בס"ד
המעשה אירע לפני מאות שנים.
כומר שונא ישראל ניסה לשדל ילדים להצטרף למנזרו. באחד הימים הקודרים עלה מבוקשו בידו: הכומר הצליח לפתות נער יהודי קטן להיכנס למנזר.
אמו של הנער נקרעה מצער. מי יכול לשער עוצמתו של שברון לב של אם יהודייה, כשנשמתו של בנה נלקחת לאבדון?! היא ניסתה את כל הדרכים כדי להחזיר את בנה לחיקה, ויישמה את כל השיטות שרק ניתן להעלות על הדעת. מאום לא עזר.
עד שאחד ממכריה של האישה המרה השיא לה עצה טובה: 'לכי לבעל שם טוב', אמר לה, 'אולי הוא יוכל להושיע אתכם'.
נסעה האישה לבעל שם טוב, וטרם פצתה פיה אמר לה הצדיק: "אני יודע למה את כאן, ואני יכול לעזור לך אם תעשי מה שאומר לך. לכי הביתה ולושי חלה לכבוד שבת קודש, ובהכינך את החלה, שפכי תחינה ותפילה לבורא עולם בעבור בנך".
שמעה האישה וקיבלה. הלכה לביתה, ובתמימות עשתה כהוראת הבעל שם טוב ולשה חלה גדולה לכבוד שבת.
לִבה הכואב השתתף גם הוא בהכנת הבצק. הוא פעם, רטט ורתח, ונשפך כמים. התפילות שפעו מפיה של האישה, ודמעותיה נבעו ללא הפסקה. בתפילותיה, היא החלה להזכיר שמות אבות האומה:
"אברהם אבינו, אברהם! אתה הוא שגילית את בורא העולם וממך יצא העם הנפלא הזה, בבקשה תבוא ותיתן ברכה בעיסה.
יצחק, יצחק אבינו, בבקשה, יצחק! אתה היית מוכן למות בעקידה, אנא תבוא ותיתן ברכה בעיסה.
יעקב אבינו, שרה, רבקה, רחל ולאה, בואו והצטרפו לתפילותיי. התחננו בשמים בעד בני יקירי. מזרע זרעכם הוא, זרע קודש. אנא התחננו עליו שישוב הביתה.
רבי שמעון, עליך נאמר: שלא תישכח מפי זרעו. התחנן נא שלא תישכח תורה מפי בני, זרע זרעך!"
וכך הזכירה בדמעות את כל שמות הצדיקים והתחננה שימליצו יושר בעד בנה.
סיימה את תפילותיה, אפתה את חלתה, צררה אותה ויצאה להביאה לבעל שם טוב. חלה גדולה לכבוד שבת! הבעל שם טוב הניח את החלה בראש השולחן והלך לקבל את השבת, כשעמו החסידים.
לאחר התפילה שבו הבעל שם טוב וחסידיו מבית הכנסת ונכנסו לסעוד את סעודת השבת.
אחרי שירת 'שלום עליכם', קידש הצדיק על היין, ולאחר מכן נפנו כולם לנטילת ידיים וברכת המוציא.
הצדיק פרס מן החלה וטעם ממנה. לפתע עצם עיניו וקרא בהתרגשות: 'מה זאת? זאת אינה חלה! אלו הן תפילות! תפילות!'
הוא חילק מן החלה לכל החסידים, וכולם טעמו וראו כי טוב. לא חלה פשוטה היא, ולא טעם רגיל לה. טעם גן עדן היה בה, טעם של מעין עולם הבא.
החלה הייתה גדולה, וגם בסעודה השנייה טעמו ממנה החסידים. שוב טעמו בה טעם מיוחד. וכך גם בסעודה השלישית.
בסיומה של סעודה שלישית שרו הבעל שם טוב ותלמידיו שירי ערגה וכיסופין, וחשו שהשבת הזאת הייתה יוצאת דופן.
במוצאי שבת קרא הבעל שם טוב לאותה אישה, ואמר לה שתיקח פרוסה קטנה שנשארה מאותה חלה, ותלך לבנה במנזר. שם תגיש לו את החלה ותאמר לו לאכול ממנה. האישה חששה להיכנס למקום המשוקץ והמסוכן, אך הבעל שם טוב הרגיע אותה שבכוח תמימותה היא לא תינזק.
נטלה האישה את החלה. חלה ספוגת דמעות, ספוגת תפילות. חלה שעלתה על שולחן הבעל שם טוב שלוש סעודות ושמעה דברי תורה וזמירות. חלה שקלטה אל תוכה את קדושת השבת, וכעת היא מונחת ביד האישה שהכינה אותה והפרישה ממנה חלה בליווי תמצית תפילותיה, בדרך אל הילד היהודי הטהור שנשמתו נשבתה.
בשתיים לפנות בוקר קמה האישה ועלתה אל המנזר. נכנסה בלאט בדלת האחורית ומצאה חדר מלא מיטות. 'באחת מן המיטות האלה', ידעה, 'נמצאת נשמה יקרה, נשמה יהודית, נשמה שהיא מזרעו של אברהם אבינו! של יצחק! של יעקב! ילד שהוא בן לאימהות הקדושות. שרה, רבקה, רחל ולאה, אנא בואו לעזרתי, אני רוצה להציל את הבן שלנו מכאן, להחזיר אותו לאבא שבשמים!' וכך עברה ממיטה למיטה, בלאט בלאט. והנה –
הוא כאן! 'שלוימל'ה!' קראה בלי קול.
הבן נע על מיטתו רגע ושניים, פקח את עיניו ו-"אמא! מה את עושה פה? בבקשה תלכי! זה מסוכן!"
ואמו עונה לו: "אני כבר הולכת מכאן, שלוימל'ה. אבל רק בקשה לי אליך: תאכל את הפרוסה הזאת".
"אבל אמא, אסור לך. יענישו את שנינו! בבקשה, תלכי".
"אני הולכת מכאן רק אם תאכל את הפרוסה".
"בסדר אמא, בסדר. אני אוכל אותה. תלכי".
הניחה האם את הפרוסה, ונעלמה.
שתיים בלילה. ילד יהודי. חושך. מנזר. פרוסת חלה.
נטל ידיים, בירך 'המוציא' ונגס. חלה טעימה! איזה טעם מיוחד לה. אכל הילד את הפרוסה עד תום ורצה לחזור לישון.
נשכב במיטה, והניח ידו על לבו, שחבריו לחדר לא ישמעו את הקולות. את הפעימות. את הלב הזה, שלא מבין מה זה היה לו.
ופתאום, קול עמוק מתוכו צועק אליו: "שלוימל'ה! מה אתה עושה פה???" הדפיקות מואצות. הנשימה נעתקת. "זה אני, אברהם אבינו. אבא שלך. בתוך כל יהודי יש אברהם. גם בתוכך! קום, לך לך, ברח מפה, אין זה המקום שלך!"
הידיים רוטטות. השיניים נוקשות. "ואני יצחק, יצחק אבינו", קורא אליו קול אחר, "הייתי מוכן למות כדי לעשות רצון השם. למות! רוץ! ברח, צא מכאן!" הרגליים רועדות, המעיים מתהפכות, והנה יעקב ומשה, יוסף ודוד, כל הצדיקים קוראים אליו: "צא מכאן, נשמה יהודית! חזור הביתה!"
בבת אחת הוריד את השמיכה, התרומם על רגליו ובדממה פרץ מן המנזר, והחל שועט, שועט, שועט---
עד שהגיע לעיירה הסמוכה. נכנס אל הבית המואר הראשון שנקרה בדרכו, התיישב על הארץ וכמעט התעלף. דקה, שתי דקות, שלוש. נשימותיו שבו אט אט לסדרן, אבל ראשו עדיין הלם. הרים את עיניו והנה רואה מולו פנים קורנות.
הבעל שם טוב הקדוש. מלטף אותו בעיניו ומאיר עליו בחיוכו.
"חיכיתי לך. בא, תשב".
לא ידוע מה היה שם, ומה דיבר אליו הצדיק, אולם לאחר אותה שיחה שב הילד הביתה. אל אמא. אל הצדיקים. אל אלוקיו.
כוחה של חלה. כוחה של אמא יהודייה.
בכל אחת מאתנו נמצא הכוח הזה, ובכל פעם שאנו עומדות מול קערת הבצק ובידינו חתיכת הבצק המופרשת, נדע כי אוצרות של כוח בידינו. כוח להבקיע את כל השערים הנעולים, להחזיר אל הבורא יתברך את הרחוקים, ולמשוך שפע ברכה ורחמים עלינו ועל כל בית ישראל.
הפרק המלא נמצא בספר "שבילי החלה", מאת הרבנית אסתר טולידאנו.
המעשה אירע לפני מאות שנים.
כומר שונא ישראל ניסה לשדל ילדים להצטרף למנזרו. באחד הימים הקודרים עלה מבוקשו בידו: הכומר הצליח לפתות נער יהודי קטן להיכנס למנזר.
אמו של הנער נקרעה מצער. מי יכול לשער עוצמתו של שברון לב של אם יהודייה, כשנשמתו של בנה נלקחת לאבדון?! היא ניסתה את כל הדרכים כדי להחזיר את בנה לחיקה, ויישמה את כל השיטות שרק ניתן להעלות על הדעת. מאום לא עזר.
עד שאחד ממכריה של האישה המרה השיא לה עצה טובה: 'לכי לבעל שם טוב', אמר לה, 'אולי הוא יוכל להושיע אתכם'.
נסעה האישה לבעל שם טוב, וטרם פצתה פיה אמר לה הצדיק: "אני יודע למה את כאן, ואני יכול לעזור לך אם תעשי מה שאומר לך. לכי הביתה ולושי חלה לכבוד שבת קודש, ובהכינך את החלה, שפכי תחינה ותפילה לבורא עולם בעבור בנך".
שמעה האישה וקיבלה. הלכה לביתה, ובתמימות עשתה כהוראת הבעל שם טוב ולשה חלה גדולה לכבוד שבת.
לִבה הכואב השתתף גם הוא בהכנת הבצק. הוא פעם, רטט ורתח, ונשפך כמים. התפילות שפעו מפיה של האישה, ודמעותיה נבעו ללא הפסקה. בתפילותיה, היא החלה להזכיר שמות אבות האומה:
"אברהם אבינו, אברהם! אתה הוא שגילית את בורא העולם וממך יצא העם הנפלא הזה, בבקשה תבוא ותיתן ברכה בעיסה.
יצחק, יצחק אבינו, בבקשה, יצחק! אתה היית מוכן למות בעקידה, אנא תבוא ותיתן ברכה בעיסה.
יעקב אבינו, שרה, רבקה, רחל ולאה, בואו והצטרפו לתפילותיי. התחננו בשמים בעד בני יקירי. מזרע זרעכם הוא, זרע קודש. אנא התחננו עליו שישוב הביתה.
רבי שמעון, עליך נאמר: שלא תישכח מפי זרעו. התחנן נא שלא תישכח תורה מפי בני, זרע זרעך!"
וכך הזכירה בדמעות את כל שמות הצדיקים והתחננה שימליצו יושר בעד בנה.
סיימה את תפילותיה, אפתה את חלתה, צררה אותה ויצאה להביאה לבעל שם טוב. חלה גדולה לכבוד שבת! הבעל שם טוב הניח את החלה בראש השולחן והלך לקבל את השבת, כשעמו החסידים.
לאחר התפילה שבו הבעל שם טוב וחסידיו מבית הכנסת ונכנסו לסעוד את סעודת השבת.
אחרי שירת 'שלום עליכם', קידש הצדיק על היין, ולאחר מכן נפנו כולם לנטילת ידיים וברכת המוציא.
הצדיק פרס מן החלה וטעם ממנה. לפתע עצם עיניו וקרא בהתרגשות: 'מה זאת? זאת אינה חלה! אלו הן תפילות! תפילות!'
הוא חילק מן החלה לכל החסידים, וכולם טעמו וראו כי טוב. לא חלה פשוטה היא, ולא טעם רגיל לה. טעם גן עדן היה בה, טעם של מעין עולם הבא.
החלה הייתה גדולה, וגם בסעודה השנייה טעמו ממנה החסידים. שוב טעמו בה טעם מיוחד. וכך גם בסעודה השלישית.
בסיומה של סעודה שלישית שרו הבעל שם טוב ותלמידיו שירי ערגה וכיסופין, וחשו שהשבת הזאת הייתה יוצאת דופן.
במוצאי שבת קרא הבעל שם טוב לאותה אישה, ואמר לה שתיקח פרוסה קטנה שנשארה מאותה חלה, ותלך לבנה במנזר. שם תגיש לו את החלה ותאמר לו לאכול ממנה. האישה חששה להיכנס למקום המשוקץ והמסוכן, אך הבעל שם טוב הרגיע אותה שבכוח תמימותה היא לא תינזק.
נטלה האישה את החלה. חלה ספוגת דמעות, ספוגת תפילות. חלה שעלתה על שולחן הבעל שם טוב שלוש סעודות ושמעה דברי תורה וזמירות. חלה שקלטה אל תוכה את קדושת השבת, וכעת היא מונחת ביד האישה שהכינה אותה והפרישה ממנה חלה בליווי תמצית תפילותיה, בדרך אל הילד היהודי הטהור שנשמתו נשבתה.
בשתיים לפנות בוקר קמה האישה ועלתה אל המנזר. נכנסה בלאט בדלת האחורית ומצאה חדר מלא מיטות. 'באחת מן המיטות האלה', ידעה, 'נמצאת נשמה יקרה, נשמה יהודית, נשמה שהיא מזרעו של אברהם אבינו! של יצחק! של יעקב! ילד שהוא בן לאימהות הקדושות. שרה, רבקה, רחל ולאה, אנא בואו לעזרתי, אני רוצה להציל את הבן שלנו מכאן, להחזיר אותו לאבא שבשמים!' וכך עברה ממיטה למיטה, בלאט בלאט. והנה –
הוא כאן! 'שלוימל'ה!' קראה בלי קול.
הבן נע על מיטתו רגע ושניים, פקח את עיניו ו-"אמא! מה את עושה פה? בבקשה תלכי! זה מסוכן!"
ואמו עונה לו: "אני כבר הולכת מכאן, שלוימל'ה. אבל רק בקשה לי אליך: תאכל את הפרוסה הזאת".
"אבל אמא, אסור לך. יענישו את שנינו! בבקשה, תלכי".
"אני הולכת מכאן רק אם תאכל את הפרוסה".
"בסדר אמא, בסדר. אני אוכל אותה. תלכי".
הניחה האם את הפרוסה, ונעלמה.
שתיים בלילה. ילד יהודי. חושך. מנזר. פרוסת חלה.
נטל ידיים, בירך 'המוציא' ונגס. חלה טעימה! איזה טעם מיוחד לה. אכל הילד את הפרוסה עד תום ורצה לחזור לישון.
נשכב במיטה, והניח ידו על לבו, שחבריו לחדר לא ישמעו את הקולות. את הפעימות. את הלב הזה, שלא מבין מה זה היה לו.
ופתאום, קול עמוק מתוכו צועק אליו: "שלוימל'ה! מה אתה עושה פה???" הדפיקות מואצות. הנשימה נעתקת. "זה אני, אברהם אבינו. אבא שלך. בתוך כל יהודי יש אברהם. גם בתוכך! קום, לך לך, ברח מפה, אין זה המקום שלך!"
הידיים רוטטות. השיניים נוקשות. "ואני יצחק, יצחק אבינו", קורא אליו קול אחר, "הייתי מוכן למות כדי לעשות רצון השם. למות! רוץ! ברח, צא מכאן!" הרגליים רועדות, המעיים מתהפכות, והנה יעקב ומשה, יוסף ודוד, כל הצדיקים קוראים אליו: "צא מכאן, נשמה יהודית! חזור הביתה!"
בבת אחת הוריד את השמיכה, התרומם על רגליו ובדממה פרץ מן המנזר, והחל שועט, שועט, שועט---
עד שהגיע לעיירה הסמוכה. נכנס אל הבית המואר הראשון שנקרה בדרכו, התיישב על הארץ וכמעט התעלף. דקה, שתי דקות, שלוש. נשימותיו שבו אט אט לסדרן, אבל ראשו עדיין הלם. הרים את עיניו והנה רואה מולו פנים קורנות.
הבעל שם טוב הקדוש. מלטף אותו בעיניו ומאיר עליו בחיוכו.
"חיכיתי לך. בא, תשב".
לא ידוע מה היה שם, ומה דיבר אליו הצדיק, אולם לאחר אותה שיחה שב הילד הביתה. אל אמא. אל הצדיקים. אל אלוקיו.
כוחה של חלה. כוחה של אמא יהודייה.
בכל אחת מאתנו נמצא הכוח הזה, ובכל פעם שאנו עומדות מול קערת הבצק ובידינו חתיכת הבצק המופרשת, נדע כי אוצרות של כוח בידינו. כוח להבקיע את כל השערים הנעולים, להחזיר אל הבורא יתברך את הרחוקים, ולמשוך שפע ברכה ורחמים עלינו ועל כל בית ישראל.
הפרק המלא נמצא בספר "שבילי החלה", מאת הרבנית אסתר טולידאנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: