילו מישהו קרע מעלי את המסיכה. כן, כן, אותה מסיכה שהדביקו לי משכבר הימים על הפנים, אבל כעת, יחד איתה נקרע גם הבשר.

מיום יציאתי מחלציה של אימי לימדו אותי "שטוב למות בעד ארצנו", לימדו אותי את הבדיחה העצובה שהמנהיגים המדיניים רצו באמת בטובתנו, ללא בדל של גזענות, או חשיבות עצמית ששורשה ממקום תרבותי.

מהרגע שפסעתי פסיעות ראשונות הסבירו לי שהדבר הכי חשוב בתורה זה שהלב נקי, אבל אף אחד לא עצר לבדוק האם לב שחוטף ומצער יהודי הוא באמת כזה. אף אחד לא הביט לרגע מסביב לקופסה הציונית שלו ובדק אם אנחנו באמת נקיי כפים, ומה זה נקיון בכלל.

יותר מכל, אני רוצה לבכות ולצרוח בכל הכוח. שיחזירו לי את הזמן האבוד. שיחזירו לי את הדעת שנאבדה, את התמימות שנלקחה, שיחזירו לי את היהדות. שיחזירו לי אותי. רק אותי.

אם אעמיק בזה עוד קצת נדמה לי שגם אני קצת "חטופה", גם אותי חטפו מאבא שלי שבמרומים. גם לי חטפו את הנשמה והסתירו ממני את הידיעה שאני לא יתומה כפי שהתרגלתי לחשוב. גם לי חטפו את המידע הזה שאבא שלי, טאטע שלי, נמצא די קרוב אלי. אבא שבשמים שנמצא במרחק של פעימת לב.

אם הייתי יכולה הייתי יוצאת בחשכת הלילה לשדה רחוק, שרק השם יתברך והאדמה ישמעו את  בקשת הסליחה שלי. שרק העלים והעשבים יעידו עלי שלא ידעתי את האמת שנגנזה ממני. על שלא עשיתי די לחפש אותו. על שלא עשיתי מספיק לגלות אותו. על שלדאבוני הלכתי לרעות בשדות של הבלים.

שתקתי יותר מידי שנים אבא שבשמים, ואין לי את הכוח להמשיך ולאגור את הכעס הזה בתוכי. פשוט אין לי כוח. אני כועסת ואין בי מקום פנוי לסליחה. אין בי אפילו טיפה של אהדה או נקודה של זכות ללמד על מי שגנב לי אותך.

בשנים האלו שעוד נותרו לי אני מבקשת לצעוק ולצעוק את מה שיש לי להגיד, את מה שנמצא שם בתוכי. את מה שנלקח ממני ולא יחזור. את מה שילך ממני ולעולם לא ישוב.