.jpg)
"אני לא ממש מבינה", אמרתי לתומר ונעצתי את מבטי על הכיפה שמעטרת את ראשו. "איך זה ייתכן שאביך לא האמין באלוקים, ובכל זאת התעקש לשלוח את ילדיו למסגרת דתית?".
"הביטי", תומר חייך וניסה למצוא את המילים הנכונות, "אבי נלחם כל חייו, מרבית חייו הוקדשו למען העם היהודי". "בכל זאת", התפרצתי לדבריו, "בכל זאת בבית לא שמרתם שבת ולא שמרתם כשרות. משהו פה לא מסתדר לי". התיישבתי על הכיסא. "עכשיו אני ממש מבולבלת".
"כשאבי היה בגיל 14, כל המשפחה שלו נשלחה לאושוויץ", התחיל לספר, "כל המשפחה, כולל אמא, אחים ואחיות, למעט הוא ואביו.וכקינוח אכזרי במיוחד בסוף המלחמה הוא צעד את צעדת המוות בדנובה כשהגרמנים טובחים בהם כמו אווזים".
ניסיתי לדמיין בראשי את הבן שלי שחי בדור האינסטנט ומסכי הפלזמה כשהוא מתפקד בתנאים של רעב וקור, בחוסר ודאות אם ישוב לראות את משפחתו, ולא הצלחתי. איך הוא שרד, שאלתי את עצמי. איך ייתכן שילד בגיל הזה מצליח לגייס תעצומות נפש כדי לשרוד את התופת הזו, לשרוד את המראות, לשרוד את הקולות?
"לאחר שהמלחמה נגמרה", שאף אוויר לריאותיו, "אבי נשאר בהונגריה, חבול נפשית וחסר כל, נע ונד במדינה שהיתה נוף ילדותו". קולו התחיל לרעוד. "בשלב מסויים הצטרף לתנועת הנוער דרור הבונים החופשיים,זו תנועה ששמה לה למטרה להעלות בסתר יהודים לארץ הקודש".
"אבי ראה בפעילות הזו שליחות, ערך עליון של ממש". הרגשתי זיק של התלהבות בדבריו. "הוא טען שהיהודים צריכים לחיות בארץ, והיה מוכן לסכן את חייו לשם כך. תביני שבזמנו המשטרה החשאית היתה עוקבת אחריו,ואבא שלי לא ידע פחדעד ש...". "עד שמה?" שאלתי. "עד שתפסו אותו", פניו התעוותו בכאב, "ההתמדה שלהם השתלמה".
"ביום אחד השליכו אותו לכלא", אמר וניכר היה שקשה לו לדבר על זה, "הודיעו לו בשמחה שהוא יישב בתא עם עוד שני נאצים, אם לא יודה בפעילותו המחתרתית.אבא שלי נכנס בראש מורם, חיפש לכלות את זעמו ואת אגרופיו בגרמנים. אני בטוח שהם לא שכחו עד יומם האחרון את המנה שהם קיבלו ממנו", צחק בציניות. "זה אומר שהיה בו כל כך הרבה כעס בנשמה", חשבתי בקול רם.
"לאחר שלוש שנים, גולדה מאיר ז"ל פעלה לשחרורו של אבי, ומיד לאחר מכן הוא עלה לארץ והקים משפחה למופת". חתיכת היסטוריה, חשבתי לעצמי. "כל המשפחה שלו נספתה בשואה, למעט אחות אחת", ציין ביבושת. "וגם לאחר שהוא מצא אותה, היא נהרגה בתאונה".
נשגב מבינתי איך אפשר לאבד כל כך הרבה בימי חייך, ובכל זאת מפעם בתוכך הרצון הזה להמשיך לנשום, להמשיך לחיות. איך מוצאים כוחות לקום בבוקר על הרגליים כשלצידך ישנים שני נאצים שרצחו בדם קר את המשפחה שלך? איך אפשר לשמוח כשבתוך תוכך יש פצע מדמם שלעולם לא יגליד? איך?
מה גורם לנער צעיר לסכן כך את חייו למען אחיו היהודים, לחיות בדוחק ובעוני, ולהקדיש לכך את השנים היפות ביותר שלו, וכל זה על מנת להעלות אותם לארץ הקודש? "אני לא קונה את זה שהוא לא היה מאמין", אמרתי לתומר למחרת. "ישנתי על הסיפור הזה כל הלילה, והגעתי למסקנה שהוא היה מאמין בן מאמין".
"יצא לך לשאול אותו למה הוא חייב אותך ללמוד בבית ספר דתי?", הקשיתי. "יותר מפעם אחת", השיב. "הוא תמיד אמר שהוא לא יודע דבר על היהדות, וששם בבית הספר ילמדו אותי את מה שלעולם הוא לא יצליח ללמד".
ריגש אותי מאוד כמה הנשמה שלו היתה ענקית. בדרכו שלו הוא העניק למילה "תורה" משמעות אחרת. אולי הוא לא היה תלמיד חכם שישב ושקד על החומש כל חייו, אבל הוא נתן את ימיו ולילותיו למען הצלת נפשות. אם זה לא קידוש השם, אז אני לא יודעת מה כן.
אולי הוא היה רחוק משמירת המצוות אבל לרגע אחד הוא לא שכח את זהותו כיהודי אמיתי. לרגע אחד הוא לא שכח מנין הוא בא, לרגע אחד הוא לא שכח מי הוא. "כמה יופי אני מוצאת בזה שהוא התעקש לשלוח אותך למסגרת דתית", ניסיתי להסביר את התפעלותי "כמה אהבת ישראל היתה בצדיק הזה. איך אתה לא רואה את זה? בתוך תוכו הנשמה שלו זעקה, הנשמה שלו ביקשה. הוא לא הכיר דרך אחרת לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא. הוא ידע להילחם, וזה המשעול היחיד שהוא צעד בו. ואם אתה שואל אותי, לכך הוא נוצר - להיות שליח של בורא עולם ולשלוף את ילדיו מהציפורניים של הצורר הגרמני".הרב עשהאל אומר תמיד, שאנחנו לא יכולים להבין את גודלה וכוחה של הנשמה היהודית. זה משהו שנמצא מעבר לתפיסה גשמית כלשהי. כששמעתי את הסיפור הזה הבנתי למה הוא התכוון. "אביך זכה, תומר", חייכתי אליו, "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".
ראיתי את גבו המתרחק, והודיתי לאב הרחמים על כך שאינו מקפח שכר של אף בריה. הציציות שלו בצבצו מתוך חולצתו, וידעתי באופן מוחשי שהראשון שבראשונים לא שכח לאביו את מסירות הנפש ואת ההקרבה. השם הודה לו בדרכו הייחודית, ונתן לו את המתנה הגדולה מכולם, מתנה שאין לה שיעור. הוא החזיר את הילד שלו בתשובה אמיתית ושלמה, והאיר לו את חייו בנועם ובמתיקות התורה.
לעילוי נשמתו של ארנסט שיינפלד בן שרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: