ישנם הרבה אנשים הסבורים שלחזור לדרך של תורה ומצוות זה צעד חיצוני בלבד. שיום אחד קמתי בבוקר, אחרי משבר נוראי שעברתי בחיי, אחרי שאף אחד לא קיבל אותי כמובן לשורותיו, ואז, רק אז הפכתי להיות דוסית כשרה למהדרין.
אחרי ויכוחם אינספור עם רבים וטובים מחבריי הפסקתי לנסות ולשכנע את כולם כמה שטוב לי. הרי זה כל כך שטחי לצאת מנקודת הנחה שכל התהליך הזה מאגד בתוכו כיפה, ציצית או במקרה שלי שרוולים ארוכים.
לתורה שלנו יש תרומות נפלאות שאפילו החוזרים בשאלה מעידים שהיא זו שעיצבה את חייהם כאנשים בוגרים ועצמאיים. כחלק מההחלטה שגמלה בליבי לחזור תשובה ידעתי שאדרש להסתכל לעצמי עמוק עמוק בתוך הלבן של העיניים.
כאשה בוגרת הבנתי שרוב חיי היו רצופים עליות וירידות כפועל יוצא של שגיאות אנושיות שאת שורשן לא ממש הבנתי. כחלק מהדרישה לקחת אחריות על אותן טעויות העליתי אותן אחת אחת על הכתב. רשמתי את כולן, ותאמינו לי שהן רבות.
כתב היד שלי מילא את השורות בצבע כחול. והעמיד אותי במצב מביך שלרגע הרגשתי כמו קרדיולוג המבצע ניתוח לב פתוח, אבל לעצמו. ניסיתי לפרק את המילים לחתיכות קטנות ולחבר את מה שמשותף ביניהם. ניסיתי להבין מהותו של כשלון.
פשפשתי וחיפשתי ימים ולילות ולא הצלחתי למצוא מכנה משותף שיוכל להצדיק כמות גדולה של שאלות. ישבתי איתי ועם עצמי ולא מצאתי תשובה. ידעתי שאני חייבת להבין איך הגעתי נמוך כל כך.
חזרתי אל המחברת וישבתי עם עצמי בפעם המי יודע כמה. מתאמצת להבין שוב ולמצוא חוט מקשר אחד. הפכתי והפכתי פשפשתי ומשמשתי ולא מצאתי.
"אממממממא יש לך טלפון מהבנק". קראה לי ירין. הרמתי את הראש לשעון שמעל ראשי. לא ידעתי שבשעה 19:00 עוד עובדים בבנק. "הרמתי", עניתי בחשש. רק הידיעה שיש לי טלפון מהבנק גרמה לי להזיע. אחרי כמה התנצלויות והבטחות שאפקיד כסף בימים הקרובים החזרתי את השפופרת על כנה. השיחה עם מנהל הבנק האירה לי את מה שלא העזתי להבין לפני זה.
כל הטעויות שלי, כל ההחלטות השגויות שעשיתי בימי חיי נבעו מתוך פחד. כמה קשה להודות בפני עצמי שאני מפחדת, כמה קשה להגות את המילה הזו בכלל.
אני, רונית, שהשם האמצעי שלי הוא אומץ מגלה ביום בהיר אחד שכל חיי וכל החלטותיי נבעו בעצם מתוך פחד. אמאל'ה.
וכשאני אומרת פחד אני מתכוונת לפחד. אם זה מהבוס בעבודה, מהאמהות בשכונה, פחד ממה יגידו ושלא יצחקו. פחד על מנת לרצות ופחד סתם כדי לחיות. פחד מלהישאר לבד פחד שלא ישאר מה לאכול מחר. פחד ממנהל הבנק או סתם מלעלות על המשקל. פשוט פחד, במובן הכי המכוער שלו.
מי שיאמר לכם שהוא לא מפחד מכלום, אל תאמינו לו, ואני מדברת מנסיון. הפחד ליוה אותי השכם וערב. הוא הכתיב את ימי וכיבה את לילותי. אילץ אותי לאחסן את הערכים שלי, ונתן לאחרים לעצב כרצונם את דמותי.
אבל לא עוד. ידעתי שזה הזמן לעשות שינוי. עכשיו אני יוצאת למלחמה. מלחמה על המקום שלי. אני והפחד לא נוכל לגור יחד. כצעד ראשון הדפסתי את הפסוק "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא" ותליתי אותו מולי על הקיר במשרד, במטבח, בארון הבגדים, ובכל מקום שעיני יכלו לראות.
ביקשתי מאבא רחמן שיסייע בידי לא להיות במקום הזה יותר. במקום הקשה הזה, בארץ לא נודעת. ידעתי שלא קלה הדרך וידעתי שאצטרך לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי שאקיים באמת את "המשפט לאלוקים הוא".
כמה גדולה מצאתי בפסוק הזה, כמה עידוד שאבתי מתוכו. אבא פשוט אמר לי תיראי בתי, אני הוא השופט היחידי, אל תתני לאף אחד לתת לך שמאות על עצמך, שאף אחד לא יסביר לך מי את באמת.
וככה התהלכתי עם המילים האלה בבטן. מביטה סביבי ורואה כמה הפחד הפך לחלק ונחלה של כולנו. כמה אנו לא באמת מבינים מי נמצא מעלינו. כמה חוף המבטחים נמצא בהישג יד של כל אחד.
ניסיתי להבין איך במרוץ החיים, במרוץ אחרי הפרנסה וההישרדות פיניתי מקום לפחד אדם. לא השכלתי להיאחז במלכו של עולם. והתשובה היתה כל הזמן לידי. כל הזמן לצידי. אל תפחדי בתי. אני זה שעושה משפטים. אני ולא אחר.
אחרי השיעור הארוך הגיע הסטאז' ואיתו הטלפון ממזכירת המנכ"ל "שרוצה לראות אותך עוד שעה". נשמתי נשימה עמוקה והזכרתי לעצמי שאין לי מה לחשוש. שאין, פשוט אין עוד מלבדו. וצעדתי בבטחה למשרדו. "הצ'ק של ההשתלמות שלך מוכן, רציתי להעביר לך אותו באופן אישי". הסביר. "תודה". מלמלתי בדרכי החוצה.
התחלתי לנשום אויר נקי. אויר של בטחון ואמונה, אויר של מחסה והגנה. חיים של ידיעה ברורה שהקב"ה הוא מעוז כוחי, "ואם תקום עלי מחנה לא יירא ליבי" (תהילים כ"ז). לראשונה הרגשתי כמה משחרר להיות בארץ לעולם לא. רחוק מזירת החששות והדאגות שהקיפה אותי. גיליתי מה זה לחיות חיים ללא מורא בשר ודם רק מורא מבורך ממלך חי וקיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: