ספירת מלאי - תובנות לראש השנה - טור חדש !!!

 בס"ד

 

בראש השנה שעבר הבטחתי הבטחות. הרבה הבטחות. הרבה רצונות. הרבה כוונות שהתכוונתי לממש. הייתי רצינית כל כך שאפילו רשמתי אותן על המקרר, בתקווה שיצליחו לעבור את חומת העקשנות האופיינית לי.

הייתי בטוחה שהשנה תהיה עבורי אחרת. שהשנה הזאת באמת אעשה שינוי. שהשנה סוף סוף אהיה מרוצה מהתוצאה הסופית. שאשאיר רושם אפילו על עצמי.

כשאני מביטה אחורה על מה שהיה ועל מה שיצא מכל זה אני תוהה איך אני מגיעה לראש השנה. איך אני מגיעה ליום הדין. למשפט. איך יראו אותי שם למעלה. איך יהיה לי פתחון פה להצדיק. לתרץ. לומר משהו. להניח את הדעת על כל מה שלא עלה בידי לעשות.

בספירת מלאי קצרה אני מגלה שלא עמדתי בהסכם. כבר בסעיף הראשון נרשמה הפרה בוטה של אחד מהתנאים הבסיסיים שמדבר על הכעס. הבטחתי שלא אכעס יותר. הבטחתי שלא אתן לכעס להשתלט עלי. שאזכור את ההפסד שמגיע ביחד איתו.

ההסכם ביני לביני כלל גם סבלנות. סבלנות כלפי הדיירים בבית. כלפי כל אלו שמשאירים נעליים בסלון ושוכחים את המגבת על הרצפה. סבלנות שאף פעם לא היתה מוכנה לגור אצלי בנשמה, גם לא בשבתות וחגים.

הכנסתי סעיפים שהייתי בטוחה שהם פשוטים ליישום, ולא שיערתי בנפשי כמה זה מורכב לומר לא לעוד ביס אחד קטן מארוחת הצהריים. לומר לא לעוד תענוג גשמי שמוציא אותי מאיזון. לא ידעתי שהרבה יותר קל לטפס על האוורסט מאשר לוותר על קפה הפוך עם עוגיה של בוקר.

ואם כבר הזכרתי את הבוקר אז הייתי משוכנעת שהשנה אצליח לקום מוקדם יותר. ממש באשמורת הבוקר, שאשמע את הציפורים מצייצות, ולא את הקיטורים שיוצאים ממני ישר לשעון המעורר.

הייתי בטוחה שאצליח להתחשב יותר באחרים. שתהיה בי דרך ארץ. שאדע לשתוק כשצריך. שיהיה בי את הכח לדייק. שיהיה בי את הכח לעשות את הדברים נכון. שיהיה בי את הכח ללכת בתלם. ללכת ישר.

חשבתי לתומי שתהיה בי את היכולת להוריד את הראש ולא להתווכח. שלא יהיה בי את הצורך להוכיח שאני זאת שתמיד צודקת. הייתי בטוחה שלא איעלב יותר. הייתי בטוחה שלא אעליב. הייתי בטוחה שאשתפר.

למדתי הרבה שיעורים השנה אבל עדיין לא הפנמתי שאני לא מרכז היקום, וכדור הארץ לא מסתובב סביבי. למדתי הרבה אבל לא השכלתי להגיע לענווה, להגיע להכנעה. להגיע לפשטות שאני מבקשת.

זה כאב לגלות שאני ממשיכה להתלונן כמעט על כל דבר, וממשיכה להיות לא מרוצה מהקיים. זה כאב לגלות שעם כל הרצון הטוב, לא ממש השתניתי.

בעיצומה של ספירת המלאי, מתחוור שלא עמדתי בכלום. אני עדיין אותה רונית מהשנה שחלפה. עם אותו האגו. ועם אותן הבטחות שנכתבו על המקרר לפני שנה בדיוק. אותה רונית שיודעת איפה היא מתחילה אבל אין לה מושג איפה היא נגמרת.

למעשה לא התקדמתי במילימטר. לא עשיתי מספיק. לא נתתי מאה אחוז בכדי להגיע ליום הדין מוכנה. בכדי להגיע ליום הדין ולקבל ציון "עובר".

אני יכולה רק להביט על הרשימה ולהיאנח בצער. להיאנח בתסכול. ולהבין שאין שום בסיס לתירוצים ולטענות השונות שהמוח שלי מעלה בזה הרגע. אני מבינה שפישלתי. אני מבינה שנשברתי עוד לפני שהתחלתי בכלל.

 ספירת המלאי מוציאה ממני אנחה. אנחה שמרסקת את הלב שלי לרסיסים. אותו לב שרצה לפרוץ דרך. שרצה לכבוש כמה יעדים. אותו לב שרצה לשמח. שרצה לאהוב. שרצה לתת לבורא עולם יותר.

בראש השנה אתן למלכו של עולם רק אנחה. אנחה שעטופה בדמעות. אנחה של ילדה שמבינה שהעולם הזה גדול עליה. שמבינה שאין לה הרבה סיכוי להשאיר את רונית שהיתה מאחור. אנחה שהיא רק אנחה, אבל היא מגיעה ממקום שבור. היא מגיעה ממקום הכי אמיתי שאפשר.