בס"ד
אמא
_____________
אמא
_____________
"את לא מבינה מה אמא שלי עושה לי, היא כל הזמן מלחיצה אותי. קשה לי איתה מאוד", כתבה לי ענת במייל. "באופן כללי היא נגד כל עניין הדת, אני אובדת עצות". אין חוזר בתשובה שקורא את השורות האלה ולא מזדהה איתן, אין אחד מתוכנו שלא עבר ואולי עדיין עובר את זה.
אני מרשה לעצמי לומר שהחלק הכי קשה בכל תהליך החזרה בתשובה שלי, קשור לאמי. ככל שנקפו הימים היא החלה לשים לב שאני רצינית, והודיעה לי חגיגית ש"אין בכוונתי להחליף את הכלים בבית, פה זה לא יקרה!". כל מה שאמרתי, הצליח לעצבן אותה יותר. כל הסבר קטן גרם לה להרים את שתי ידיה למעלה (כמה אירוני) ולהצהיר בפניי ש"נכשלתי בחינוך שלך".
"תעשי מה שאת רוצה", היתה מטיחה בי מידי פעם, "רק אל תצפי ממני להצטרף אלייך. אני לא אוהבת אותם, את הדתיים... אלה עם המגבעת השחורה".
להודות על האמת, ההתנגדות שלה הפכה את זה לקשה מנשוא, ההתנגדות שלה אילצה אותי לא פעם לחשוב, שבלי תמיכתה אין סיכוי שאצליח. היא יותר מידי חשובה, יותר מידי יקרה.
המילים של ענת במייל עזרו לי להבין שמעולם לא עצרתי לרגע וניסיתי לשים את עצמי בנעליים שלה או של כל הורה אחר. תמיד הייתי בעמדת התגוננות, ומעולם לא הבטתי בעיניה ושאלתי אותה בכנות: "אמא, למה?".
תפסתי אותה באמצע לישת הגחנון הכי טעים עלי אדמות. יש לציין שהיא כבר לא מסתכלת על הכיסוי ראש שלי באופן שלילי. אבל בכל זאת, העובדה שהיא לא מעירה לי אינה מבטיחה שקט בגזרה הצפונית.
"אני חושבת שאחרי ההלם הראשוני, הכי פחדתי שתשתני לי, שתתפסי ממני מרחק, שתפני עורף לדרך שבה גידלתי אותך", כמה רוך היה בקולה. "את לא מבינה כמה קשה להורה שגידל אותך בעמל ובקושי רב, לראות אותך משנה כיוון למקום שאומר לך בעקיפין אתה חוטא".
קימטתי את מצחי. "לא זכור לי שאי פעם מתחתי ביקורת על האופן שבו את חיה", תמהתי אחר דבריה. אמא לקחה נשימה עמוקה, מנסה למצוא את הדבר הנכון לומר. "איך שעשית את הדברים, באופן הלא-מילולי שלהם, גרמה לי להרגיש מאד לא טוב עם עצמי".
לא ממש ידעתי מה לעשות עם המידע הזה. "זה לא מה שהתכוונתי, אמא. כנראה שהתעמקתי בתהליך עצמו שלא ממש ראיתי מסביבי, אבל זה עדיין לא חייב אותך להקשות עלי כל כך". שמחתי על ההזדמנות לפתוח את הדברים. "הפחד הכי גדול שלי היה שתפסיקי לאכול אצלי את המאכלים שאת כל כך אוהבת", עיניה היו לחות "לא הייתי יכולה לחיות עם המחשבה הזו".
המילים שלה היו כמו להב משונן, והבהירו לי שנהגתי בחוסר רגישות. התעסקתי בעצמי ולא נתתי את דעתי אפילו לשנייה שאולי אני צריכה להיות זהירה יותר, אמפטית יותר.
"ועכשיו, אחרי שעברו כבר כמה שנים?", העזתי להביט לתוך עיניה. "אשקר אם אומר שזה עבר לגמרי. אני עדיין מפחדת שתבטלי אותי ולא תכבדי אותי בזכות מי שאני, בזכות מה שאני, אל תשכחי שאני אמא שלך". האדמה רעדה תחתי. הפנמתי את העובדה שלא משנה מה אתה אומר או חושב, מה שהבינו ממך זה מה שקובע.
אם אני חייבת למישהו בעולם הזה, זה לאמא שלי. היא אולי לא לימדה אותי תורה, אבל בזכותה חייתי תורה. אמי היוותה עבורי דוגמא למידות מתוקנות, ליושרה, לצדקה, להגשת עזרה. היא היתה ועודנה סמל לכיבוד הורים, לאהבת חינם ובכלל לאהבת האדם.
"ובכל זאת, אמא", ניסיתי לשמוע משהו אופטימי. שפתיה התעקמו לכדי חיוך צר. "את אולי לא תאמיני, אבל אני יודעת שטוב לך בדרך שבחרת, אפילו טוב מאוד. כשאני מדליקה נרות שבת אני מודה לו על כך שהוא נתן לך את האור הזה. אני קוראת לזה אור בריא". דמעה מלוחה ירדה מעיני.
"הורים וילדים צריכים להבין שאי אפשר להגיע לעמק השווה, אי אפשר לשכנע אחד את השני מי צודק", ידיה נשלחו לחבק אותי "אבל במקום להגיע לעמק צריך לחפש את השביל - את שביל הזהב, שבו כל אחד מכבד את השני, ולא שולל השקפת חיים אחרת משלו. זה מצריך עבודה מכולם".
הנחתי את ראשי על כתפה ושמעתי אותה לוחשת לאוזני "שלא תחשבי שאני לא שמה לב כמה כוחות קיבלת, ואיך את מאושרת. אני כל יום מודה לו ומודה לשמו שהחזיר אותך בתשובה", הפעם לא יכולתי לעצור את הבכי. "אני חושבת שהוא נתן לך, וגם לי, מתנה משמיים".
כל השנים האלה הרגשתי שאני זקוקה לאישור מהאישה שאני הכי אוהבת. אישור על כך שאני עושה את הדבר הנכון. אישור על כך שאני לא נתפסת בעיניה כאכזבה. ועכשיו, כשיש לי את האישור הזה, אני בוכה כמו ילדה קטנה. בוכה את עצמי לדעת.
למחרת השבתי לענת במייל שהחיכוכים עם אמא הם חלק מהעבודה שלנו, חלק מעבודת השם. אסור לנו לשכוח, ואפילו לא לרגע, שהן אלו שזרעו את הזרעים הראשונים של ביכורי התשובה. הן אלו שנטעו בנו ללא ידיעתן יסודות איתנים של ערכים המושתתים על יהדות טהורה. לכן הבחירה שלנו היא כל כך מובנת, כל כך מתבקשת.
באמת שכלום לא נשמע יפה כמו להגות את השם שלך, "אמא". רק זה לבד מחזיר אותי בתשובה. אמא זו המשמעות הכי גדולה למושג אהבה, למושג נתינה, זה רצף אינסופי של הענקה. אמא זה מהות, אמא זה שלמות, אמא זה בעצם התזכורת הכי גדולה לאלוקות. תזכורת שכל חיי תהדהד חזק בתוכי - "כגמל עלי אימו כגמל עלי נפשי"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: